שמן על אופניים

ילד רע, ילד טוב

// מאי 12th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כמעט ארבעה חודשים היו צריכים לעבור בכדי שאנער מעלי סופית את העייפות המנטלית שנחתה עלי לאחר הצ'מיצ'ורי. אבל לא היה זה הצ'ימי לבדו. החורף שהיה קר וגשום, נפילת המתח שעברתי לאחר שמכרתי את החברה שהקמתי והצורך לאזן מחדש את חיי לאור המציאות האחרת בה אני חי היום, זו של עבודה, משפחה ומסגרת הובילו אותי להתפרקות מנטלית בכל הקשור לרכיבה ואוכל.

רק באמצע מרץ התחלתי לחזור לעצמי מבחינת הרכיבה. האביב שימש לי כחבל הצלה. חיפשתי לעשות ברכיבה את מה שאני רוצה ולא שום דבר אחר. רציתי שוב להרגיש את הרוח על הפנים, לראות את מד המהירות משתולל. אין מקום טוב יותר מהחלק המזרחי של הירקון בכדי לעשות כן. שטוח. רק שטוח. לדחוף ולסובב, לסובב ולדחוף. לעוף. להושיט יד ולגעת בפריחה. לחוש שוב את רגבי האדמה. שדות חרושים וזריחות מדהימות. התגעגתי. זה היה חסר לי. כאשר אתה מקבל את מנת האנדרופינים שלך אתה חוזר, כמעט מיד.

תרדמת החורף הזו עלתה לי ב 9.5 ק"ג. ממשקל ממוצע של 87-88 ק"ג עליתי ל 97.5 ק"ג. במשך כל התקופה הזו ניסיתי לאמר לעצמי שזה רק עיניין של 5 ק"ג ושזה עדיין לא נורא כל כך. זה יכול מאד להסביר את העובדה שהדחקתי. הדחקתי את קיומו של המשקל, את קיומה של המחברת בה אני רושם את מה שאכלתי ואת הפיקוח ההדוק, זה שעזר לי להוריד את מה שהורדתי. היו לי ימים בהם שמרתי נפלא וימים אחרים שרמת החשק למתוק/מלוח/מטוגן פשוט שיגעה אותי מהרגע בו נפקחו עיני. אם אתה לא קם רעב תדע שאתה בבעיה.

לפני שבועיים לערך ביצעתי איתחול מחדש של המערכת. מעין עצירת פתאום שכזו לפני שיהיה מאוחר. כבר הורדתי 1.5 ק"ג ואני שוקל "רק" 96 ק"ג. מרחקי הרכיבה שלי גדלו וגם חזרתי לטפס. אני מהיר יותר. אולי זה בגלל שנתתי לגוף שלי לנוח ואולי בגלל שבכל זאת אחרי שנתיים וחצי של רכיבה יש לבנאדם בסיס מסויים. אני מתחיל להרגיש את הניצנים של זה שוב. את החדווה. לא רוצה להזיז את הרכב בשביל רכיבה עדיין. רוכב כעשר דקות בתוך העיר עד שאני מגיע לשטח וספונטנית או שפונה ימינה לטפס או שמאלה למרחב השטוח. לא בנוי לאירועים המוניים ולא הייתי באירועי הקומונה האחרונים. פשוט לא מרגיש את זה. ומי שיבין יבין.

יקח זמן והמשקל ירד. התחקיר נעשה והלקחים הופקו. החשוב הוא שאני בדרך הנכונה. זו שתחזיר לי את אותו איזון עדין שהרכיבה שומרת עליו. זה של החיים.

ליד בריכת הנופרים

היום הארור הזה הגיע שוב

// אפריל 25th, 2012 // 1 Comment » // בלוגינג

תמונתו המופיעה באתר ההנצחה של החטיבה נשקפה אלי ממסך המחשב וכאילו היכה בי הרעם. כבר 18 שנים עברו מאז אותו יום בו נהרג ופניו היטשטשו בזכרוני. אבל עכשיו פתאום היתה דמותו שוב מוחשית. לא רק התרחשויות אותו יום חלפו בראשי אלה גם המחשבות על איך הוא נשאר שם תמיד בן עשרים ומה היה קורה אילו כל זה לא היה מתרחש. מביט בילדי הישנים ולא יכול שלא לחשוב גם על חברי האחרים שלא חזרו הביתה. חברי שלא זכו לטעום ממה שהחיים האמיתיים יכלו להציע להם. אלה שתמיד ישארו שם, מאחור. והס מלהזכיר את עוצמת השבר והשפעתו של המשפחה שהשאירו, והרי חלקם מתים מהלכים בעצמם.

