Archive for כללי

הקול הקטן הזה במוח

// דצמבר 22nd, 2013 // 2 Comments » // דיאטה, כללי

יש ימים שאתה קם בבוקר ופשוט המוח שלך משחק איתך משחקים בכל הקשור לאוכל. אתה יודע שאין לך שום צורך במאכל הזה אבל אתה ועצמך מנהלים מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש… אתה כאילו מנסה להתמודד עם הראש הדפוק הזה שלך שמכניס לך מחשבות על איך אתה חייב, פשוט חייב לאכול דבר מסויים, ולדחוק את המחשבות… אבל הן נשארות שם עד אשר המחשבות על איזה דפקט אתה שאכלת את הדבר הזה שחשבת עליו כל היום מחליפות אותן… המחשבות על כל נגיסה שהייתה שווה 5,000 קלוריות לפחות.

הבעיה שלי שבשבועות האחרונים אני שישיה ימים מצויין ואז יום אחד מחורבן במיוחד (היום היה אחד כזה). ככה זה לא עובד. אני חייב לסתום תרתי משמע ולא זה לא ילך. אני נכשל בהתמודדות כי פשוט אני לא מצליח להגיע לרציפות. עוד לא מצאתי פתרון לקול הקטן שדופק לך במוח. כנראה שאני לא מתעלם מספיק.

זה פשוט אני לגמרי. משהו בקופסא דפוק קצת (הרי ידענו את זה כבר).

טוב, אז אין ברירה. לוחץ על Reset!

קר…

// דצמבר 16th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי

בשבוע שעבר ביליתי בארצות הניכר מדלג לי בין קר לעוד יותר קר לקפוא ואומלל. ניו יורק, בוסטון וושינגטון בהחלט סיפקו לי את מנת הקור שממש לא התגעגעתי אליה. בין שפיות של 3 מעלות לאי שפיות של מינוס 6. ואז חזרתי הביתה ביום שישי…

הסימן הראשון שמשהו ממש אבל ממש לא בסדר נגלה לעיני כבר בשדה התעופה. תור שאורכו כאורך הגלות… מדלת היציאה של הטרמינל ועד לתחנת המוניות. פלא שאנשי המכס לא קמו מהכיסא? הם ידעו לאיזה עונש הגענו ללא צורך בהתערבות שלהם.  שלושת רבעי השעה לפני שעליתי על מונית בדרכי הביתה.

חמש מעלות שלימות במרכז הארץ וגשם זלעפות בלתי פוסק הרגיש לי יותר קר מאשר שם בניכר. חוץ מאשר להתאבן ולצלול אל מתחת לשמיכות לא התחשק לי לעשות שום דבר.

אבל… ובגלל שההנהלה ועבדכם הנאמן חגגו שמונה שנות נישואין, וחבר טוב יומולדת, כיתתנו את רגלינו מבית קפה א׳ למסעדה ב׳ והיינו יותר בחוץ מאשר בפנים. חם מאד בלב קצת פחות בחוץ.

ועכשיו אני מתאושש. קופץ בזריזות ממזגן למזגן, מפשיר לאיטי. ברביעי מדוושים.

תעודה מקומטת

// דצמבר 7th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי, ללא קטגוריה, מודעות חברתית

תעודה מקומטת. זה גמולי לאחר כמעט 22 שנים של שירות בצבא העם פלוס פעמיים של כמעט להיות ארוז בפלסטיק שחור. זה לא שלא הוזמנתי לטקס פרידה אי שם בצפון הארץ (הייתי בחו״ל), אבל לקבל דואר רשום, מעטפה חומה ובתוכה תעודה ״הוקרה״ מקומטת פשוט מרתיחים לי את הדם. זה צורם שלא לדבר על מקומם. (שלא יובן אחרת, אני מאמין בצורך של כל אדם לשרת את מדינתו ללא הבדל דת, גזע ומין. גם שירות לאומי זה בסדר)

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין בסדיר, התאמנו לקראת עלייה לקו בלבנון. לידינו השתכנה פלוגת מילואים. לילה אחד ראינו אותם חוזרים עם אלונקות פתוחות, בריצה. אחד המילואימניקים הסתכל לעברי ופלט ש״השירות האמיתי בקרבי מתחיל במילואים״. אז לא הבנתי את זה. הייתי צעיר, תמים ואולי קצת טיפש.

למרות שהיו לי הזדמנויות לעבור ולשרת ביחידה טכנולוגית במילואים, תמיד דחיתי זאת. חי״רניק מתעורר בבוקר לריח אבק השריפה במטווח. מי שסיים שלוש שנים בקרבי הוא שרוט לכל החיים. וכך מצאתי את עצמי משרת במילואים קרביים במשך 19 השנים האחרונות של חיי. וכן, מילואים תמיד מגיעים בתזמון הכי גרוע שיכול להיות (חגים, לחץ בעבודה, לימודים, טיול וכו׳). למרות זאת, תמיד תרמתי את חלקי.

