Archive for משפחה

4 שנים לבלוג

// דצמבר 1st, 2013 // 4 Comments » // בלוגינג, דיאטה, ללא קטגוריה, מודעות חברתית, משפחה, רכיבה, תזונה

בסוף נובמבר 2009 כתבתי לראשונה בבלוג. רציתי לשתף בתהליך שבו אך התחלתי מתוך אמונה שאם אצור קהל קוראים יקשה עלי להישבר. בתוך שנתיים הפכתי מבטטת כורסא במשקל של כמעט 160 ק״ג לרוכב מרתון ואפיקים במשקל 86 ק״ג. אבל החשוב יותר מכל היה התהליך שעברתי ביני לבין עצמי שהשפיע הן על הסביבה הקרובה שלי והן על זו הרחוקה יותר.

ואז נפצעתי. וזה היה בערך לפני כשנה וחצי. ומשם הדרך למטה הייתה קצרה מאד. חטאתי בכל מה שנשמרתי ממנו. ועכשיו אני מוצא את עצמי עם 27 ק״ג יותר ובעיקר עם טונות של רגשי אשמה.

אבל אז קרה משהו נפלא. התחלתי לקבל אימיילים והודעות מאנשים שבכלל לא הכרתי שסיפרו לי איך הכתיבה שלי וההתמודדות שלי דחפה אותם לעשות משהו דומה עם עצמם. איך הם שינו את החיים שלהם בעיקבות הדחיפה שהבלוג וההתמודדות שלי נתנו להם. ועכשיו זה התהפך. הם אלו שהחלו לדחוף אותי לנער את קורי העכביש ולעלות מחדש על האוכף.

יש באנגלית משפט חכם שלמדתי לפני מספר שנים it is what it is. המהות שלו אומרת שיש דברים שאין לנו היכולת לשנותם. כאן המצב שונה לחלוטין. יש לי הכוח לשנות את כל מה שארצה וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות שוב.

בראש ובראשונה זה חשוב לי ולמשפחתי. מעבר לכך אני מרגיש שאני חייב את זה, שוב, לקוראים שלי.

עכשיו אני מתרכז במה שצריך לעשות ולא בבכי ובנהי על מה שהיה. הפכתי דף.

 

בשבילי ובשבילם

בשבילי ובשבילם

 

מחר שוב יום חדש

// נובמבר 24th, 2013 // 6 Comments » // בלוגינג, משפחה

והדמעות זולגות להן אחת אחת לאיטן במורד הלחיים. זו לא רק הקריאה של פוסטים ישנים. אולי זו ההבנה שאיבדתי משהו חשוב איפשהו בכמעט השנתיים האחרונות. איבדתי את עצמי.

זה היה לי קשה. אתם יודעים. היה לי קשה למצוא את עצמי. שם חבוי עמוק עמוק מתחת. מפחד לצאת החוצה. הצלחתי לשים סוף לכל אותם רחמים עצמיים שליוו אותי לכל אורך חיי הבוגרים. לזרוק לפח סטיגמה אחר סטיגמה ופשוט לפרוח.

מביט אחורה ומכה על חטא. מבין את הסיבות. מרגיש כמו ילד אבוד. בסחרור. כזה שאתה יודע שיסתיים בכי רע. הסימנים כבר שם אז החלטתי שוב לנסות. מי שהיה שם יודע שצריך לנסות ולהניע את התהליך כמה וכמה פעמים עד שנוצר לך הרצף שאותו קשה אחרכך להפר.

אני קורא פוסטים ישנים והדמעות ממשיכות לזרום. אי אפשר שלא להרגיש את העלבון. זה שגרמת לעצמך.

אז הנה אני מנסה שוב ומגייס את כל האמצעים הקיצוניים העומדים לרשותי.

מחר שוב יום חדש. מחר שוב אני אנסה.

פניית פרסה או חזרתי לתמיד

// יולי 7th, 2013 // 5 Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, רכיבה

כבר כמעט שנה עברה מאז שהתחלתי לנסות ולעצור את ההידרדרות באיכות החיים שלי. סחרור שנמשך ונמשך ושהוביל אותי להעלות 30 ק"ג במשקלי. זה לא שאתה לא מודע, אתה פשוט בורח. ואז זה מגיע. המכנס לוחץ או לא עולה. אתה מסתכל במראה ובמקום אותו האיש החטוב שהיה שם יש מישהו אחר. וישנו כעס וישנה אכזבה. וזה לא רק אתה שמביע את זה, אפשר לראות ולשמוע את זה גם מהסביבה הקרובה.

