Archive for מודעות חברתית

גם אני חבר בקהילה

// דצמבר 18th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

הגיע הזמן שבמדינת ישראל יכירו בזכויות אלו ה״שונים״. דווקא אנו העם הנאור היושב בציון לא מסוגל לקבל את האחר, את השונה. הלו? מה נדפק לכם בשכל? 6 מיליון לא מספיק? הרי הם, הנאצים לאלו שבאמת צריכים הסבר בגוף הסרט, לא עשו הבדל אם היו לאחד או לאחת נטיות כאלו או אחרות. השורה התחתונה היתה אחת.

פותח את הרדיו בבוקר ובא לי להקיא. מה הבעיה שלכם? הגיע הזמן שהרוב הנאור (אני מקווה שאנחנו רוב ובהחלט מקווה שאנחנו נאורים) יאמר את דברו. די לאפליה. מספיק. אין שום שוני בין ילדיהם של הומואים ולסביות (הינה כתבתי את המילים הללו במפורש) לילדיהם של אחרים (לא, הם לא גודלים להיות מפלצות). נפתלי, אין שונה ביני לבין גיסי, הוא ההומו. להיפך, אני בטוח שהנשמה שלו פחות דפוקה משלי (באחריות).

במקום ללמוד את לקחי העבר ולתקן עוולות את רובם של 120 הקשקשנים שיושבים שם בכנסת (וזה אם בא להם לבוא היום) זה פשוט לא מעניין. נמאס מהאדישות. נמאס מהאי איכפתיות. אנחנו הרוב הדומם, האפתי שאיכפת לו מהמקום שבו אנו גרים ועלינו  לקום ולאמר די. מספיק עם הקשקוש הזה. זכותו של אדם לחיות את חייו כפי שהוא מבין ולא משנה מיהו, מהו ומזה שסבתא שלו הייתה פלשתינאית. שווה זכויות. כל הסיפורים האחרים שייכים לעולם חשוך שלא מתאים לי לחיות בו. אני מקווה שגם לכם.

תעודה מקומטת

// דצמבר 7th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי, ללא קטגוריה, מודעות חברתית

תעודה מקומטת. זה גמולי לאחר כמעט 22 שנים של שירות בצבא העם פלוס פעמיים של כמעט להיות ארוז בפלסטיק שחור. זה לא שלא הוזמנתי לטקס פרידה אי שם בצפון הארץ (הייתי בחו״ל), אבל לקבל דואר רשום, מעטפה חומה ובתוכה תעודה ״הוקרה״ מקומטת פשוט מרתיחים לי את הדם. זה צורם שלא לדבר על מקומם. (שלא יובן אחרת, אני מאמין בצורך של כל אדם לשרת את מדינתו ללא הבדל דת, גזע ומין. גם שירות לאומי זה בסדר)

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין בסדיר, התאמנו לקראת עלייה לקו בלבנון. לידינו השתכנה פלוגת מילואים. לילה אחד ראינו אותם חוזרים עם אלונקות פתוחות, בריצה. אחד המילואימניקים הסתכל לעברי ופלט ש״השירות האמיתי בקרבי מתחיל במילואים״. אז לא הבנתי את זה. הייתי צעיר, תמים ואולי קצת טיפש.

למרות שהיו לי הזדמנויות לעבור ולשרת ביחידה טכנולוגית במילואים, תמיד דחיתי זאת. חי״רניק מתעורר בבוקר לריח אבק השריפה במטווח. מי שסיים שלוש שנים בקרבי הוא שרוט לכל החיים. וכך מצאתי את עצמי משרת במילואים קרביים במשך 19 השנים האחרונות של חיי. וכן, מילואים תמיד מגיעים בתזמון הכי גרוע שיכול להיות (חגים, לחץ בעבודה, לימודים, טיול וכו׳). למרות זאת, תמיד תרמתי את חלקי.

המצפון שלך, האמונה שלך ומציאות החיים מתנגשים. ברגע שאתה נהיה אבא הראייה שלך משתנה. אתה מוצא את עצמך על הגבול בצפון או בשטחים שואל את עצמך שאלות קשות בקשר לסיכון שאתה ושאר חברך לוקחים לאור מציאות קשה בשטח (המבין יבין). ועדיין, תמיד המשימה מבוצעת.

המדינה מצד שני עושה הכל בכדי להוציא לך את האוויר מהמפרשים. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא התודה המזוייפת. זה והמיסים.

