Archive for בלוגינג

לחוות מחדש

// יולי 19th, 2014 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

במשך 10 דקות שלימות הרגשתי שהוא חזר. האופיר ההוא. היה בהן משהו שונה… אחר. פתאום הכל התחבר. מה שלא עבד קודם היה כלא היה. עכשיו היו אלו רק סיבובי הרגליים והרוח הקרירה משהו שהיכתה בפנים. היתה הרגשה של שלימות. כזו שפתאום מציפה אותך כשאתה ׳טוחן׳ את השטח. כשאתה רוכב במהירות קרובה ל 30 קמ״ש וחושב ששום דבר לא יכול לך. 10 דקות של תקווה שיש סיכוי שחדוות החיים שחוויתי בעבר על האופניים תחזור במהירה.

ואז זה נגמר עם תזכורת קטנה שלאט לי. שאסור עדין להשתולל. אבל החיוך המטופש היה שם וההרגשה, כן ההרגשה.

אני, בטטה

// יוני 14th, 2014 // 2 Comments » // בלוגינג

הרבה הצהרות חלולות היו לי במהלך השנה וחצי האחרונות. השתמשתי בכל תירוץ אפשרי. מה שלא העזתי לכתוב או לאמר בקול רם הייתה העובדה הפשוטה שפשוט איכזבתי את עצמי. הפסקתי לחשוב על ה well being שלי ועל מה אני צריך לעשות בכדי לדאוג יותר טוב לעצמי ולבריאותי בכדי שגם אוכל להיות טוב יותר לסובבים.

עם אני (כמו שדרור היה אומר על עצמו כשהיה יותר קטן) אין לי השלמה.

אף אחד לא יכולל לעזור לי. העובדה היא שאם לא אעשה בעצמי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. הרבה זמן אני תקוע במעגל שרק עושה לי רע. חלק מהזמן פשוט לא שמתי לב. זה לא שלא היה איכפת לי. פשוט נכנעתי לעייפות מנסיעות העבודה לחו״ל, לתירוצים שסיפרתי לעצמי, ללחצים מלחצים שונים ובעצם לכל דבר שרק נתן לי את האפשרות להתעלם.

אבל, הבגדים והמראה לא נותנים לך להתעלם. הם משקפים נאמנה את המצב ואתה יודע שאין לך שום אפשרות לברוח מהמציאות. האופניים מעלים אבק ואני לא זוכר את הפעם האחרונה שרכבתי.

ושוב שאחזור מחו״ל אנסה שוב. קודם לעלות על האופניים. להרגיש את הרוח בפנים. לראות את הים בבוקר. אני יודע שזה יכאב, וזה יהיה קשה אבל הגיע הזמן לאפסן את התירותים ולנער את אני.

גם אני חבר בקהילה

// דצמבר 18th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

הגיע הזמן שבמדינת ישראל יכירו בזכויות אלו ה״שונים״. דווקא אנו העם הנאור היושב בציון לא מסוגל לקבל את האחר, את השונה. הלו? מה נדפק לכם בשכל? 6 מיליון לא מספיק? הרי הם, הנאצים לאלו שבאמת צריכים הסבר בגוף הסרט, לא עשו הבדל אם היו לאחד או לאחת נטיות כאלו או אחרות. השורה התחתונה היתה אחת.

פותח את הרדיו בבוקר ובא לי להקיא. מה הבעיה שלכם? הגיע הזמן שהרוב הנאור (אני מקווה שאנחנו רוב ובהחלט מקווה שאנחנו נאורים) יאמר את דברו. די לאפליה. מספיק. אין שום שוני בין ילדיהם של הומואים ולסביות (הינה כתבתי את המילים הללו במפורש) לילדיהם של אחרים (לא, הם לא גודלים להיות מפלצות). נפתלי, אין שונה ביני לבין גיסי, הוא ההומו. להיפך, אני בטוח שהנשמה שלו פחות דפוקה משלי (באחריות).