זה נכון שהפציעה בברך חיבלה לי בניסיון הקודם להתיישר. אז "רק" העלתי 10 ק"ג. הרגשתי שאני חוזר לכושר ושהדברים מתחברים לי. ואז… חושך. לא השכלתי להבין שדווקא אז היה עלי לחפש מוצא בפעילות אחרת עד שהברך תחזור לעצמה. במקום זה היה נוח לי לשקוע. במקום להמשיך ולשנן את המנטרות הכל כך חשובות שהגוף שלי הוא לא פח זבל ויש דברים שאסור להכניס אליו… ההמשך ידוע.

אז מה השתנה עכשיו? זה נכון שנמאס לי אבל זה לא זה. כבר נמאס לי קודם וזה לא הצליח. הדבר הכי חשוב שקרה לי זה שחזר לי החשק. החשק לרכוב, ואולי הכי חשוב החשק לתפוס את החיים חזק בשתי ידיים שוב. הבנתי (שוב) שאני לא יכול, ושאסור לי, לאבד את השליטה על הבריאותי שלי.

הכל מתוך אגואיזם צרוף. אני מודה. זה לא בגלל ההנהלה (סליחה אהובה), וזה לא בגלל הילדים (סליחה אהובים), זה רק בגללי הפעם. טעמתי את טעם ההצלחה בפעם הקודמת והיה לזה אפקט משכר. כזה שברגע שאחווה אותו שוב לא אתן לא לברוח.

אז עכשיו אחרי שבוע שבו עשיתי פניית פרסה, ויותר מכן ההתנהגות שלי מראה שאני שם, אחרי 4 רכיבות בשמונה ימים ופחות 2 ק"ג בשבוע האחרון – חזרתי.

אז מה תוכנית הפעולה?

  • בכל שבוע יהיה פוסט חדש
  • עדכונים בטוויטר (עובד מחדש)
  • המשקל שלי שוב מפוסם באתר (אבוי לי)
  • שוב עונה על תגובות

והמטרה?

שלושים קילו בתשעה חודשים. רוצה לחזור לשקול 86 ק"ג עד ל 1 באפריל 2014.

געגוע

// מאי 17th, 2013 // 1 Comment » // בלוגינג, משפחה

לפעמים יש לי רכיבות שמלאות בפלשבקים. יש אזורים מסוימים ששם זה קורה לי יותר. יער קולה, הירקון, פארק הירקון. האזורים שבהם רכבתי עם יונתן. יש את סיבוב הפנצ'ר (שבקלות היה יכול לשמש גם למוסר השכל על למה אסור להתעצבן שאתה מתקן פנצ'ר), מעלה יונתן (עלייה מדורדרת ביער קולה שהיינו רוכבים ושיצא לי הנשמה עד שהצלחתי לטפס את כולה ללא תקלות) ואחרים. יש ולפעמים אני סתם רוכב ולפני מגיח רוכב אחר עם בגדים דומים לאלה שיונתן היה רוכב בהם. אם אני סתם רואה שיער שיבה לבן שמבצבץ לו, או רוכב עם מגני ברכיים באזור שילדים בני חמש רוכבים שם ללא בעיות מיוחדות.

שקט לי ברכיבות יותר מדי. אף אחד לא שר לי או מדליק נגן מוסיקה בקולי קולות וחושב שזה בסדר, או אפילו סתם שורק. השריקות האלה היו מטריפות אותי. עדות לזה שיש לו אוויר ושאני משתרך מאחור, בקושי נושם ולא יכול לדבר. בעיקר בעליות. הוא היה שם גז, שורק ונעלם. מחכה לי למעלה.

עד שגם זה נגמר, בגלל שאני השתפרתי ופתאום הוא היה צריך לנשום. ולא היה גאה יותר ממנו.

היום שקט לי ובעיקר עצוב. אני לא יכול להתקשר אליו ולהזמין אותו לרכוב סתם ככה ללא מטרה מיוחדת. סתם בשביל לדבר. בשביל להוציא. וככול שאני חושב על זה יותר, נהיה לי רע יותר. גם בעיקר כי אני מעסיק את עצמי במה הוא היה חושב על ההזנחה העצמית שלי. בטוח הייתי חוטף על הראש ובצדק. כי היה אכפת לו.

