שמן על אופניים

כמה עצוב

// מאי 26th, 2010 // בלוגינג, כללי

שש בערב יום שני. אני מקבל טלפון מחבר ילדות. אמנם אנחנו לא מדברים הרבה אבל זה מסוג החברים שברגע שהוא רק יגיד אני אתיצב מייד. זה מסוג הטלפונים שאתה יודע שמשהו קרה. זה לא שלא ידעתי שאשתו חולה זה מכבר, רק לא ידעתי כמה המצב חמור. לא רציתי לחפור והוא מסוג הלא שואלים לא עונים. הוא הודיע לי את מה שהודיע ומשהו בי נשבר מיד.

יש דברים שאין להם הסבר. ולשאלות כמו למה זה היה מגיע לו/לה פשוט אין תשובות. יש התולים זאת בגורל, ויש בדברים אחרים. אבל השורה התחתונה היא זהה, אדם אהוב מת בגיל צעיר. נכון כי על כל אדם אפשר לאמר כי מת בטרם עת, אבל שאישה צעירה, אמא, ובעיקר אדם מקסים וטוב מתה ממחלה קשה בגיל 33 איך אפשר להתיחס לזה?

נדירים המקרים בו אדם מוצא אדם אחר ונרקמת ביניהם חברות נפש כה עמוקה. כך זה היה בין שניהם כאילו מישהו דאג שם למעלה לחבר ביניהם.

קשה לראות בעל נפרד מאשתו. וקשה עוד יותר לראות את בנותיהן הצעירות (4 ו- 7) נפרדות מאמא שלהן בבית הקברות. קשה לשמוע איך כבר לפני שבועות כתבה להן מכתבי פרידה. איך הכינה את סביבתה ליום שאחרי. בעיקר קשה לחזות בילדות הקטנות שאחרי הבאלגן ושרבים החלו להתפזר ניגשו לקבר הטרי והניחו אבנים עם ציורים של לבבות על הקבר של אימן. בתמימות של ילדה אמרה הבכורה שלא השאירו לה מקום עם כל הפרחים והזרים להניח את האבן שלה. אז אבא שלה עשה לה מקום, רק שלה, כדי שתוכל להיפרד מאמא.

יש רגעים בחיים שפשוט נוגעים בך בצורה חזקה כל כך. שאתה זוכר אותם בצבעים חדים כל כך בגלל עוצמת הרגע. כזה היה הוא הרגע הזה. רגע שמזכיר לך את קטנותך. רגע שמזכיר לך שצריך להנות מכל יום.