שנתיים

// נובמבר 27th, 2011 // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אני כבר לא בתהליך. אני חיי את חיי. המסע שלי אל עצמי כמעט והסתיים. התוצר שלו מתבטא בכל דבר הקשור בחיי. באורח חיים בריא, במערכת היחסים שלי עם אשתי, בילדים שלי, בשמחת החיים, בסובלנות, ביכולת להכיל, ביכולת לפרגן ובעוד הרבה דברים אחרים. גם ברצון לעזור לאחרים לשנות את אורחות חייהם כי אם אני יכולתי לקום יום אחד עם משקל של 157 קילוגרם, לאמר די ולשנות את אורח חיי ב 180 מעלות, אז גם אחרים יכולים. ללא עזרה כירורגית, ללא דיאטנית, ללא מאמן אישי. אני ועצמי.

מבחינת הסטטיסטיקה היבשה בשנה האחרונה ירדתי כ 10 קילוגרמים. בשבעת החודשים האחרונים אני שומר על משקלי (נע בין 86 ק"ג ל 88 ק"ג). מה שלא מתבטא במספרים היא העובדה שלא ירדתי רק במשקל אלה גם אחוזי השומן בגוף שלי ירדו באופן ניכר. מיותר מ 24% אל פחות מ 19%.  בחצי השנה האחרונה אני מבקר באופן קבוע אצל דיאטנית ספורט. הגוף שלי התחזק באופן משמעותי (שריר שוקל פי שלוש משומן). בחודשיים האחרונים אני מתאמן עם מאמן אופניים וכבר רכבתי אל מעבר לגבול 100 הקילומטרים ובעוד פחות משבועיים אני יוצא להרפתקת רכיבה של 162 קילומטרים במדבר (הצ'ימיצ'ורי).

אני נמצא במקום שטוב לי (טפו טפו טפו). עבדתי קשה מאד בכדי להגיע אליו. טוב לי מבפנים וטוב לי מבחוץ. אין זה פשוט. חייבים תמיד להיות עם היד על הדופק. אני עדיין רושם את כל מה שאני אוכל. אני מקפיד לרכוב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מקפיד להקשיב לגוף שלי גם אם זה אומר ללכת לישון בתשע בערב לפעמים.

הרכיבה מאזנת אותי. יש משהו בלתי מוסבר בלרכב רחוק, לבד. אתה עם עצמך. סוג של הרפתקאה. ללא הפרעות חיצוניות. להתחבר עם הטבע כמו שהוא, נקי וללא מגע יד אדם. לנשום אוויר אחר. לחוות את הפריחה שאחרי הגשם. את בעלי החיים בסביבתם הטבעית. להרגיש את האדרנלין בגוף. לרכוב קטע שרכבת כבר מהר יותר, הרבה יותר מהר. לעשות ולחוות דברים בפעם הראשונה על שני גלגלים. לטפס דברים בלתי אפשריים. להשיג, להגיע, לשבור מחסומים.

עברתי המון בשנתיים הללו. וגם השנה האחרונה הציבה לי אתגרים ולימדה אותי דבר מה על החיים בכללותם. מותו של חמי יונתן ז"ל באה בהפתעה מוחלטת והשאירה בי, בכולנו, חלל גדול. דווקא המוות של מי שחנך ולימד אותי את רזי רכיבת האופניים והיה בשבילי הרבה יותר מ"אבא של אשתי" השאירה אותי נחוש יותר ומחוזק נפשית. יש פעמים שאני מוצא עצמי רוכב בנחישות רבה יותר ביודעי שככה הוא היה מצפה ממני, ולא רק על האופניים. את החלל שהוא הותיר אני מרגיש כמעט בכל יום. בעיקר כשאני עם עצמי.

קשה להסביר את עוצמת השינוי. חייבים להרגיש בכדי להבין… להבין שזה שווה את הכל. שהמאמץ הנפשי והפיזי הכרוך בכך משתלם. שלקום בארבע בבוקר כשקר ורטוב בכדי לרכוב משתלם. שלשמור על המשקל משתלם. ושפתאום אתה מכיר וחווה עולם חדש שלא ידעת שהוא קיים שם בשבילך.

הייתי צריך לרכוב הבוקר. כשקמתי ידעתי שאת הבוקר הזה ארצה לבלות בחברתם של היקרים לי מכל, אשתי וילדי. כי בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי כלל. בכל פעם שאני שם בחוץ הם עימי, בליבי ובמחשבותי. אז החזרתי את ציוד הרכיבה למקום וביליתי עם אהובי בוקר רגיל ככל הבקרים. קסום בפשטותו ומושלם.

בוקר רגיל. חמש ורבע בבוקר.

Leave a Reply