ועכשיו בכדי לתקוע מסמר אחרון… התעודה המקומטת.

אז תודה לאלו ששירתו עמי במשך כל השנים האחרונות ביחידה במילואים. האני שלי ואתם עזרו לי לצלוח את כל אותן השנים לעיתים עם חוויות שהיינו מעדיפים לשכוח. למרות זאת הייתי עושה זאת שוב. וכן, מעטי המעט הם השוני ואני גאה על כך שנמנתי על שורותיהם.

תעודת פטור

תעודת פטור

שלום, פיסטוק

// דצמבר 4th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

שוב עצוב לי, לנו. פיסטוק שהופיע בסערה בחיינו אי שם ב 1976 (אני יליד 73) שבה את ליבו של כמעט כל ילד באופן מיידי בסדרה ״רגע עם דודלי״. אז בעידן התמימות בו האפקטים המיוחדים בתוכנית היו ההזזה של הידיים והראש של חביתוש בו זמנית התעצבה דמותו התרבותית של הדור שלי. יש פרקים שנחרטים בתודעה שלך ואחד מהם היה ״איפה המפתח״ בו פיסטוק לוקח את המפתח של חביתוש ללא רשות בכדי למתוח את העכבר החדש שלו. שם נטבע בקרבנו משפט הקאלט הראשון, ״לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי״. הייתי בן חמש וקצת.

לפיסטוק הלך קלף משוגע. הוא הוחתם על חוזה של מליוני אגורות לסדרת הספין אוף הישראלית הראשונה ״בבית של פיסטוק״. פיסטוק הקסים את כולנו כי הוא היה מראה לתמימות שכל ילד חווה ולאינסינקטים הקיומיים שכולנו חווים גם כאשר אנחנו מתבגרים (חום ואהבה, הרצון להתנסות, וכו׳). התמימות שבו, יחד עם המשחק המבריק, הפכו את פיסטוק לדמות האהובה על כולנו מכל דמויות הטלוויזיה החינוכית.

(יש לציין שבשתי הסדרות הודגש החינוך לערכים ולידע. ועדיין הן הצליחו להיות מהנות ומעניינות).

יובל המבולבל של שנות השבעים עורר בנו אמפטיה מיידית. כזו שנמשכת ותימשך על כנפי הנוסטלגיה עוד שנים רבות למרות לכתו ללא עת של ספי ריבלין. לפני מספר חודשים קנינו לילדינו את מארזי התוכניות של ״רגע עם דודלי״ ושל ״בבית של פיסטוק״. הקסם עודנו קיים.

אז היכן שאתה נמצא עכשיו פיסטוק שלוחה לך תודתי על שנות ילדות של קסם וצחוק, תמימות ואושר פשוט.

שלום, פיסטוק.

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

4 שנים לבלוג

// דצמבר 1st, 2013 // 4 Comments » // בלוגינג, דיאטה, ללא קטגוריה, מודעות חברתית, משפחה, רכיבה, תזונה

בסוף נובמבר 2009 כתבתי לראשונה בבלוג. רציתי לשתף בתהליך שבו אך התחלתי מתוך אמונה שאם אצור קהל קוראים יקשה עלי להישבר. בתוך שנתיים הפכתי מבטטת כורסא במשקל של כמעט 160 ק״ג לרוכב מרתון ואפיקים במשקל 86 ק״ג. אבל החשוב יותר מכל היה התהליך שעברתי ביני לבין עצמי שהשפיע הן על הסביבה הקרובה שלי והן על זו הרחוקה יותר.

ואז נפצעתי. וזה היה בערך לפני כשנה וחצי. ומשם הדרך למטה הייתה קצרה מאד. חטאתי בכל מה שנשמרתי ממנו. ועכשיו אני מוצא את עצמי עם 27 ק״ג יותר ובעיקר עם טונות של רגשי אשמה.

אבל אז קרה משהו נפלא. התחלתי לקבל אימיילים והודעות מאנשים שבכלל לא הכרתי שסיפרו לי איך הכתיבה שלי וההתמודדות שלי דחפה אותם לעשות משהו דומה עם עצמם. איך הם שינו את החיים שלהם בעיקבות הדחיפה שהבלוג וההתמודדות שלי נתנו להם. ועכשיו זה התהפך. הם אלו שהחלו לדחוף אותי לנער את קורי העכביש ולעלות מחדש על האוכף.