המצפון שלך, האמונה שלך ומציאות החיים מתנגשים. ברגע שאתה נהיה אבא הראייה שלך משתנה. אתה מוצא את עצמך על הגבול בצפון או בשטחים שואל את עצמך שאלות קשות בקשר לסיכון שאתה ושאר חברך לוקחים לאור מציאות קשה בשטח (המבין יבין). ועדיין, תמיד המשימה מבוצעת.

המדינה מצד שני עושה הכל בכדי להוציא לך את האוויר מהמפרשים. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא התודה המזוייפת. זה והמיסים.

ועכשיו בכדי לתקוע מסמר אחרון… התעודה המקומטת.

אז תודה לאלו ששירתו עמי במשך כל השנים האחרונות ביחידה במילואים. האני שלי ואתם עזרו לי לצלוח את כל אותן השנים לעיתים עם חוויות שהיינו מעדיפים לשכוח. למרות זאת הייתי עושה זאת שוב. וכן, מעטי המעט הם השוני ואני גאה על כך שנמנתי על שורותיהם.

תעודת פטור

תעודת פטור

מוריד חלודה

// ינואר 4th, 2011 // No Comments » // כללי, רכיבה

זה לא שלא הרגשתי את החלודה שנתנה בי את אותותיה לאורך השבועיים האחרונים. פשוט לא שיערתי כמה קשה יהיה להתחיל ולדווש אחרי שבועיים של מחלה. בימים האחרונים כבר חשבתי שהנה עוד רגע קט ואני מטפס שוב על האופניים ורוכב לעבר השקיעה. מחשבות לחוד ומעשים לחוד. הראש רצה אבל הגוף פשוט לא נתן. אז אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה ואחרי שרופא המשפחה שלנו העביר אותי לתרופות שיטפלו בסינוסים שלי החלטתי שדי, אני לא יכול להסתכל יותר על האופניים שתלויות בחדר העבודה שלי כאבן שאין לה הופכין.

לא עיניין אותי מזג האוויר ולא הגשם שירד הלילה. היום אני רוכב.

בחרתי לרכב בפארק קנדה. מסלול של שעה וקצת של סינגלים כדי לחזור לעיניינים. ככה אוכל לחוש מחדש גם את האופניים וגם את הטבע המתחדש רגע אחרי הגשם.

כבר שכחתי כמה קר בבוקר. עטוף בשכבה תחתונה, חולצת רכיבה ומעיל גורטקס התחלתי לרכב עם ש' בשבע בבוקר. בהתחלה זה היה די מוזר. הרגליים היו כמו זוג מאובנים. עם כל דיווש הרגשתי איך אני צריך להשקיע מאמץ די גדול בלגרום לרגליים לזוז ולאופניים להתגלגל. הריאות כאילו התכווצו ונדמה היה לי שאני לא מסוגל לנשום. התאמצתי למצוא לעצמי קצב, אפילו איטי, כדי להתחמם ולנסות להיכנס לעיניינים. לפני שנכנסנו לסינגל עצרנו. אמרתי שלום למעיל הגורטקס שנדחף לתיק, לקחתי שלוק מהמים וטיפסתי לאיטי בחזרה על האופניים.

לאט לאט עם כל דיווש החלה החלודה להיעלם. פתאום מצאתי את עצמי נותן בראש באיזשהי עלייה, ופה ושם הבליחה לה רכיבה מהירה כאילו יושבים לי על הזנב. אחרי כחצי שעה של רכיבה השתחררתי לגמרי. הריאות כאילו נפתחו ומפרקי הרגליים השתחררו. בדיוק בזמן כדי להינות מהשמש שהבליחה לה לכמה רגעים ומהנוף. פארק קנדה של אחרי גשם הוא פשוט קונצרט של הטבע ויחד עם הסינגל המהודק והנופים שאני כל כך אוהב הרגשתי איך אני מתחיל להתמלא מחדש באנרגיה חיובית שכה היתה חסרה לי.

נכון, זו לא היתה רכיבה בקצב שיא (וגם לא איטית) ולא דחפתי את עצמי עד הקצה. זו היתה רכיבה להורדת חלודה, לניעור האבק ובכדי שאשאב כוחות ממה שאני כל כך אוהב לעשות – פשוט לרכב!