עוד שנה חלפה והיום הארור הזה הגיע שוב. הצמידות המטורפת של יום הזיכרון ויום העצמאות נראית לי עכשיו קשה מתמיד. הרי הזיכרון והנהי לא יכולים לחלוף בין רגע בשמחה עת מועלה הדגל אל ראש התורן. אי אפשר לצפות מאילו שהקריבו, או שהוכרחו להקריב מעצם הנסיבות, לחגוג את החופש וכאילו כלום לא קרה.

היום הזה מעורר בי זיכרונות רחוקים על תקופה אחרת. תקופה בה התחלף התום במציאות מרה. מציאות חיינו. תקופה בה המוות הונח אל פתח ביתך ולא יכולתה לגרשו.

תמיד הם יהיו בני תשע עשרה ועשרים חקוקים בליבנו לעד, וזיכרונם מקהה עם השנים. אלה שנשארו מאחור בשביל שלנו תהיה תקווה.

כשהייתי קטן אבא שלי אמר לי שהוא מקווה כי לכשאגדל לא אצטרך להיות חייל. וכנראה שהמשפט הזה טומן בחובו הכל. את התום שנעלם, את הכאב ואת זיק התקווה שעדיין נותר לנו כולנו.

יהיה זכרם ברוך.

קסדה

// אפריל 12th, 2012 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

מנקודת המבט על האופניים ניתן לצפות במיקרו קוסמוס הישראלי. אל תטעו. לא כל הדברים הקשורים לרכיבה על אופניים חייבים להיות טובים. רוכבים שרוכבים לרוחב וחוסמים את השביל ללא התחשבות באחר, כאלה שלא נותנים לעקוף ומאיצים (או לפחות מנסים) לכשאתה מגיע בדהרה מאחוריהם (מזכיר למישהו את הכביש?), רוכבים שמטנפים את השבילים, כאלה שרומסים את הצמחייה רק בשביל איזו תמונה טיפשית עם החברה ולעזעזל הכלניות וכו'.

אבל הדבר שמרתיח אותי באמת קשור לבטיחות ברכיבה על אופניים. ואם להיות יותר ממוקד, רוכבי אופניים ללא קסדה.

לא שהייתי צריך הוכחה לכך, אבל בשלושת השבועות האחרונים ולאחר שתי תאונות אופני שטח שהסתיימו בקסדות מכוסחות מנחיתה על הראש ובשני רוכבים די פגועים שהיה להם מזל עצום שהם יצאו רק בחבלות ולא עם משהו אחר, קסדה היא אביזר חובה בכל סוג של רכיבה.

הקסדה של יאיר לאחר "טיסה" מעבר לכידון ונחיתה על הראש

תחשבו כמה פעמים יצא לכם לראות רוכב ללא קסדה בשטח? או אבא עם ילד או ילדה כאשר הילדים ממוגנים והאבא חסר אחריות?

אי אפשר לדעת מתי ואיפה זה יקרה. ואי אפשר להתעלם מכך שהתוצאה היא עיניין של מזל. פגיעת ראש יכולה להסתיים בשיתוק וגם במוות (ראה ערך רוכבי כביש שנהרגים כשהם חבושים בקסדה מפגיעה של ראשם באבני דרך). לי היה מזל. הקסדה הצילה אותי מפגיעה הרבה יותר חמורה. לא היתה לי שום דרך להתגונן. ואפילו לא הספקתי "לשים יד". פשוט נפלתי על הצד כמו אבן וחטפתי מכה בקסדה שעד היום כאשר אני חושב עליה מעבירה בי צמרמורות בכל הגוף.

ואז אני רואה אותם. רוכבים להם ללא קסדה וללא דאגות. הרי מה כבר יכול לקרות? לא צריך חוק מטופש שמחייב קסדה. צריכים מודעות. צריכים חינוך (מהגיל הרך). בשניהם אנחנו די מפגרים מאחור.