הזמן לא מרפא כלום. הוא רק מחדד את החסר.

סיבוב בירקון הבוקר

פוסט טראומה, סיכום צ'ימיצ'ורי 2011

// דצמבר 11th, 2011 // 18 Comments » // 4Epic, בלוגינג, משפחה, רכיבה

גם יום אחרי המחשבות עדיין אינן סדורות. התעוררתי בחמש בבוקר שוכב על הגב כאשר הכאבים מהזרועות השרוטות שלי מנפילה (פליק פלאק לפנים עם בורג של האופניים) בקילומטר המאה שלושים שימשו לי תזכורת שאכן לא היה זה בגדר חלום. רכבתי את מהדורת 2011 של הצ'ימיצ'ורי (להלן: צ'ימי) מתחילתו ועד לסופו. לא היתה אבן שלא נהפכה או שביל שלא נכבש. חותמת האי שפיות מוטבעת עתה. אני אפיקיסט גאה. ראוי לחולצה שרכבתי איתה אתמול. חבר, עם כבוד ותעודות, בקומונת המשוגעים הכי שפויים שאני מכיר.

לצ'ימי התחלתי להתכונן בסוף ספטמבר, קצת פחות משלושה חודשים מתאריך היעד. זה לא שלא היו לי חששות. האמת היא שביני ובין עצמי לא יכולתי להחליט האם אני נכנע לפחדים (הטבעיים) שלי (קרי מרחק, טיפוס, מדבר, לפשל) או שאני יוצא להרפתקה שקרוב לוודאי תהיה מעצבת ומשמעותית.

איתרה מזלי ושייך אני לקומונה שאנשיה הם מלח הארץ.

בשנה שעברה לא הופעתי לצ'ימיצ'ורי. אז כלל לא חשבתי שאני מסוגל. מסתבר שאדם או שניים מהקומונה סימנו כבר אז מטרה בפנקס שלהם (לינק), לוודא שאת מהדורת צ'ימיצ'ורי 2011 אני ארכב גם ארכב. וגם אם זה אומר שהם יקריבו את המטרות האישיות שלהם (לרכוב מהר יותר למשל).

ביומולדת האחרון שלי קיבלתי טלפון מדני סילנפרוינד, אחד מאושיות הקומונה וסמן שמאלי לגבולות האי שפיות הקומונריות. על הפרק רצונו לרכוב רגוע בצ'ימיצ'ורי ("חוזר מפגרה ארוכה ולא בכושר"). לכן, הוא טען, יהיה זה רעיון טוב, אך טבעי, שאצטרף אליו לרכיבה. רק ימים אחרכך למדתי שציפור קטנה לחשה על אוזנו (יונה דביר) בדבר הרהורי הכפירה שלי. ימים אחרי הצ'ימיצ'ורי דני הודה שהוא סימן אותי זה מכבר. כבר לפני שנה. כמה ימים לפני שיחת הטלפון מדני התנדב אלון רחבי לאמן אותי. הקורים ניטוו. מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

בהדרכתו של אלון עברתי לרכוב לפי תוכנית אימונים מסודרת ארבע פעמים בשבוע. שעות על גבי שעות של רכיבה במישור, של בניית בסיס. דיווש בסל"ד נכון. אימון לפי טווחי דופק, לפי מטרות. תזונה נכונה. בהתחלה היה לי קשה להבין איך דיווש במישור של שעתיים בדופק יחסית נמוך יעזור לי. לאט לאט חלקי הפאזל החלו להתחבר. ככל שהצ'ימיצ'ורי הלך והתקרב והשבועות חלפו להם, הוספנו רכיבות ארוכות יותר וגם טיפוסים. רכבתי בעיקר לבד. תקופה של סיזיפיות. של לקום בארבע בבוקר כדי להספיק לרכוב ולהגיע לא מאוחר מדי לעבודה. להרגיש איך כבר מתחיל להתקרר בחוץ. איך החורף מתקרב. לא עשיתי לעצמי שום הנחות. בכל תקופת האימונים רכבתי עם תיק גב (כי חייבים לרכוב עם תיק בצ'ימיצ'ורי), לא פיספסתי אימונים. השיפור ניכר כמעט בכל רכיבה. מהר יותר, חזק יותר, ארוך יותר ופחות כואב. שם המשחק הוא בזמן שאתה מבלה על האוכף ובראש שלך… הכושר שלי השתפר ללא היכר. הגוף שלי התחזק. היו שבועות שרכבתי יותר מ 200 ק"מ בשבוע. אחוז השומן בגוף שלי ירד מתחת ל 19%.

