Archive for טבע

כמעט סתיו

// אוקטובר 9th, 2012 // 2 Comments » // בלוגינג, טבע

והנה זה מתחיל מחדש. מביט המום החוצה. מנסה למדוד, להעריך, את עוצמת הנזק. וזה נמשך ונמשך. וזה עוצמתי. הדקות עוברות וזה לא מפסיק. ונראה שאם זה לא יסתיים בקרוב אז פשוט לא יהיה אפשר…

חזרנו לריטואל. כמעט סתיו. גשם ראשון.

ממלא את ריאותי אוויר. כמה הוא היה חסר לי. וריחו משכר כמו בפעם הראשונה.

מנסה לאמוד את "נזקיו". נוהג במכונית ומביט לצדדים. מחפש לראות את סימני תוצאותיו. פה ושם שלולית על הכביש אבל השטח נקי.

נושם לרווחה. עדיין קיץ.

בארץ אהבתי השקד, עדיין, פורח

// אפריל 25th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, טבע, מודעות חברתית, רכיבה

מוצא אני את עצמי מעורב יותר ויותר בעיניינים של שמירה על הטבע והירוק דווקא ובגלל הרכיבה על האופניים. כאשר נזרק לאוויר הרעיון של רכיבה מהבית לעדולם בכדי להזדהות ולתמוך במאבק כנגד כריית פצלי השמן בעדולם, ועל ידי כך הריסה של האזור, לא היססתי לרגע.

מאבקים דומים יש ביותר מדי אזורים בארצנו (לדוגמא, פארק קנדה ותוואי מסילת הרכבת החדש לירושלים, יער קולה ושאלת התרחבות העיר אלעד וכו'). ונראה כי איננו ראויים למה שארצנו מציעה. אנחנו נותנים את ידינו בקלות להריסתו של הטבע. אם בהסכמה שבשתיקה ואם בחוסר מעש. בכייה לדורות.

נראה כי שכחנו כי הטבע מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו. וברגע שיהרס, לא תהיה שום דרך חזרה. לא רק צמחייה נהרסת אלה גם היסטוריה, מורשת והשיוך שלנו לאדמה, זה הקושר אותנו אליה, זה שעליו נשפכו נהרות של דם.

הרכיבה על אופניים נתנה לי זווית ראייה שונה לחלוטין בכל הקשור לטבע, אדם ונוף. הרווחתי את ארץ אהבתי מחדש ואיני רוצה לאבד אותה עוד. אילולי הרכיבה היו (ויהיו) מקומות ונופים שלא הייתי מגיע אליהם. ועתה שלמדתי להעריך את האוצר הזה, אני מנסה לעשות ככל שביכולתי בכדי לעשות למען. אפשר לשלב בין הקדמה ובין הטבע. זה יעלה יותר כסף, אבל ישאיר לילדינו מקום טוב יותר לגדול ולגדל בו. את זה לפחות אנחנו חייבים להם.

לאחרונה הזדמן לי לרכב מספר רכיבות שחיברו בין איזורים גיאוגרפים שונים של ארצנו. בין אם זה היה ברכיבת ה PE6 (פארק קנדה, שער הגיא, יער הקדושים, עמק רפאים, עמק האלה, עדולם, פארק בריטניה) ובין אם היה זה ברכיבה אל עדולם (הירקון המזרחי, פארק שוהם, תל חדיד, בן שמן, לטרון, יער אשתאול, יער צרעה, עמק האלה, עדולם). פסיפס הנופים מרהיב הוא. בעיקר שאתה חווה כל כך הרבה ממנו על תא שטח קטן כל כך (80 ו 100 ק"מ). איך אפשר להעביר את עוצמת החוויה של לרכב בין שדות חיטה בדרך ללטרון? ואיך נראה העמק הנשקף מטה מיער צרעה?

עדיין לא מאוחר ועל כולנו להתגייס על מנת לשמר את מה שנשאר. אם לא נקים עכשיו קול צעקה, אחרכך כבר יהיה מאוחר מדי.

רוכבים אל עדולם. תמונה קבוצתית.

כבר אביב

// מרץ 13th, 2011 // 2 Comments » // בלוגינג, טבע, פעילות גופנית, רכיבה

לאחר שבוע ללא רכיבות הרגשתי חובה לצאת ולרכב בשבת.

תחילת מערכת הגשם תפסה אותי מעמיס את האופניים לרכיבה בחמש ומשהו בבוקר של יום שלישי שעבר. עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שהגשם אוטוטו מפסיק… שש שעות לאחר מכן הוא פסק לראשונה. מזל שחזרתי למיטה.

