שמן על אופניים

עוגיות

// דצמבר 20th, 2010 // בית, בלוגינג, משפחה

"אני רוצה שתעשו עוגיות יחד ביום שישי". כך, ללא הכנה מראש הטילה עלי ההנהלה משימה (פצצה?) באחד מימי השבוע שעבר. נסיונות השכנוע שלי לא צלחו. גם ההסבר שאין לי מושג איך מפעילים את הדבר הזה שנקרא תנור אפייה לא עזר לי. לעומתי הילדה לקתה בשכרון חושים שלא הותיר לי ברירה אלה להתרגל לרעיון שביום שישי אחר הצהריים היא ואני אופים עוגיות.

אחרי שהצלחתי להגניב שעתיים שינה ביום שישי בצהריים (שוחד מההנהלה?) ועוד לפני שההכרה באמת חזרה אלי, קפצה עלי ילדה שכולה התלהבות. "אבא, מתי כבר עושים עוגיות?". קיבלתי דקות חסד ספורות (שנספרו) לשתיית קפה כאשר תוך כדי קיבלתי על עצמי את הדין והשלמתי עם גורלי. אבא הולך לאפות עוגיות ואין לו מושג מה הוא עושה.

תודה לאל על גוגל. נמצא מתכון שנראה בסדר וגם לא מצריך שעתיים לפחות של קירור הבצק במקרר. וככה התחלנו בהרפתקאה שלנו. שני בלאגניסטים במטבח.

לקחנו 200 גרם מרגרינה והוספנו כוס וחצי סוכר (עוד רבע כוס התפספסה לקטנה לתוך הכיור) וערבלנו. הוספנו ארבע כוסות קמח, או יותר נכון הקטנה השתדלה לייצר ענן קמח קטן בכל פעם שהיא שפכה כוס קמח נוספת לתערובת, וכפית תמצית וניל והמשכנו לערבל. בשלב הזה לא היה ברור לי לחלוטין מה יהיה בגורלה של התערובת הזו. לקח זמן עד שהשגנו אחידות במרקם וגם אז זה לא נראה הכי טוב…

אחרי ארבעים וחמש דקות במקרר הגיע החלק המעניין. הקטנה השתמשה בתבניות של אותיות וכך יצרנו מגש עם השם שלה, עם המילה "אמא" ועם השם של הסבתא רבה שלה שאותה היא עמדה לבקר ביום למחרת. כדי למלא את החלל שנשאר עשינו צורות של לבבות. מגש אחד כמעט מוכן לכניסה לתנור.

מכאן עברנו לחלק האומנותי, שוקולד צ'יפס. התחלנו לנעוץ את חתיכות השוקולד בבצק. או יותר נכון אני התחלתי לנעוץ את השוקולד ואילו הקטנה התחילה לאכול אותם. בהתחלה השקית היתה מונחת קצת בריחוק ממנה ולפני שהספקתי להגיד עוגיה הקטנה סיפחה את השקית אליה. החיוכים שלה לא הותירו שום מקום לספק בנוגע להנאה שלה.

נשאר עדיין המון בצק. החלטתי לייצר עוגיות גדולות. הקטנה משתמשת בתבנית של עיגול גדול ומכובד שדי מזכיר את העוגיות האמריקאיות הגדולות, ואני הייתי אמון על הנחת היצירות במגש. כשנגמר המקום במגש השני נשארנו עם די הרבה בצק ועם די הרבה שוקולד צ'יפס. למה לעבוד קשה? יצרנו תערובת אחת ומגה עוגייה בערך על כל המגש השלישי.

שלושה מגשי עוגיות נכנסו לתנור. גורלי עמד להיחרץ אחרי ארוחת הערב. קינוח של ארוחת יום שישי.

אבל לא זה מה שהיה חשוב באמת. החשוב באמת היה שביליתי זמן איכות עם הקטנה והיא בתורה נהנתה, התלהבה, ובעיקר היתה גאה על היצירות שלנו (שלה). היא אפתה עוגיות עם אבא. וגם… יצא שחבל על הזמן! יום וחצי ולא נשארו עוגיות.

אז עכשיו אני חוקר אפשרויות לבישולים נוספים…