או-ניים!

// ספטמבר 13th, 2012 // בית, בלוגינג, רכיבה

חצי עין פקוחה. עדיין בתרדמת. ופתאום זה היכה בי… יש אור בחוץ! לא התעוררתי בזמן! מבט חטוף לעבר השעון… 6:21. שעה עשרים ואחת דקות לאחר שעת היקיצה המקורית… כבר הייתי צריך לדווש עשרים ואחת דקות…מתבונן שמאלה ורואה את הבת שלי ישנה לידי. ההנהלה חסרה…

ברגע שכף רגלי נגעה ברצפה שמעתי אותו קורא לי. אאאאבא. אאאאבא. חיוך של שובבים מרוח על פניו. כזה של ניצחון. הוא שוכב ליד ההנהלה (הישנה) במיטה של הילדה. מוציא אותו בזהירות בכדי לא להעיר אף אחד ונותן לו חיבוק ארוך ארוך. כזה שמקמט קצת את הילד. העיניים שלו זורחות. או-ניים! הוא נעמד לו בסלון ומצביע על האופניים שניצבות להן ליד הדלת בהיכון. או-ניים אבא! או-ניים אבא נו נו! או בתרגום חופשי, האופניים של אבא אסור לגעת! ואני? לא יודע מה לעשות קודם. למלא את בקבוקי המים? להתלבש? להעיר את ההנהלה שהייתה ערה חצי לילה עם הילד? ואז הילד פותר לי את הדילמה. נעמד באמצע הסלון, אצבע קטנה אחת מונפת אלעל ופרצוף של אני רוצה שירות עכשיו מרוח על פניו. קוקו! אז הכנתי שוקו לילד. הדילמה נפתרה. הרווחתי חמש דקות של שקט מוחלט. ועד שלא נשארת טיפה בבקבוק סורר לו שקט מתוח, כזה שלפני בו הסערה. מתבונן בילד שלי שעוד מעט כבר בן שנתיים ויודע שאם יש משהו שאני הכי גאה בו על שעשיתי בעולם הזה הרי אלו הם הילדים שלי.

בינתיים אני ממלא את המים בבקבוקים, מזווד את האופניים, מתלבש… מעיר את ההנהלה ויוצא מהדלת.

6:40 ואני מתחיל לדווש. לא אכלתי כלום. כוס מים וקדימה. התנועה בשעה מוקדמת זו של הבוקר קצת עמוסה על הכביש ועל המדרכות. ברגע שמאיר בחוץ נראה שכל העולם ממהר לצאת ולהגיע לאן שהוא, אפילו שזה מוקדם כל כך בבוקר. עדיין קריר וזה עושה לי טוב. מחליט שהגיע הזמן לרכוב את מסלול הבית שלי במלואו, ללא קיצורים, ללא הנחות. קצב לא רע. אחרי שבועיים וקצת של חזרה לשגרה הרגליים מתחילות אט אט להיכנס לקצב אחר. יש בי חדוה. כזו שיש בך כאשר אתה מרגיש את הרכיבה, את הבוקר, את טבע. רוכב עם חיוך מטופש על הפרצוף.

שעתיים וחמש דקות לאחר מכן אני עומד מול דלת נעולה. בחופזה הזו של לצאת מהבית שכחתי את המפתח שלי… ההנהלה לא בבית… עוד 3 דקות של דיווש לכל צד ואני פותח את הדלת. מזל שסבתא היתה בבית.

כל כך שמח שיצאתי לרכוב. מוכן ליום חדש.

Leave a Reply