חורף

// ינואר 3rd, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, כללי, משפחה

פתאום חורף. ועם טיפות הגשם הגיעו גם כל נלווי החורף למיניהם. כבר שבועיים שאני לא רוכב. סינוסיטיס. פעם בחורף  אני נהנה מהתענוג המפוקפק הזה. חום וחולשה כללית של הגוף בגלל התרופות השאירו אותי בין ארבע הקירות של הבית ובעיקר מרותק למיטה. לאט לאט ההשפעות של המחלה מתחילות להתפוגג אבל עדיין זה לא זה. הראש רוצה לצאת לרכב אבל הגוף לא נענה לו עדיין.

אם חשבתי שלפחות עכשיו יהיה איזה שהוא שקט יחסי אז הקטנה עכשיו חולה. רוב ההתעסקות שלנו (שלי) היא בלוודא שנוקי לא בטווח שלה. יש לה חום גבוה ואיזשהו וירוס שהתיישב לה בגרון. מעניין שבדור של הילדים שלנו המחלות נקראות וירוסים.מה יש לה? וירוס. איך נקרא הוירוס הזה? וירוס. לך תבין. איפה השמות הקונבנציונליים של המחלות שצריך אותם?

אני מנסה להבין איפה אפשר לרכב אחרי גשמים כאלו. אין לי כל כך חשק לרכב בפארק הירקון, למרות שאפשר בקלות לעשות שם רכיבת נפח מישורית. בעצם אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה. דבר אחד ברור, אני רוצה כבר לרכב. לא יכול לשבת בבית ולראות את האופניים תלויים להם בצד. זה עושה אותי חולה.

אירוניה / והילד הזה הוא אני

// נובמבר 4th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

במטוס סילון לפאריז בדרך לפגישת עבודה חשובה. פעם ראשונה מחוץ לבית אחרי שנוקי נולד. שהייה של פחות מ 24 שעות באחד מהמקומות שאני הכי אוהב בעולם. קוויקי. אולי אפילו אצליח להסתובב קצת אם ישאר לי זמן בערב. פאריז בלילה, ובחורף בעיקר (לדעתי), היא אחד מהמקומות הכי יפים בעולם. אפשר להתווכח ביחס לאנשים הגרים בעיר, אבל העיר… העיר. כאן עשינו את ירח הדבש שלנו. אני וההנהלה. זו שהצלחתי לעצבן לפני שיצאתי מהבית. זו שהתחלתי במסע קניית מתנות פיוס בשבילה (גם על זה אני אחטוף). כשאתה עייף וקצת עצבני לא טוב להתווכח עם אף אחד ובעיקר עם זו שאתה הכי אוהב בעולם. אם הצד השני גם סובל מעייפות אזי התוצאה היא תמיד בהפסד גדול יותר. אם רק הייתי יכול הייתי מחזיר את הזמן לאחור. אבל אי אפשר. במקום זה צריך לדעת להבין מתי אתה לא בסדר ולנסות, לפחות, לא לחזור על אותן טעויות.

לפעמים הגורל מתעתע בך, אולי אפילו צוחק עליך. שודרגתי למחלקת עסקים ובכיסא לידי יושב לא אחר מאשר רפי גינת. רפי, על שם מר גינת, היה אחד מהכינויים שהדביקו לי אחיי על שם שהזכרתי (בעבר) בגודל ובמשקל את זה של רפי, זה האמיתי. סגירת מעגל. כותרות סיום. סוף עם אירוניה. זולה משהו אולי.

מה עוד צריך? כשהוא התיישב לידי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אני לא יכול להעביר בצורה מוחשית מהו הסבל הכרוך בלהיות אדם שמן. דבר אחד ברור, אתה לא צריך שהסביבה הקרובה שלך, אלו שאתה צריך להרגיש הכי בנוח (ובטוח) איתם, עוד יוסיפו שמן למדורה. הפחד שאות הקין יחזור וידבוק בי מדרבן אותי לשמור על אורח חיים בריא. מרחיק אותי מפיתויים. עוזר לי לקום בארבע וחצי בבוקר כדי לרכב. והצלקת? לעולם תשאר. היא בלתי מחיקה. על מה שאני עובד זה על התיקון העצמי.

כשראיתי אותו נזכרתי באחת בהרבה דברים רעים מהעבר אך מייד הזכרתי לעצמי שאני כבר לא שם, ממזמן.

