Archive for בית

ברגשות מעורבים

// אוגוסט 26th, 2013 // 4 Comments » // בית, בלוגינג, דיאטה, רכיבה

אני עייף. בכמעט חודשיים הייתי שלוש פעמים בנסיעות עבודה לחו"ל, שבוע חופש עם המשפחה ושבוע של חופש מעורבב בעבודה. לא זוכר שבוע שלא הלכתי לישון מאוחר, מאד מאוחר. בשורה התחתונה כמעט ולא רכבתי.

מצד שני נהיתי שוב קיצוני ביותר לגבי מה שאני מכניס לגוף שלי. בכמעט חודשיים ירדתי 7.7 ק"ג. 5.2 ק"ג בחודש הראשון ובינתיים 2.5 ק"ג בחודש השני. מההורדה במשקל אני מאד מרוצה. אני מרגיש את זה שוב בכל פרמטר ופרמטר. לבוש, ביטחון עצמי,איכות חיים…

אני מתהלך עם רגשות מעורבים על זה שאני לא מצליח לעשות את מה שעשיתי בעבר וזה לשלב את הכל ביחד בצורה שתאפשר לי לאזן בין הכל. דיאטה, עבודה, אופניים… חיים. אני עובד בשעות הערב והערב המאוחרות. ולכן אני אצטרך לחשוב טוב טוב איך לשלב את הכל שוב… אם אפשר. אחרי 4 שעות שינה אי אפשר לרכוב בעצימות שאני מחפש.

הצעות יתקבלו בברכה.

או-ניים!

// ספטמבר 13th, 2012 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

חצי עין פקוחה. עדיין בתרדמת. ופתאום זה היכה בי… יש אור בחוץ! לא התעוררתי בזמן! מבט חטוף לעבר השעון… 6:21. שעה עשרים ואחת דקות לאחר שעת היקיצה המקורית… כבר הייתי צריך לדווש עשרים ואחת דקות…מתבונן שמאלה ורואה את הבת שלי ישנה לידי. ההנהלה חסרה…

ברגע שכף רגלי נגעה ברצפה שמעתי אותו קורא לי. אאאאבא. אאאאבא. חיוך של שובבים מרוח על פניו. כזה של ניצחון. הוא שוכב ליד ההנהלה (הישנה) במיטה של הילדה. מוציא אותו בזהירות בכדי לא להעיר אף אחד ונותן לו חיבוק ארוך ארוך. כזה שמקמט קצת את הילד. העיניים שלו זורחות. או-ניים! הוא נעמד לו בסלון ומצביע על האופניים שניצבות להן ליד הדלת בהיכון. או-ניים אבא! או-ניים אבא נו נו! או בתרגום חופשי, האופניים של אבא אסור לגעת! ואני? לא יודע מה לעשות קודם. למלא את בקבוקי המים? להתלבש? להעיר את ההנהלה שהייתה ערה חצי לילה עם הילד? ואז הילד פותר לי את הדילמה. נעמד באמצע הסלון, אצבע קטנה אחת מונפת אלעל ופרצוף של אני רוצה שירות עכשיו מרוח על פניו. קוקו! אז הכנתי שוקו לילד. הדילמה נפתרה. הרווחתי חמש דקות של שקט מוחלט. ועד שלא נשארת טיפה בבקבוק סורר לו שקט מתוח, כזה שלפני בו הסערה. מתבונן בילד שלי שעוד מעט כבר בן שנתיים ויודע שאם יש משהו שאני הכי גאה בו על שעשיתי בעולם הזה הרי אלו הם הילדים שלי.

בינתיים אני ממלא את המים בבקבוקים, מזווד את האופניים, מתלבש… מעיר את ההנהלה ויוצא מהדלת.