כאשר קראתי את התחזית לשבת כל מה שהספיק לי היתה השורה, "מעונן חלקית עם סיכוי לגשם מקומי". לא היה צריך יותר מזה בכדי להוציא אותי לאחו.

יער הקדושים הוא מקום מצויין לרכיבות בחורף. דרך הנוף הדרומית רכיבה בדרך כלל בכל מזג אוויר. לעומתה דרך הנוף הצפונית יכולה לצפון בחובה כמה הפתעות בדמות שלוליות שמצריכות האטה מסויימת של הרכיבה. התמורה לרכיבה הוא נוף מדהים ביופיו של אחד האזורים היפים בארץ, לדעתי, שבחורף, בשיאה של הפריחה, נראה כאילו לקוח מתוך נופים אירופאיים אחרים.

אחד היתרונות של יער הקדושים והאזור הקרוב אליו היא האפשרות לצבור מטרים רבים של טיפוס על תא שטח קטן יחסית. בפעם הראשונה שרכבתי ביער בכלל טיפסנו דרך מערת בני ברית על המסלול האדום שהוא מתון יותר, ומשם התחברנו לדרך הנוף הצפונית כדי לסיים את המסלול בטיסה מתמשכת במדרון דרך הנוף. מאז עבר כבר זמן רב. עכשיו אני בדרך כלל מטפס את דרך הנוף הצפונית ומשם ממשיך לטפס לצובה. הפריחה באזור מדהימה ויחד עם חיות היער (צבאים, תנים, וגם חוגלות) שנראות עתה יותר ויותר, משום מה, מעצימים את חווית הרכיבה יותר ויותר.

המסלול שלנו השבת לקח אותנו ממסילת ציון לדרך הנוף הצפונית ומשם לצובה דרך פיצול השבילים הגדול על המסלול הירוק ואחרכך על המסלול הכחול. שם הסתובבנו ודהרנו בדרך הנוף הדרומית עד לחיבור שלה למסלול האדום אותו לקחנו בטיפוס ארוך בחזרה לנקודת פיצול השבילים ומשם לדרך הנוף הצפונית עד למסילת ציון. נכון, היו קטעי בוץ. ונכון היו גם קצת שלוליות בדרך הנוף הצפונית אבל זה לא פגם בשום דרך בעוצמת החוויה. 44.5 ק"מ עם 876 מטר של עליות מצטברות במהירות ממוצעת של 16 קמ"ש. לא רע אחרי שבוע ללא רכיבה.

זהו, החלטתי לאפסן את מעיל הגשם עד לחורף הבא. האביב כבר כאן! צאו לרכב.

פשוט מושלם

// פברואר 10th, 2011 // 2 Comments » // בלוגינג, טבע, רכיבה

איזשהו אינסטינקט דחף אותי לרכב הבוקר. כאילו ידעתי מראש שהיום תהיה רכיבה שתישאר חקוקה בזכרוני לעוד הרבה זמן. לקחתי לי את הזמן הבוקר. לא מיהרתי לשום מקום. תוסיפו לזה ילד אחד שהתעורר בדיוק כשהתכוונתי לצאת ושהחיתול שלו נראה היה שוקל יותר ממנו ותקבלו התחלת רכיבה מאוחרת יחסית (כמעט בשבע בבוקר).

עשר מעלות של חמימות חורפית קדמו את פני עת יצאתי מהרכב. בפעם האחרונה שרכבתי בכיסלון היו מחצית מהמעלות ואז לא יכולתי שלא לרעוד עד שהתחלתי לרכוב. החלטתי לנטוש את מעיל הגשם ברכב וללבוש במקומו את מעיל הרוח. התוכנית היתה לעלות בדרך הנוף הצפונית, למשוך לשואבה (בדיקה מקדימה לאיזשהו מסלול שאני מתכנן), לרדת עד לפיצול השבילים הגדול ואז לעלות לצובה (דרך הירוק והכחול), לרדת מצובה (דרך עין רפא), ולהמשיך על האדום ומשם להתחבר בחזרה לרכב שחנה בכניסה למחצבה. 650 מטר של עלייה מצטברת לערך על 32 ק"מ.

התחלת הרכיבה בישרה טובות. לאחר כקילומטר וחצי ראיתי שני צבאים מטיילים להם להנאתם על דרך הנוף הצפונית. כשהבחינו בי הם מיהרו לדלג במעלה ההר ועד מהרה נעלמו מהעין.

ההקפדה על הוראות התזונאית ביחס לאכילה נכונה לפני ואחרי אימון נותנות את אותותיה. אני פשוט מרגיש מצויין על האופניים וההתאוששות שלי הרבה יותר טובה ממה שהייתה.