יש באנגלית משפט חכם שלמדתי לפני מספר שנים it is what it is. המהות שלו אומרת שיש דברים שאין לנו היכולת לשנותם. כאן המצב שונה לחלוטין. יש לי הכוח לשנות את כל מה שארצה וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות שוב.

בראש ובראשונה זה חשוב לי ולמשפחתי. מעבר לכך אני מרגיש שאני חייב את זה, שוב, לקוראים שלי.

עכשיו אני מתרכז במה שצריך לעשות ולא בבכי ובנהי על מה שהיה. הפכתי דף.

 

בשבילי ובשבילם

בשבילי ובשבילם

 

איפה ישנם עוד אנשים כאיש ההוא

// נובמבר 29th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

השבוע המציאות בה אנו חיים שוב התנפצה אל מול פנינו. מותו של אריק איינשטיין שב והדגיש את אשר אבד לנו. אין יותר תמימות ונראה כי אין יותר ערכים. תרבות הכסף ומה יצא לי מזה שולטת בכל. עצוב כי היינו צריכים להיאחז במותו של אדם בכדי לשוב ולהתגעגע לכל מה שייצג, לארץ ישראל היפה. זו שנעלמה ממחוזותינו כנראה לבלי שוב. לפחות שיריו של אריק איינשטיין נשארו עימנו לעולמים. לרגע ונדמה היה כי הוא נוגע בכולנו, שוב. מציאות החיים, תרבות המציצנות, המתירונות והאי איכפתיות קפאה לשעות מספר. במקום הזבל שכה מאפיין אותנו כעת (וזה ממש לא מעניין אם הן היו רק בנות 16 ולא 15) נשטפנו בגל של נוסטלגיה מתקתקה. של מציאות שלא תשוב עוד.

ישנם עוד מתי מעט שמזכירים לי שיש תקווה למקום הזה. שיש ישראל אחרת. הם נחבאים. צריך לחפש לאור הזרקור בכדי למוצאם. את התקווה שלי מצאתי על האופניים חולק שעות על האוכף עם אנשים שהם מלח הארץ. כאלה שאיכפת להם ומה שמניע אותם מגיע מהלב ומהנשמה.

בשבילי מותו של אריק איינשטיין היא קריאת השכמה לנסות ולהיות טוב יותר ביני לבין עצמי, ביני לבין המקום וביני לבין האחר. מקווה שתובנה זו תהא נחלתם גם של אחריםוביחד נוכל לפחות לנסות ולשנות.

 

אריק איינשטיין (3 בינואר 1939 – 26 בנובמבר 2013)

אריק איינשטיין (3 בינואר 1939 – 26 בנובמבר 2013)

תעזבו לי את היער (בן שמן)

// יולי 11th, 2013 // 1 Comment » // בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

לא היה אפשר להתעלם מהקולות שנשאו ברחבי היער. פעם היה פה שקט, דממה. רק אתה והיער. אתה, האופניים והטבע. שלמות שעכשיו מופרעת על ידי קולות של קדיחות, חציבות ופטישים. בונים פה. הרי התנועה כאן באזור דומה לזו של קניון מרכזי… היה נורא חשוב, דווקא כאן בנקודה הזו, להרים איזשהו מבנה… ושם ממש על תחילתו של הסינגל היה חשוב להקים תחנת דלק… כאילו שתחנת הדלק שכבר קיימת כאן לא מספיקה וכאילו שלא הייתה אלטרנטיבה להקמה של תחנת הדלק במקום אחר באזור לאו דווקא במקום שבו היא נוגסת ביער. ועכשיו מדברים גם על להשטיח את היער בכדי להקים חניון של חנה וסע ל 2,000 רכבים… נורא חשוב דווקא כאן.

יער בן שמן בעבורי הוא אי של שפיות במקום הזה. פנינה שגיליתי רק כאשר התחלתי לרכוב על אופניים. הגעתי להרבה תובנות כאשר רכבתי שם, אם זה לבדי ואם זה עם אחרים. שם אני מרגיש בטוח, שייך, אולי יותר מכל מקום אחר שבו אני רוכב. כשרכבתי שם אתמול בבוקר שוב נסוך היה חיוך טיפשי על פני ברגע שרגבי הסינגל נרמסו תחת אופניי. בערך 2 שניות מתחילתה של הרכיבה. עוד חיזוק חיובי לתהליך ששוב אני עובר.