6:40 ואני מתחיל לדווש. לא אכלתי כלום. כוס מים וקדימה. התנועה בשעה מוקדמת זו של הבוקר קצת עמוסה על הכביש ועל המדרכות. ברגע שמאיר בחוץ נראה שכל העולם ממהר לצאת ולהגיע לאן שהוא, אפילו שזה מוקדם כל כך בבוקר. עדיין קריר וזה עושה לי טוב. מחליט שהגיע הזמן לרכוב את מסלול הבית שלי במלואו, ללא קיצורים, ללא הנחות. קצב לא רע. אחרי שבועיים וקצת של חזרה לשגרה הרגליים מתחילות אט אט להיכנס לקצב אחר. יש בי חדוה. כזו שיש בך כאשר אתה מרגיש את הרכיבה, את הבוקר, את טבע. רוכב עם חיוך מטופש על הפרצוף.

שעתיים וחמש דקות לאחר מכן אני עומד מול דלת נעולה. בחופזה הזו של לצאת מהבית שכחתי את המפתח שלי… ההנהלה לא בבית… עוד 3 דקות של דיווש לכל צד ואני פותח את הדלת. מזל שסבתא היתה בבית.

כל כך שמח שיצאתי לרכוב. מוכן ליום חדש.

פתאום חורף באמת

// נובמבר 19th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

אני חייב להודות, נמאס לי מכל החורף הזה שפתאום ללא אזהרה מוקדמת נפל עלינו. מילא כמה טיפות אבל 200 מילימטר גשם? תופעות הלוואי חמורות. ילד חולה מדביק אמא בריאה וזו בתורה מדביקה את הילדה. קאט. נכון שאין צורך בהמשך? כי עד כאן זה כבר היה מספיק אומלל… תוסיפו לזה את העובדה שתחלואת המשפחה גררה ריתוק לאופניים (גם בימים שעוד היה אפשר לרכוב הן חנו בבית) ונקבל מתכון בטוח לאומללות בסיסית של חורף. לא רק שקר, בוצי ושהחורף מוכיח כמה שרוט הבן אדם שיוצא במזג אוויר שכזה לרכוב (אני וחברי הטובים) אז גם החולי נחת עלינו. שלושה וקצת שבועות לפני הצ'ימיצ'ורי ובמקום להגביר את קצב האימונים… הוא רק דועך.

בכדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, ויותר נכון בכדי לשמור על איזושהי מסגרת דיווש קניתי לי, באישור ההנהלה, את פילגש מספר 2. קבלו בבקשה, הטריינר. חבר את פילגש מספר 1, קרי האופניים, אל פילגש מספר 2 ודווש לך אל האושר… איזו טעות מרה של מתחילים. לא ידעתי אל איזה בור אני נופל. טריינר זה הארדקור. במיוחד אם הגלגל הקדמי מושען על מגביה והזווית שלו מדמה עלייה… בפעם הראשונה שסובבתי על הטריינר זה היה נראה לי קל מדי. ובאמת גיליתי, אחרי עשר דקות, שהצמיג האחורי בכלל לא נוגע בטריינר… לאחר שהפדיחה הזו סודרה זו כבר הייתה אופרה אחרת… אחרת לגמרי. איזו התנגדות! אחרי שעה של דיווש שלא נפסק לרגע, ירדתי שדוד ומעולף מהטריינר. איפה הדיווש לעבר האושר ואיפה המציאות. או כמו שנאמר, המציאות נושכת! ביום השני לפחות לא היה לי בעיות של "חיבוריות". סתם מאבק עם עצמי לדווש שעה באינטנסיוויות שלא מאפינת רכיבת שטח. הפעם השלישית כבר כללה אינטרוולים… הארדקור, כבר הזכרתי? ירדתי מדדה.

