לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש

// דצמבר 6th, 2010 // בלוגינג, טבע, רכיבה

לא צריך תפאורה מיוחדת ואפשר להסתפק במה שהטבע נתן לנו כדי להיטען, להשתחרר, להרגיש חי. יום באמצע השבוע שעבר, שש וחצי בבוקר, פארק קנדה. השמש מתחילה ללטף את האדמה. מתחיל להתחמם. אין נפש חייה מסביב. רק אתה, האופניים והטבע. למדתי לאהוב את הלבד הזה עם הטבע. את האין אף אחד מסביב. זה מאפשר לך התמזגות טובה יותר. להנות הרבה יותר. לתת לשמש ללטף גם אותך. להרגיש חלק מהטבע. לראות איך הכל מתעורר ליום חדש.

יש לי רומן ארוך עם פארק קנדה. בעיקר עם הסינגל השחור. הפארק הוא אחד מהמקומות החביבים עלי לרכיבה. שם הבנתי לראשונה מה המשמעות של טכני ברכיבה. אולי זו הייתה סגירת מעגל, אולי סתם מקריות, אבל הרכיבה בשבוע שעבר הייתה הכי מהירה שלי על המסלול הזה. קיצצתי למעלה מעשר דקות מהזמן שלוקח לי לסיים בדרך כלל את המסלול, שגם ככה הוא לא ארוך יתר על המידה אבל מכיל קצת מכל דבר. יופי של דרך כדי לא לוותר על רכיבה ביום שאין יותר מדי זמן להקדיש לכך.

אני מוצא עצמי מחכה לראות את הנופים המשתנים לאורכו של המסלול. השמש העולה מעל הרי ירושלים, ההרים המיוערים, כביש מספר 1 המתפתל ועולה לירושלים, האגם, העמק הנפרש מטה… אלו הם נופי ארצי. המקום אליו אני שייך. ואין לי מקום אחר.

האופניים לוקחות אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אילולי רכבתי. לשכיות החמדה של ארצנו ולמקומות בהם ההיסטוריה של עמנו, ושל עמים אחרים, נכתבה. לעיתים רבות בדם. הנה פה קבר שייח', ושם מבצר. כפר עתיק יומין לצד אנדרטה המספרת על קרב שנערך בימי מלחמת העצמאות. הכל דחוס לתוך תא שטח כל כך קטן. כל כך שביר.

אנחנו צריכים להתגאות במה שיש לנו. לשמור ולטפח. ואנחנו חייבים להביע עמדה ברגע שאנחנו חושבים שיש משהו המסכן את הטבע שלצערי אין לו לובי מספיק חזק בארצנו. דוגמאות יש למכביר. כריית פצלי שמן בפארק עדולם (בשביל מה צריך את זה?) המאיימת לחרב את מה שנבנה שם במשך השנים האחרונות, מסילת הרכבת שמאיימת לקרוע את פארק קנדה ודוגמאות אחרות.

אנחנו חייבים לעצור את הסחף שנראה שמכה בנו ושיש בו הרבה קיצורי דרך והזדמנויות לאופורטוניסטים המחפשים לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש אבל הוא בכייה לדורות. לכולנו ובעיקר לילדים שלנו. אין לנו ארץ אחרת אז לפחות נעשה מאמץ לשמור על מה שיש לנו.

Leave a Reply