במקום ללמוד את לקחי העבר ולתקן עוולות את רובם של 120 הקשקשנים שיושבים שם בכנסת (וזה אם בא להם לבוא היום) זה פשוט לא מעניין. נמאס מהאדישות. נמאס מהאי איכפתיות. אנחנו הרוב הדומם, האפתי שאיכפת לו מהמקום שבו אנו גרים ועלינו  לקום ולאמר די. מספיק עם הקשקוש הזה. זכותו של אדם לחיות את חייו כפי שהוא מבין ולא משנה מיהו, מהו ומזה שסבתא שלו הייתה פלשתינאית. שווה זכויות. כל הסיפורים האחרים שייכים לעולם חשוך שלא מתאים לי לחיות בו. אני מקווה שגם לכם.

קר…

// דצמבר 16th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי

בשבוע שעבר ביליתי בארצות הניכר מדלג לי בין קר לעוד יותר קר לקפוא ואומלל. ניו יורק, בוסטון וושינגטון בהחלט סיפקו לי את מנת הקור שממש לא התגעגעתי אליה. בין שפיות של 3 מעלות לאי שפיות של מינוס 6. ואז חזרתי הביתה ביום שישי…

הסימן הראשון שמשהו ממש אבל ממש לא בסדר נגלה לעיני כבר בשדה התעופה. תור שאורכו כאורך הגלות… מדלת היציאה של הטרמינל ועד לתחנת המוניות. פלא שאנשי המכס לא קמו מהכיסא? הם ידעו לאיזה עונש הגענו ללא צורך בהתערבות שלהם.  שלושת רבעי השעה לפני שעליתי על מונית בדרכי הביתה.

חמש מעלות שלימות במרכז הארץ וגשם זלעפות בלתי פוסק הרגיש לי יותר קר מאשר שם בניכר. חוץ מאשר להתאבן ולצלול אל מתחת לשמיכות לא התחשק לי לעשות שום דבר.

אבל… ובגלל שההנהלה ועבדכם הנאמן חגגו שמונה שנות נישואין, וחבר טוב יומולדת, כיתתנו את רגלינו מבית קפה א׳ למסעדה ב׳ והיינו יותר בחוץ מאשר בפנים. חם מאד בלב קצת פחות בחוץ.

ועכשיו אני מתאושש. קופץ בזריזות ממזגן למזגן, מפשיר לאיטי. ברביעי מדוושים.

תעודה מקומטת

// דצמבר 7th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי, ללא קטגוריה, מודעות חברתית

תעודה מקומטת. זה גמולי לאחר כמעט 22 שנים של שירות בצבא העם פלוס פעמיים של כמעט להיות ארוז בפלסטיק שחור. זה לא שלא הוזמנתי לטקס פרידה אי שם בצפון הארץ (הייתי בחו״ל), אבל לקבל דואר רשום, מעטפה חומה ובתוכה תעודה ״הוקרה״ מקומטת פשוט מרתיחים לי את הדם. זה צורם שלא לדבר על מקומם. (שלא יובן אחרת, אני מאמין בצורך של כל אדם לשרת את מדינתו ללא הבדל דת, גזע ומין. גם שירות לאומי זה בסדר)

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין בסדיר, התאמנו לקראת עלייה לקו בלבנון. לידינו השתכנה פלוגת מילואים. לילה אחד ראינו אותם חוזרים עם אלונקות פתוחות, בריצה. אחד המילואימניקים הסתכל לעברי ופלט ש״השירות האמיתי בקרבי מתחיל במילואים״. אז לא הבנתי את זה. הייתי צעיר, תמים ואולי קצת טיפש.