הפילגשים

ביום שלישי אני בשטח ושכולם יקפצו. עוד כמה ימים כאלה של חורף והשפיות שלי תצטרך לעמוד למבחן. נראה לי שהאנדרופינים מופיעים כשאתה בחוץ, בשטח, נושם את אוויר החופש תרתי משמע. כשאתה על הטריינר, גם אם האנדרופינים משתחררים, ואני בספק, הם אינם שורדים את אוויר הבית. אחרי האימון אתה מרגיש שדוד גופנית וללא הרגשת הישג. אולי עוד כמה סיבובים על הטריינר וגם זה יעבור. עד אז אני אתכסה לי בפוך ואחכה שזעם החורף ישכך לכמה ימים בכדי ששוב אוכל לצאת ולרכב בחוץ ולהנות מהמרחבים. כדי ששוב יופיע אותו חיוך טיפשי על הפנים לאחר הרכיבה.

גם נוקי הולך

// נובמבר 14th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

הוא נתן בי את מבטו. חיוך ממזרי הופיע על פניו. הוא שחרר את אחיזתו בספה ועמד בכוחות עצמו. המבט הושפל. נבדקה היציבות. המבט הורם. נמדד המרחק בינו לביני ואז, בפעם הראשונה, שלושה צעדים קטנים נעשו. הוא הגיע אלי והרשה לעצמו לנחות היישר לזרועותי. חיוך של סיפוק עלה על פניו. כזה שאומר כולו עצמאות. הילד שלנו התחיל ללכת וזה קרה במשמרת שלי! סוף סוף משהו משמעותי מתרחש ואני זה שחווה אותו ראשון עם אחד הילדים. חיבוק ארוך ארוך. מ ו ש ל ם.

והכל זה בגלל שהוא חולה כבר כמה ימים. חום שבא וסוף סוף גם הלך. היום הוא כבר הראה סימנים של "לחזור לכושר". לא רק שוקולד בתור מוצק אלה גם ביסקוויט ועוגיה. זז כאחוז תזזית ממשחק למשחק. מנסה לפתוח, לגעת, לסדר, לטעום, לחוות כל דבר שהוא בטווח נגיעה, משיכה, הפלה או הזזה. משחק נד נד עם המראה של הילדה במסדרון. אם רק היא הייתה רואה אותו… מיום ליום התעוזה שלו גוברת והפחד נעלם. אני מביט בו מהצד. והנה הוא על קצות האצבעות מנסה להגיע למשהו שמונח על השולחן. הוא לא מוותר ומגיע. בוחן את המציאה שתפס ואיך הוא יכול להנדס לה את הצורה מחדש. האייפון שלי כבר טס כמה וכמה פעמים משולחן העבודה ישירות לריצפה וגם הוטח אחר כבוד, פעם אחר פעם, בלפטופ שלי.

והכל בבוקר אחד שבו הייתי צריך להישאר בבית ולשמור על הילד לכמה שעות.

הילדים שלנו הם מי שאנחנו. הם מספקים לנו את המטען והכוח. ואתה מתמלא מבפנים ונטען אפילו רק מלראות את הילד שלך חוזר לעצמו. משחק שוב ונהנה. מגלה דברים חדשים ומתקדם. וגם מזה שאתה מרדים אותו, או אותה. מספר סיפור או עושה אמבטיה. מכין ארוחת ערב או סתם מחבק. מי צריך יותר מזה?

גם דרור כבר הבין שפיתה עם שוקולד זה ט-ע-י-ם!

בונבון מתוק שלי

// אוקטובר 30th, 2011 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

"אתה הבונבון המתוק שלי". ככה פתאום נזרקו להן המילים באוויר. אולי זה גילי המאוחר או גילה המוקדם. המילים גרמו לי להסמיק. לא ידעתי איך עלי להגיב ומה עלי לעשות. אני נשוי, אב לשניים… ועכשיו זה. ואיך מסבירים את זה להנהלה?

היא חייכה אלי, את אותו חיוך כובש. זה שתמיד גורם לי להתרכך. זה שגורם לי לעשות את כל מה שהיא מבקשת. זה שגורם לי לאבד את עצמי לפעמים ולסטות מהדרך. ואיך אפשר שלא? אהבה ממבט ראשון, מהרגע בו נח מבטי עליה. אהבה כזו שסוחפת, ללא גבולות. ואיך מסבירים את זה להנהלה?