ברגע בו הגעתי לנקודה שממנה הייתי יכול להשקיף על הכיסלון נשימתי כמעט ונעתקה. הנוף בכיסלון הבוקר הזכיר לי את נופי בראשית. יש משהו קסום בענן שחונה לו בגיא ויחד עם השמש העולה יוצר אפקט ציורי משהו בנופים שגם ככה הם חזקים בפני עצמם גם ללא "תוספות". לא התאפקתי. עצרתי ושלפתי את המצלמה.


חיוך טיפשי התפשט לי על הפנים. שום דבר, ולא משנה מה הוא, יוכל להרוס לי את היום. כאילו נגעתי בשמיים עצמם. גם העלייה לצובה שמשום מה הייתה זכורה לי כקשה יותר עברה בקלות יחסית. פריחת הרקפות צובעת את מרבדי העשב בצבעי פסטל עזים ויחד עם מזג האוויר משלימות את הפאזל המושלם של הטבע בזמן זה של השנה.

על האדום, בדרך להשלמת המסלול, הופרעה ההתמזגות שלי עם הטבע והרכיבה על ידי יללת מקהלת תנים מקומית שנשמעה לי קרובה  יתר על המידה. מה שגרם לי לשנס מותניים ולטוס על המסלול בגובה נמוך. עם תנים עוד לא נפגשתי, והאמת שלא כל כך מתחשק לי גם.

חמש דקות אחרי שנכנסתי לרכב התחיל הגשם. לי כבר לא היה איכפת. הרי היום שלי הוא מושלם כבר!

לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש

// דצמבר 6th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, טבע, רכיבה

לא צריך תפאורה מיוחדת ואפשר להסתפק במה שהטבע נתן לנו כדי להיטען, להשתחרר, להרגיש חי. יום באמצע השבוע שעבר, שש וחצי בבוקר, פארק קנדה. השמש מתחילה ללטף את האדמה. מתחיל להתחמם. אין נפש חייה מסביב. רק אתה, האופניים והטבע. למדתי לאהוב את הלבד הזה עם הטבע. את האין אף אחד מסביב. זה מאפשר לך התמזגות טובה יותר. להנות הרבה יותר. לתת לשמש ללטף גם אותך. להרגיש חלק מהטבע. לראות איך הכל מתעורר ליום חדש.

יש לי רומן ארוך עם פארק קנדה. בעיקר עם הסינגל השחור. הפארק הוא אחד מהמקומות החביבים עלי לרכיבה. שם הבנתי לראשונה מה המשמעות של טכני ברכיבה. אולי זו הייתה סגירת מעגל, אולי סתם מקריות, אבל הרכיבה בשבוע שעבר הייתה הכי מהירה שלי על המסלול הזה. קיצצתי למעלה מעשר דקות מהזמן שלוקח לי לסיים בדרך כלל את המסלול, שגם ככה הוא לא ארוך יתר על המידה אבל מכיל קצת מכל דבר. יופי של דרך כדי לא לוותר על רכיבה ביום שאין יותר מדי זמן להקדיש לכך.

אני מוצא עצמי מחכה לראות את הנופים המשתנים לאורכו של המסלול. השמש העולה מעל הרי ירושלים, ההרים המיוערים, כביש מספר 1 המתפתל ועולה לירושלים, האגם, העמק הנפרש מטה… אלו הם נופי ארצי. המקום אליו אני שייך. ואין לי מקום אחר.

האופניים לוקחות אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אילולי רכבתי. לשכיות החמדה של ארצנו ולמקומות בהם ההיסטוריה של עמנו, ושל עמים אחרים, נכתבה. לעיתים רבות בדם. הנה פה קבר שייח', ושם מבצר. כפר עתיק יומין לצד אנדרטה המספרת על קרב שנערך בימי מלחמת העצמאות. הכל דחוס לתוך תא שטח כל כך קטן. כל כך שביר.

אנחנו צריכים להתגאות במה שיש לנו. לשמור ולטפח. ואנחנו חייבים להביע עמדה ברגע שאנחנו חושבים שיש משהו המסכן את הטבע שלצערי אין לו לובי מספיק חזק בארצנו. דוגמאות יש למכביר. כריית פצלי שמן בפארק עדולם (בשביל מה צריך את זה?) המאיימת לחרב את מה שנבנה שם במשך השנים האחרונות, מסילת הרכבת שמאיימת לקרוע את פארק קנדה ודוגמאות אחרות.

אנחנו חייבים לעצור את הסחף שנראה שמכה בנו ושיש בו הרבה קיצורי דרך והזדמנויות לאופורטוניסטים המחפשים לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש אבל הוא בכייה לדורות. לכולנו ובעיקר לילדים שלנו. אין לנו ארץ אחרת אז לפחות נעשה מאמץ לשמור על מה שיש לנו.