רכיבה על אופניים הוא ספורט מדהים שטומן בחובו סכנות מסכנות שונות. גם כאן, אם נהיה שאננים זה יכול להיגמר באסון. רכיבה ללא קסדה היא אחד הגורמים המסוכנים ביותר לבריאותו של הרוכב. כזה שאפשר בקלות יחסית ובעלות נמוכה יחסית לתקן.

טוויטי כפול 3

// מרץ 23rd, 2012 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

ברגע הראשון, כמו בסרטים מצוירים, ראיתי שלוש ציפורים צהובות מרחפות במעגלים מעל לראשי. שניה אחת לפני כן הוטח גופי בפרעות כנגד האדמה. קודם כל צידו השמאלי של גופי (כתף, יד ורגל) ואחרכך, בעוצמה רבה יותר, הראש. הרגשתי את עצמת החבטה ואיך מומנטום הכוח משפיע על הראש והקסדה.

במהירות של 30 קמ"ש ניתקל הגלגל הקדמי של אופני בקוליס ולא יכל לו. הכל התרחש כל כך מהר ואפילו לא הספקתי להזיז את ידי בכדי לנסות ולהגן על עצמי בנפילה. מאית של שניה ותו לו.

ושוב מצאתי את עצמי שרוע על האדמה, בוהה בשמיים כחולים ומסתנוור מאור השמש. מעין ריטואל חוזר שאתה כל כך מתאמץ שלא יקרה לך אבל מתישהו תופס אותך ברגע שאתה הכי לא מוכן לו. דווקא אחרי שנכנסת לקצב, דווקא אחרי שסוף סוף הגוף שלך התחמם כמו שצריך והראה סימנים של תקווה ביחס לכמויות החלודה שיש עוד להסיר.

התישבתי.

צידו השמאלי של ראשי כאב. ולאט לאט החלו מקומות אחרים בצידו השמאלי של גופי לסמן לי כי הם נפגעו בצורה זו או אחרת גם כן. על הכתף התנוססה לה חבורה אדמדמה ודביקה. מרפק שמאל ראה ימים טובים יותר. ולקינוח היה שריטות חדשות במקומות מעצבנים על רגל שמאל.

רק כשהורדתי את הקסדה הבנתי כמה רבה היתה עוצמת המכה לראשי. את נקודת הממשק בין הקסדה לבין האדמה היה קל מאד לזהות. הקסדה נסדקה בנקודה אחת ונשברה באחרת. אין ספק בליבי שאילולי רכבתי עם קסדה איכותית היה נגרם לי נזק רב.

מבט כללי על צידה השמאלי של הקסדה

נקודת הממשק

השבר

גם רכבנו, או בתרגום חופשי, המשכתי את מגמת ההשתרכות שלי אחר רוכבים אחרים. 67 ק"מ של פריחה באזור לכיש עם 1300 מטר של טיפוס מצטבר אותם הוביל יאיר מולאי האחד והיחיד. שילובי צבעים שרק הטבע מסוגל להם בעונה זו של השנה. אדום שמפנה את מקומו לצהוב, לבן וירוק. ירוק כזה שלא רואים כל יום. עצמתי, חזק, נקי…

ואני? סוף סוף חיברתי שלוש רכיבות בתוך 7 ימים. הגיע הזמן.

אז לאן נעלמתי?

// מרץ 12th, 2012 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה

בתחילת פברואר הסתיים תהליך שארך מספר חודשים במכירת החברה שאותה הקמתי. סגירת מעגל של עבודה קשה לאורך יותר מעשור (גם לפני שהחברה הוקמה). במהלך החודשים האחרונים ההכנות לצ'ימיצ'ורי סיפקו לי מעין היסח דעת מהתהליך. מטרה אחרת שאפשר היה להתרכז בה. להוציא קיטור. אבל מאז שאותה מטרה הושגה היה קשה לי לאזן בין התהליך שעברתי בעבודה לבין החיים בכללותם. תהליך מכירה של חברה הוא ארוך ומיגע ואין הבטחה שיסתיים בחיוב. באיזושהי נקודה הרגשתי מותש. לא גופנית, נפשית. ההרגשה הזו השפיע עלי גם ברכיבה על האופניים. צריך גם להוסיף לזה כמעט ארבעה שבועות בחודשיים האחרונים שבהם הייתי חולה ומרותק לכדורי אנטיביוטיקה, גשם בלתי פוסק בינואר, קור, אי חשק לאי נוחות ותקבלו כמעט חודשיים שבהם כמעט ולא דיוושתי.