מה גבר בן שלושים ושמונה אמור לעשות לכשהוא שומע מילים שכאלה שלא באות מאישתו? ואיך מסבירים את זה להנהלה?

נשמתי עמוק והחלטתי להתמודד עם זה. לא לברוח. היא כבר פשטה את זרועותיה בכדי להעניק לי חיבוק. בכדי לחתום במעשים את פרק הדיבורים. היה לה חיוך של אישה שיודעת מה היא רוצה.

כרכתי זרועותי סביבה ונתתי לה חיבוק ארוך ארוך. הישרתי מבטי אליה ואמרתי, "אבא אוהב אותך הכי בעולם נסיכה שלי". ומהצד ראיתי את ההנהלה מחייכת. "אבא, ככה זה שאוהבים".

אור והבונבון המתוק שלה

חג המתים

// אוקטובר 9th, 2011 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

יש משהו ביום הכיפורים שגורם לך לחשוב על אלה שאינם כבר עימנו. אלה שנמצאים ב"צד השני", ב"עולם טוב יותר" (אל תצחיקו אותי). אולי זה בגלל הנוהג לבקר בבית הקברות ערב החג והצורך של המבקר לחלוק את כאבו עם מישהו. אישית אני לא מבקר בבית הקברות בערב החג, אבל חלק מבני משפחתי וחברי עושים כן. המחשבה על מישהו שכבר איננו משמעותית יותר, בשבילי ,מאשר ביקור האבן שמתחתיה נקבר האדם. ואולי זה בעצם בשל הסמיכות למותו של סבוש צפו ועלו אצלי געגוגים לאלה שאהבתי ואינם כאן עוד.

חמי יונתן, סבוש. כבר מעט יותר מחודשיים מאותו יום בו הלך מאיתנו. והאובדן עדיין טרי ולא מובן דיו. בכל פעם שאכנס בדלת ביתם של סבוש וסבתוש אצפה לראות אותו שם. כמו ביום השישי האחרון לפני מותו… איך הניף את נכדו ואחר כך עירסל. ואיך חייך את חיוכו, זה שידעת ששמור רק לאותם רגעים של אושר אמיתי, צרוף שבא מהלב, שם בין משפחתו. רוצה שוב להינות מחברתו… ועכשיו יש רק תמונה בפינת הסלון של סבא מחייך באחד מימי ההולדת שלו. הזמן לא מרפא, הוא רק מקהה.

אושרי חברי, אשר שירת חייו נגדעה לפני יותר מארבע שנים על ידי טיל קאסם. ידיד אמת שחברותו חסרה לי עד מאד. יש משהו אחר בחברותם של גברים. יש אחווה, ומעין שותפות גורל (והמבין יבין). אתה מגלה שאצל כולם זה די דומה ושיש דברים שמרגישים אותו דבר גם אצל אחרים. אין עם מי לחלוק את אשר על ליבי ושאין באפשרותי לחלוק עם אהובתי. אי אפשר לעשות דברים יחד, כמו ללכת למשחק של הנבחרת או סתם לצפות יחד בליל חמישי של חורף קר בכדורסל שעה שהנשים מקשקשות להן על זה ואחר. אין יותר בילויים משותפים של המשפחות… רק נשאר הזיכרון של אדם טוב לב שאין כמותו.