למרות שהיו לי הזדמנויות לעבור ולשרת ביחידה טכנולוגית במילואים, תמיד דחיתי זאת. חי״רניק מתעורר בבוקר לריח אבק השריפה במטווח. מי שסיים שלוש שנים בקרבי הוא שרוט לכל החיים. וכך מצאתי את עצמי משרת במילואים קרביים במשך 19 השנים האחרונות של חיי. וכן, מילואים תמיד מגיעים בתזמון הכי גרוע שיכול להיות (חגים, לחץ בעבודה, לימודים, טיול וכו׳). למרות זאת, תמיד תרמתי את חלקי.

המצפון שלך, האמונה שלך ומציאות החיים מתנגשים. ברגע שאתה נהיה אבא הראייה שלך משתנה. אתה מוצא את עצמך על הגבול בצפון או בשטחים שואל את עצמך שאלות קשות בקשר לסיכון שאתה ושאר חברך לוקחים לאור מציאות קשה בשטח (המבין יבין). ועדיין, תמיד המשימה מבוצעת.

המדינה מצד שני עושה הכל בכדי להוציא לך את האוויר מהמפרשים. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא התודה המזוייפת. זה והמיסים.

ועכשיו בכדי לתקוע מסמר אחרון… התעודה המקומטת.

אז תודה לאלו ששירתו עמי במשך כל השנים האחרונות ביחידה במילואים. האני שלי ואתם עזרו לי לצלוח את כל אותן השנים לעיתים עם חוויות שהיינו מעדיפים לשכוח. למרות זאת הייתי עושה זאת שוב. וכן, מעטי המעט הם השוני ואני גאה על כך שנמנתי על שורותיהם.

תעודת פטור

תעודת פטור

רכיבה ראשונה

// דצמבר 6th, 2013 // 2 Comments » // בלוגינג, רכיבה

לעוד המון רכיבות מהנות

לעוד המון רכיבות מהנות

שלום, פיסטוק

// דצמבר 4th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

שוב עצוב לי, לנו. פיסטוק שהופיע בסערה בחיינו אי שם ב 1976 (אני יליד 73) שבה את ליבו של כמעט כל ילד באופן מיידי בסדרה ״רגע עם דודלי״. אז בעידן התמימות בו האפקטים המיוחדים בתוכנית היו ההזזה של הידיים והראש של חביתוש בו זמנית התעצבה דמותו התרבותית של הדור שלי. יש פרקים שנחרטים בתודעה שלך ואחד מהם היה ״איפה המפתח״ בו פיסטוק לוקח את המפתח של חביתוש ללא רשות בכדי למתוח את העכבר החדש שלו. שם נטבע בקרבנו משפט הקאלט הראשון, ״לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי״. הייתי בן חמש וקצת.

לפיסטוק הלך קלף משוגע. הוא הוחתם על חוזה של מליוני אגורות לסדרת הספין אוף הישראלית הראשונה ״בבית של פיסטוק״. פיסטוק הקסים את כולנו כי הוא היה מראה לתמימות שכל ילד חווה ולאינסינקטים הקיומיים שכולנו חווים גם כאשר אנחנו מתבגרים (חום ואהבה, הרצון להתנסות, וכו׳). התמימות שבו, יחד עם המשחק המבריק, הפכו את פיסטוק לדמות האהובה על כולנו מכל דמויות הטלוויזיה החינוכית.

(יש לציין שבשתי הסדרות הודגש החינוך לערכים ולידע. ועדיין הן הצליחו להיות מהנות ומעניינות).

יובל המבולבל של שנות השבעים עורר בנו אמפטיה מיידית. כזו שנמשכת ותימשך על כנפי הנוסטלגיה עוד שנים רבות למרות לכתו ללא עת של ספי ריבלין. לפני מספר חודשים קנינו לילדינו את מארזי התוכניות של ״רגע עם דודלי״ ושל ״בבית של פיסטוק״. הקסם עודנו קיים.

אז היכן שאתה נמצא עכשיו פיסטוק שלוחה לך תודתי על שנות ילדות של קסם וצחוק, תמימות ואושר פשוט.

שלום, פיסטוק.

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)