זהו כתבתי את זה. הוצאתי את זה החוצה.

הגוף שלי הן פיזית והן מנטלית היה צריך מנוחה. זה לא שלא הבלחתי לרכיבה פה ושם. ניסיתי להתחבר בחזרה. חזרתי במקומות שעושים לי טוב על הלב. בארי אחרי הפריחה. בן שמן בגשם. זה עשה לי טוב. אבל באותה מידה הרגשתי שאני עדיין לא נמצא במקום טוב עם עצמי. חסר לי את אותו איזון שהיה לי לפנים. וככה מצאתי את עצמי בחודש וחצי האחרונים בחיפוש מתמיד אחר השיגרה המחודשת שלי.

בן שמן

אני עדיין לא שם. אני רוצה להינות מחדש. אין לי מטרה מוגדרת וכרגע אני לא מחפש אחת. אני פשוט רוצה לחזור לדווש שלוש פעמים בשבוע. אחרכך הדברים יסתדרו מעצמם. אני יודע.

מצב ה Ultra Endurance Mountain Biking בארץ

// ינואר 5th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

בו לא נשלה את עצמנו. יש סצינה (4 אפיק לדוגמא), יש רצון (והרבה), אבל זה בערך הסיכום הדי עגום למצב. אין שום דבר מאורגן רשמית (איגוד או כל עסק כלכלי אחר), מירוץ או משהו אחר, שהוא מעבר ל 75 ק"מ ומציב אתגר אמיתי (פיזי ובעיקר מנטלי) לחולי רכיבת שטח עם תעודות (לכבישונים יש). אני כותב מתוך כאב. אחרי הצ'ימיצ'ורי חיפשתי לי אתגר חדש. שלושה חודשים התאמנתי לצ'ימי. שלושה חודשים שבהם הרכיבה שלי השתפרה ללא היכר. רציתי למצוא לעצמי אתגר אחר, דומה. כזה שישאיר אותי מפוקס ויתן לי את הדחיפה לצאת החוצה בבוקר חורף קר לרכוב.  כלום, זה מה שמצאתי.

בהשוואה למקומות אחרים בעולם מצבנו קשה. אין כסף מתחרויות אופניים בארץ ולכן כנראה שבעתיד הקרוב נמשיך לסבול מאותה מחלה. Ultra Endurance Mountain Biking  מציב בעיות קשות אחרות כאשר מנסים לארגן משהו מסודר והוא בעיקרו מסתכם בביטוח ובלוגיסטיקה של אירוע מסוג זה. המון, המון כסף. בעיקר שרוכבים רחוק ועוברים תאי שטח שונים ומשונים.

זה זורק אותנו בחזרה לאירועים פיראטיים. כאן יש סיכון אישי אותו "מארגן" האירוע לוקח על עצמו. חס וחלילה אם קורה משהו למישהו באירוע "חברים" שכזה האצבע המאשימה ותביעת הביטוח ככל הנראה תופנה ל"מארגן".

אז מה נשאר לנו חולי המרחק והאתגר רוכבי השטח (כי מספיק לטעום פעם אחת מהטעם המשכר של ההצלחה בכדי להתמכר)? כנראה הרכיבות עם החברה הקרובים ואתגרים שונים ומשונים שניקח על עצמנו בכדי שלא "נשתעמם" חס וחלילה. זהו (וזה הרבה). או לחלופין, השתתפות באירועים בחו"ל למי שידו משגת.

גם עם כל הרצון הטוב שבעולם (ויש רצון), הסיכונים, הן הכלכליים והן האישיים, כנראה שלא ישאירו בזמן הנראה לעין תקוות לשינוי ביחס למצב. חבל.

שנה בסטטיסטיקה

// ינואר 1st, 2012 // No Comments » // 4Epic, רכיבה

שעות אוכף:

2010: סטטיסטיקה לפי שעות אוכף

2011: סטטיסטיקה לפי שעות אוכף

קילומטראז':

2010: סטטיסטיקה לפי קילומטראז'

2011: סטטיסטיקה לפי קילומטראז'

מספר רכיבות:

2010: מספר רכיבות

2011: מספר רכיבות