הילד הקטן, הפגוע והכועס מתקשה לגדול. מתקשה לסלוח. זה שהיה צריך להתמודד עם כל העולם כולל המשפחה שלו. זה שהיה צריך להתבגר מהר מהמון סיבות. זה שהיה לו רק את עצמו במשך יותר מדי שנים. זה שהילדות עברה לו מהר מדי בלי יכולת ליהנות ממנה במלואה. זה שנשבע שילדיו לא יעברו את מה שהוא עבר והוא יהיה שם תמיד בשבילם. הרי הם ילדיו, תמיד, ולא משנה מה הם יבחרו להיות, איך הם יראו, מה יהיו נטיותם המיניות וכו'. את זה אף אחד לא ישנה. המקום שלהם בליבו מובטח. ולמי זה משנה מה אומרים אחרים? הרי מה שחשוב היא הקבלה, הנתינה, האהבה. המשפחה הגרעינית. משם מגיע הכוח, העוצמה. הוא עכשיו בשלב של רחמים. לא על עצמו, אלא על אלה שלא קיבלו אותו כמו שהוא. הוא הצליח, פירק את הכבלים. בסוף הוא יצא פחות או יותר נורמלי (זה היה בציניות כמובן). הם נשארו מקובעים. הוא גדל אט אט. הוא חייב, הרי הוא כבר בן 37 ויש לו שני ילדים.

והילד הזה הוא אני.

חזרה לשגרה

// אוקטובר 29th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

אור המנורה היכה בי עת פקחתי את עיני. בוקר של יום שלישי. הפעם השעון המעורר, קרי הטלפון שלי, הונח במקום שלא אוכל להגיע אליו בשכיבה והצריך אותי לקום. לקח מיום קודם. במקום להתעורר כאשר הטלפון בידי והשמש כבר במרום (רבע לשש, בו לא נגזים אבל מספיק בשביל להרוס את הרכיבה של אותו יום). מאז שנוקי (ככה קוראת לו הצאצאית. קיצור של תינוקי) נולד אנחנו נאבקים במחסור שינה תמידי שנותן בנו את אותותיו. למרות שההנהלה מפרגנת לי ולא מעירה אותי בלילה למעט מקרי חירום, אני עדיין מרגיש כמו סמרטוט כשאני מתעורר בבוקר. אני פשוט מתעורר כאשר נוקי בוכה. הוא פשוט לא סובל שמוציאים לו את הרגליים מהאוברול כשמחליפים לו ומפעיל את הסירנה מייד.

זה כמו בשמירות בצבא. אתה יודע שאתה שומר בלילה וזה בלתי נמנע. אתה רק שואל את עצמך אם ללכת ולגלות מתי, או שפשוט לחכות ללא נודע. ככה זה עם ההאכלות של התינוק. כל שלוש שעות או שלוש שעות וחצי כמו שעון. אני כבר לא שואל מתי בפעם האחרונה הוא אכל. נתעורר מתי שנתעורר.

הנוקי שלנו כבר בן יותר משבועיים וכל המשפחה מתרגלת שגרה חדשה.

לקח לי אולי עוד 20 דקות של ישיבה בחדר העבודה שלי כאשר אני בוהה במסך המחשב כמו זומבי בכדי לנער את קורי השינה ולהתחיל להזיז את עצמי. הגעתי לקיבוץ עינת בחמש וחצי בבוקר. היה לי קר כמו שרק למישהו עם מחסור שינה רציני קר. השבע עשרה מעלות שהיו בחוץ לא הוסיפו. לא מבין מה יהיה כשהחורף יגיע (?) לכאן. מעיל רוח ושרוולונים עזרו קצת אבל לא יותר מדי. כנראה שאין תחליף לכיסוי אוזניים וכפפות באורך מלא.

התכנון היה לרכב למרחק באזור ה 40 ק"מ. לצאת מקיבוץ עינת ולהגיע עד אחרי יער שוהם. לטפס ולעלות את כל מה שיש בדרך. או כמו שאמר המשורר, לא טיפסת? לא רכבת!

בזמן האחרון הרכיבות שלי הן בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ. זה לא היה במכוון. זה פשוט קרה. אני נהנה לרכב רחוק (יחסי) ומנסה מאד לשפר את המהר.

הפעם הרגשתי כמו סמרטוט. העייפות נתנה בי את אותותיה והיו קטעי רכיבה שפשוט לא הייתי מרוכז בהם. אם הייתי צריך משהו שיעורר אותי אזי הוא הגיע בדרך חזרה, בירידה מיער קולה. מאהל הבדויים הוזז בשל החורף ועכשיו הם לא כל כך רחוקים מהדרך הראשית. הבחנתי במישהו רוכב על חמור פונה לכיוון המאהל ומייד לאחריו הופיע כלב שמייד התחיל לנבוח עלי. הכלב לא היווה בעיה. זה שאחריו כן. גורילה של ממש התחילה לרוץ לעברי בפראות שרק כלבים מסוגלים לה. כמה פידולים מהירים, העובדה שהייתי בכיוון מטה והוא מעלה, עזרו לי להתחמק.

נגמר 36 ק"מ עם 550 מטר של עליות מצטברות בקצב ככה ככה (קצת פחות משעתיים וארבעים). הנקודה החיובית היתה שרק 4 דקות לא הייתי על האופניים (אם חייבים אז חייבים. אין פטנט אחר).

חוזרים לשגרה.