השילוב עם אלון עבד מצויין. הוא מאמן קשוח ולא מוותר ובן אדם מקסים. אתה מבין שצריך לבצע ויש מטרה לאימון, לאימונים, לסיזיפיות. אם אתה קשוב לגוף שלך וממלא אחר ההנחיות אתה תרגיש את השינוי. בזכותו של אלון הגעתי מוכן גופנית לשעות על גבי שעות של פידול בלתי פוסק בתנאים לא תנאים. אני חייב לו הרבה.

בניתי רשימת ציוד שאת פרטיה ליקטתי במשך זמן מה. היה לי חשוב לנסות ולבדוק כמעט כל פרט ופרט הרבה לפני שעת השין בכדי שאדע שהוא מתאים, נוח, אכיל, טעים, פועל, עושה את שטוענים, ישים, וכו'. הפועל היוצא היה שקיבלתי ביטחון רב יותר ביכולת שלי ושל האופניים לשרוד את הרכיבה. ההחלטה שלי לרכוב עם תיק גב ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי משגרת האימונים שלי עזרה לי להתגבר על כאבי הגב שהופיעו אצלי במהלך החודש הראשון של האימונים. התיק תמיד היה עמוס בכל ציוד ה"חילוץ" ההכרחי (2 פנימיות, משאבה, אוזן חליפית, ערכת תיקון פנצ'רים לטיובלס, אולר כלים, מפתח כוכב לסראם, חוליות שרשרת, בקבוק שמן קטן, אזיקונים ונייר טואלט). לא משנה כמה זמן ארכה הרכיבה, תמיד רכבתי עם 3 ליטר של מים בשקית השתייה. בשלב מסויים כאבי הגב נעלמו כלא היו. גם הגוף וגם אני התרגלנו למשקלו של התיק ולאפקט המשקל הנוסף על הרכיבה.

בשבוע האחרון שלפני הצ'ימיצ'ורי די התכנסתי בעצמי. זהו השלב שכבר אי אפשר לשנות דבר והראש מתחיל לעבוד שעות נוספות. תרגלתי את הציוד, שיפרתי את התזונה, רכבתי המון ולמרחק, עיבדתי את המסלול… אבל סימן השאלה המשמעותי ביותר שנותר לי היה ביחס לשטח. לא רכבתי שם מעולם. לא ידעתי להעריך את  "אפקט המדבר". לא סתם "הרכיבה" של הקומונה נעשית שם. היו מספיק אנשים שדאגו להפחיד אותי ובצדק. עליית הכביש הקשה בארץ (מעלה העקרבים), שטח הרכיבה הקשה ביותר, הדשדש, וכו'. לא יכולתי לחכות כבר.

בחרתי לישון בצימר בחצבה. הייתי צריך את השקט הזה שלפני. את ההתכנסות בעצמי. ללכת לישון מוקדם. בלילה תקף אותי סיוט. חלמתי שאני לא מתעורר בזמן ומחמיץ את הזינוק. החלום היה כל כך מציאותי שלקח לי זמן להתעורר ממנו. השעון הראה 2:50 בלילה. ב 3:20 התעוררתי סופית. לוקח לי זמן להתניע בבוקר. רציתי לעשות את ההכנות האחרונות שלפני ללא לחץ מיותר. לקחת את הזמן. לנסות ולנשום עמוק, להירגע.

אל דני ואלי הצטרפו אורי צוריאל ואריק מון. שני רוכבי סינגל ספיד שהתלבטו האם לרכוב את הצ'ימיצ'ורי והשתכנעו סופית רק כמה ימים לפני. אנחנו רוכבים מדי פעם יחד. גם דני וגם אני ניסינו לשכנע אותם להצטרף אלינו כבר מזמן. שניהם אנשים מדהימים ותמיד כיף לרכוב איתם. ככה נולדה הרביעייה שלנו (שלושה סינגל ספיד ריג'יד וסנטה קלאוס אחד) שהתיצבה בחמש בבוקר, אור (חושך) ליום שישי עם עשרות אחדות (יש המעריכים את מספרם בין 80 ל 100) של משוגעים אחרים ל"זינוק" של הצ'ימיצ'ורי הרביעי.