בן שמן היה גם אחד מהמקומות האהובים על חמי זכרונו לברכה. ושם יצא לנו לרכוב לא פעם. סינגל ליגד, זה שתחילתו הוחרבה על ידי דחפורים ותחנת דלק בבניה היה הסינגל 'הזורם' שהיה האהוב עליו ביותר ביער.

לי אין תובנות מיוחדות לגבי מה אני אוהב יותר או אוהב פחות ביער. אני אוהב את הוורסטיליות שהיער מציע לרוכב (ולרץ, ולהלך, וסתם למטייל). רוצה ארוך? רוצה קצר? רוצה זורם? רוצה לקפוץ? רוצה סתם לסובב? רוצה בדד? רוצה באור? רוצה בחושך? מעין תפריט א-לה-קרט של כמעט כל דבר שתרצה מפנה אותך לחלקים שונים של היער. פשוט תגיע, טפס על האופניים, ובהחלטה של רגע קח ימינה, שמאלה או אולי תמשיך ישר. כמעט בכל פינה תפגוש אתגר אחר וחוויה אחרת.

בן שמן הוא כמו מגנט, אבן שואבת, לכמות גדולה מאד של רוכבים. אמנם שישי-שבת הם הימים העמוסים ביותר אבל גם באמצע השבוע אפשר למצוא לא מעט מכוניות ולא מעט רוכבים בעיר.

ועכשיו מאיימים להחריב לנו את שכיית החמדה הזו… לא מספיק שהורסים לנו את הטבע על ימין ועל שמאל במקומות אחרים (פצלי שמן בפארק בריטניה, רכבת בפארק קנדה וכו') עכשיו מאיימים לנו על הבית. על כור מחצבתנו.

אולי היינו תמימים ואולי גם היינו צריכים להתעורר קודם. אבל מי שהיער יקר לו זה הזמן לנסות ולעשות משהו בכדי שבעתיד לא נקום יום אחד ובמקום חניון מצפה מודיעין נראה ערימה של דחפורים מחרבים לנו את היער.

תחנת הדלק נוגסת הסינגל ליגד

תחנת הדלק נוגסת הסינגל ליגד (צילום: אורי בר אור)

בסוף זה יגמר באסון

// ספטמבר 8th, 2012 // 5 Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

פתאום הוא הגיח מולי. עם קסדה בצבעים לבן, שחור ואדום. בסיבוב. לא ראיתי אותו מגיע וגם לא שמעתי אותו. המרחק ביננו היה קטן מאד. רכבתי בתא שטח שבדרך כלל אני מרגיש בו אחד עם האופניים. כזה שאתה מרגיש שאתה מלך העולם, דורס את השטח. דרך לבנה רחבה. ההפתעה היתה גמורה. הלב שלי האיץ כמו מטורף. עשרים מטר ביננו. אם זה לא מייד אז זה יגמר ברע. חתכתי הצידה והוא עבר על פני. במהירות מסחררת. קרוב מאד. הבטתי לאחור. לא היה לו מספר. הוא לא טרח להאט ובטח שלא להסתכל לאחור. אופנוע שטח כמעט שהתנגש בי בירקון. וזו לא בפעם הראשונה.

במסלול בו רוכבות משפחות עם ילדים קטנים רוכבים אופנועי שטח (וגם אופנועים כבדים) וטרקטורונים במהירויות מטורפות תוך כדי סיכון ההולכים והרוכבים על אופניים ולאף אחד לא איכפת.

נראה שבמדינה שלנו כל דלים גבר. אין חוק ואין דיין. התחושה הזו מקננת בי יותר ויותר לאחרונה והאמת שנמאס לי. נמאס לי שאני, אזרח שומר חוק, נרמס על ידי האין אונות של המקום הזה שאנחנו גרים בו. מה שקרה לי היום הוא רק דוגמא עצובה אחת לרמיסה המתמשכת של שילטון החוק במדינה הזו. בשביל מה לשלם מיסים? ללכת למילואים? הרי אין המדינה מגינה על המיעוט השפוי שעדיין מחזיק את המקום הזה בשיניים וזה קצת לפני שהאנרכיה תשתלט.

את הכמעטים לא סופרים.

עד שמישהו כאן לא יהרג לא יעשו כלום.