סבתא פנינה. אמא של אבא. ניצולת שואה ודוגמא מושלמת למושג "פולניות". אבל ובעיקר, האדם הראשון שאהב אותי אהבה ללא תנאים. תמיד עשתה ככל שביכולתה למען הנכדים. גם אם זה היה הדבר הכי לא נכון. כשאתה קטן, רך בגיל, יש דברים שלא תוכל להבין עד אשר תגדל, עד אשר תהיה לך משפחה משל עצמך. יש היום מספר דברים באופיה ובמה שעשתה שאני יכול להבין בצורה טובה יותר מאשר אז, כשהייתי קטן. כשהייתי מושפע מאחרים. רק אם הייתי יכול לאמר לה את זה… זוכר איך לא הרשתה לפצח את האגוזים שהיו לה (לקישוט) או לפתוח ולאכול את הבונבוניירות שהיו לה בבית. כי הרי הן נועדו להחליף ידיים בין מכרות פולניות גם אם לא היו ראויות למאכל אדם יותר (הרי הפולניות דאז היו רעילות יותר מהבונבוניירות). זוכר את ארוחות הבוקר שסבא וסבתא היו מכינים, את הסלט שסבא היה חותך ואת הביצה שהיה מכין ושהיה לה טעם מיוחד שאף אחד לא הצליח לשחזר גם שנים ארוכות אחרכך. ואיך סבתא הייתה חותכת את הלחם לקוביות, "חיילים", ודואגת, בדרך שרק ניצולי שואה יכולים, שנסיים הכל מהצלחת גם אם היו ארבע מנות לארוחת הבוקר. יש דברים שרציתי לחלוק גם איתה… אבל לא היה אפשר עוד.

סבא ראובן וסבתא פנינה איתי ועם אחי אוהד

סבא אלחנן. אבא של אמא. אין לי הרבה זכרונות ממנו ואני מרגיש וכואב את הפספוס בעיקר בגלל הסיפורים ששמעתי מאמא ומבן דודי המבוגר ממני בכמה שנים. חי בראשי זיכרון אחד על יום אחד קסום שבו "עזרתי" לבן דודי לנקות את הסנדלריה של סבא. אני יכול לעצום את עיניי ולהריח שוב את הריח של העור והדבק, לראות בראשי את סבא אלחנן שוב, יושב לו באמצע המהפיכה שלו, ה"חנות".

סבא אלחנן בסנדלריה

יש משהו בתמימותו של אדם ההולכת ונעלמת עם הגיל. עם הניסיון. כנראה שגם את אבדן התמימות אנו דואבים.

מנטה

// ספטמבר 5th, 2011 // 6 Comments » // 4Epic, בית, בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה, תזונה

צלצול טלפון לפני מספר חודשים הוביל אותי למגזין מנטה. במקום שיצלמו את מאיר (HooHaa) למדור לחיפוש קילוגרמים אבודים, הוא שלח אותם אלי. ואני שרוצה שאחרים ידעו שאפשר וכדאי, ושאין דבר העומד בפני הרצון, מיד הסכמתי. אם הסיפור שלי יעזור למישהו לשנות את חייו…

הכתבה במגזין מנטה. ספטמבר 2011.

ושוב יש לי הזדמנות לאמר תודה לכל כך הרבה אנשים יקרים:

לבסיס כוחי האמיתי, אשתי תמר, שלא משנה מהן הסערות אותן אנחנו עוברים ביחד, תמיד תומכת ללא תנאים, מפרגנת ומאמינה. מצאתי את אשר חיפש ליבי. לאור ודרור שמבטאים נאמנה את אשר אבא שלהם מרגיש. פשוט נהנה להיות איתם ולראות את האושר שבעיניהם. לסבא שעזב אותנו בטרם עת, הדביק אותי בחיידק ולא היה גאה ממנו בשינוי שעברתי. לסבתא שתמיד שם בעזרה ובמעשים. ש' שצריך לסבול את הג'וקים שלי ואחרכך לשמוע את הקיטורים אם משהו לא בדיוק מצליח. וכמובן לקומונת EPIC 4 שצרה היריעה מלהכיל את אשר רוצה אני לכתוב על אנשיה. על החברים שמצאתי שם. על התמיכה, על האוזן הקשבת, על הכל…

מדגמן תוצאות

 

ועוד אחת