חזרה לשגרה

// אוקטובר 29th, 2010 // בית, בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

אור המנורה היכה בי עת פקחתי את עיני. בוקר של יום שלישי. הפעם השעון המעורר, קרי הטלפון שלי, הונח במקום שלא אוכל להגיע אליו בשכיבה והצריך אותי לקום. לקח מיום קודם. במקום להתעורר כאשר הטלפון בידי והשמש כבר במרום (רבע לשש, בו לא נגזים אבל מספיק בשביל להרוס את הרכיבה של אותו יום). מאז שנוקי (ככה קוראת לו הצאצאית. קיצור של תינוקי) נולד אנחנו נאבקים במחסור שינה תמידי שנותן בנו את אותותיו. למרות שההנהלה מפרגנת לי ולא מעירה אותי בלילה למעט מקרי חירום, אני עדיין מרגיש כמו סמרטוט כשאני מתעורר בבוקר. אני פשוט מתעורר כאשר נוקי בוכה. הוא פשוט לא סובל שמוציאים לו את הרגליים מהאוברול כשמחליפים לו ומפעיל את הסירנה מייד.

זה כמו בשמירות בצבא. אתה יודע שאתה שומר בלילה וזה בלתי נמנע. אתה רק שואל את עצמך אם ללכת ולגלות מתי, או שפשוט לחכות ללא נודע. ככה זה עם ההאכלות של התינוק. כל שלוש שעות או שלוש שעות וחצי כמו שעון. אני כבר לא שואל מתי בפעם האחרונה הוא אכל. נתעורר מתי שנתעורר.

הנוקי שלנו כבר בן יותר משבועיים וכל המשפחה מתרגלת שגרה חדשה.

לקח לי אולי עוד 20 דקות של ישיבה בחדר העבודה שלי כאשר אני בוהה במסך המחשב כמו זומבי בכדי לנער את קורי השינה ולהתחיל להזיז את עצמי. הגעתי לקיבוץ עינת בחמש וחצי בבוקר. היה לי קר כמו שרק למישהו עם מחסור שינה רציני קר. השבע עשרה מעלות שהיו בחוץ לא הוסיפו. לא מבין מה יהיה כשהחורף יגיע (?) לכאן. מעיל רוח ושרוולונים עזרו קצת אבל לא יותר מדי. כנראה שאין תחליף לכיסוי אוזניים וכפפות באורך מלא.

התכנון היה לרכב למרחק באזור ה 40 ק"מ. לצאת מקיבוץ עינת ולהגיע עד אחרי יער שוהם. לטפס ולעלות את כל מה שיש בדרך. או כמו שאמר המשורר, לא טיפסת? לא רכבת!

בזמן האחרון הרכיבות שלי הן בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ. זה לא היה במכוון. זה פשוט קרה. אני נהנה לרכב רחוק (יחסי) ומנסה מאד לשפר את המהר.

הפעם הרגשתי כמו סמרטוט. העייפות נתנה בי את אותותיה והיו קטעי רכיבה שפשוט לא הייתי מרוכז בהם. אם הייתי צריך משהו שיעורר אותי אזי הוא הגיע בדרך חזרה, בירידה מיער קולה. מאהל הבדויים הוזז בשל החורף ועכשיו הם לא כל כך רחוקים מהדרך הראשית. הבחנתי במישהו רוכב על חמור פונה לכיוון המאהל ומייד לאחריו הופיע כלב שמייד התחיל לנבוח עלי. הכלב לא היווה בעיה. זה שאחריו כן. גורילה של ממש התחילה לרוץ לעברי בפראות שרק כלבים מסוגלים לה. כמה פידולים מהירים, העובדה שהייתי בכיוון מטה והוא מעלה, עזרו לי להתחמק.

נגמר 36 ק"מ עם 550 מטר של עליות מצטברות בקצב ככה ככה (קצת פחות משעתיים וארבעים). הנקודה החיובית היתה שרק 4 דקות לא הייתי על האופניים (אם חייבים אז חייבים. אין פטנט אחר).

חוזרים לשגרה.

Leave a Reply