שמן על אופניים

חג המתים

// אוקטובר 9th, 2011 // בית, בלוגינג, משפחה

יש משהו ביום הכיפורים שגורם לך לחשוב על אלה שאינם כבר עימנו. אלה שנמצאים ב"צד השני", ב"עולם טוב יותר" (אל תצחיקו אותי). אולי זה בגלל הנוהג לבקר בבית הקברות ערב החג והצורך של המבקר לחלוק את כאבו עם מישהו. אישית אני לא מבקר בבית הקברות בערב החג, אבל חלק מבני משפחתי וחברי עושים כן. המחשבה על מישהו שכבר איננו משמעותית יותר, בשבילי ,מאשר ביקור האבן שמתחתיה נקבר האדם. ואולי זה בעצם בשל הסמיכות למותו של סבוש צפו ועלו אצלי געגוגים לאלה שאהבתי ואינם כאן עוד.

חמי יונתן, סבוש. כבר מעט יותר מחודשיים מאותו יום בו הלך מאיתנו. והאובדן עדיין טרי ולא מובן דיו. בכל פעם שאכנס בדלת ביתם של סבוש וסבתוש אצפה לראות אותו שם. כמו ביום השישי האחרון לפני מותו… איך הניף את נכדו ואחר כך עירסל. ואיך חייך את חיוכו, זה שידעת ששמור רק לאותם רגעים של אושר אמיתי, צרוף שבא מהלב, שם בין משפחתו. רוצה שוב להינות מחברתו… ועכשיו יש רק תמונה בפינת הסלון של סבא מחייך באחד מימי ההולדת שלו. הזמן לא מרפא, הוא רק מקהה.

אושרי חברי, אשר שירת חייו נגדעה לפני יותר מארבע שנים על ידי טיל קאסם. ידיד אמת שחברותו חסרה לי עד מאד. יש משהו אחר בחברותם של גברים. יש אחווה, ומעין שותפות גורל (והמבין יבין). אתה מגלה שאצל כולם זה די דומה ושיש דברים שמרגישים אותו דבר גם אצל אחרים. אין עם מי לחלוק את אשר על ליבי ושאין באפשרותי לחלוק עם אהובתי. אי אפשר לעשות דברים יחד, כמו ללכת למשחק של הנבחרת או סתם לצפות יחד בליל חמישי של חורף קר בכדורסל שעה שהנשים מקשקשות להן על זה ואחר. אין יותר בילויים משותפים של המשפחות… רק נשאר הזיכרון של אדם טוב לב שאין כמותו.

סבתא פנינה. אמא של אבא. ניצולת שואה ודוגמא מושלמת למושג "פולניות". אבל ובעיקר, האדם הראשון שאהב אותי אהבה ללא תנאים. תמיד עשתה ככל שביכולתה למען הנכדים. גם אם זה היה הדבר הכי לא נכון. כשאתה קטן, רך בגיל, יש דברים שלא תוכל להבין עד אשר תגדל, עד אשר תהיה לך משפחה משל עצמך. יש היום מספר דברים באופיה ובמה שעשתה שאני יכול להבין בצורה טובה יותר מאשר אז, כשהייתי קטן. כשהייתי מושפע מאחרים. רק אם הייתי יכול לאמר לה את זה… זוכר איך לא הרשתה לפצח את האגוזים שהיו לה (לקישוט) או לפתוח ולאכול את הבונבוניירות שהיו לה בבית. כי הרי הן נועדו להחליף ידיים בין מכרות פולניות גם אם לא היו ראויות למאכל אדם יותר (הרי הפולניות דאז היו רעילות יותר מהבונבוניירות). זוכר את ארוחות הבוקר שסבא וסבתא היו מכינים, את הסלט שסבא היה חותך ואת הביצה שהיה מכין ושהיה לה טעם מיוחד שאף אחד לא הצליח לשחזר גם שנים ארוכות אחרכך. ואיך סבתא הייתה חותכת את הלחם לקוביות, "חיילים", ודואגת, בדרך שרק ניצולי שואה יכולים, שנסיים הכל מהצלחת גם אם היו ארבע מנות לארוחת הבוקר. יש דברים שרציתי לחלוק גם איתה… אבל לא היה אפשר עוד.

סבא אלחנן. אבא של אמא. אין לי הרבה זכרונות ממנו ואני מרגיש וכואב את הפספוס בעיקר בגלל הסיפורים ששמעתי מאמא ומבן דודי המבוגר ממני בכמה שנים. חי בראשי זיכרון אחד על יום אחד קסום שבו "עזרתי" לבן דודי לנקות את הסנדלריה של סבא. אני יכול לעצום את עיניי ולהריח שוב את הריח של העור והדבק, לראות בראשי את סבא אלחנן שוב, יושב לו באמצע המהפיכה שלו, ה"חנות".

יש משהו בתמימותו של אדם ההולכת ונעלמת עם הגיל. עם הניסיון. כנראה שגם את אבדן התמימות אנו דואבים.