חושך מוחלט ואני שהתחלתי לסבול קשות מהקור לאחרונה שמחתי לגלות שלא קר במיוחד. משהו בסביבות 13 מעלות. כבר סיבה להרגיש יותר טוב. מישהו צועק שלושים שניות וזהו… זינוק. הטקטיקה שלנו היתה להתנהל בקצב רגוע, לא להשתולל. דני מכתיב את הקצב ואין בחירה טובה יותר מזו. לפנינו טור ארוך של רוכבים שפנסיהם מסגירים את מיקומם. אנחנו סוגרים את השיירה.

אנחנו פונים מכביש 90 לכביש 227 רוכבים בדרכנו למעלה העקרבים. אם משהו במסלול הפחיד אותי באמת זו העלייה של מעלה העקרבים. בוער בי הרצון להגיע לשם ולהתמודד עם האתגר. אחרי כמעט 11 ק"מ של רכיבה ו 235 מטר של טיפוס אנחנו מתחילים לגלוש לכיוון המעלה. המראה הנגלה לעיננו מרהיב. קבוצות קבוצות של פנסים מהבהבים בנקודות גובה שונות של המעלה. השחר מתחיל לעלות. לפנינו קצת יותר מארבעה קילומטר שכמעט כולם במגמת ירידה. בדרך חוצים את נחל צין שאליו נגיע גם בהמשך. האופניים טסות במורד ואני פותח פער די גדול משאר החבורה. בלי להשתולל, בקצב שלי, התחלתי בטיפוס הארוך מעלה. שומר על דופק פחות או יותר קבוע, מקפיד לא להישרף בשלב כל כך מוקדם של הרכיבה. מקפיד להפנות מבט אל הנוף המרהיב הנשקף ממעל. בדרך פוגש את צ' והחבורה של יאיר מולאי (אילן הוברמן ואילן דביר). עוד סרפנטינה ועוד אחת. פעמים זה נראה כאילו זה לא יגמר לעולם. בודק מדי פעם היכן נמצאים שותפי לרכיבה המטפסים את המעלה עם הילוך בודד ומנסה לעודד אותם בקריאות ממעל. את הסרפנטינות לא ניסיתי לספור. אין טעם. הראש עסוק בעיבוד של כל כך הרבה דברים אחרים. ופתאום, כמו שזה התחיל ככה זה הסתיים. עוצר לחכות לחברים באנדרטה. המראה ממעל שווה את המאמץ. מנסה לאמוד בעין את שטיפסתי (שישה קילומטר לערך עם יותר מ 400 מטר של טיפוס מצטבר). חיוך של מנצח התפשט על פני. טיפסתי את מעלה העקרבים.

סוף הטיפוס אל מעלה העקרבים. צילם: אילן הוברמן

הנוף הנשקף ממעלה העקרבים

אחרי מנוחה קצרה המשכנו בדרכנו לכיוון המכתש הגדול. נכנסים לעומק השטח. קצת אחרי הקילומטר ה 42 מסתיים קטע הכביש ואנחנו עומדים לגלוש לתוך המכתש הגדול דרכנו אל מעלה אברהם.

רגע לפני הכניסה לשטח

כאן המציאות טפחה לי על הפנים בפעם הראשונה. נגמר האספלט והתחיל המשחק האמיתי. תוואי שטח מדברי קשוח של אבנים, דרדרת פה ושם, עליות קטנות שסוחטות אותך ומעין "גלים" בדרך הכבושה אותם דאגו לייצר מי מאלו שרכבו מוטורית על הדרך. באחת הגוף מתחיל לספוג זעזועים מכל הכיוונים. הידיים מתחילות לכאוב. אתה נמצא בסוג של הסתגלות. גם מחשבתית, מנטלית, וגם גופנית. לא הייתי מוכן לזה בכלל. תוסיפו לזה את רוח הפנים שהכתה בנו והמחשבות שמתחילות לרוץ בראש הן בסגנון של "מה, זה מה שמצפה לנו עכשיו בשארית 120 הקילומטרים?". לשימחתי התהיות לא נמשכו זמן רב. שמתי את סמן המטרה על מעלה אברהם והתרכזתי בלהגיע לשם. ידעתי שיהיו קטעי עלייה לא רכיבים שם נרד מהאופניים ונטפס רגלית (מצוין במפת סימון שבילים בתור "עבירות קשה"). באיזשהו מקום העובדה הזו סיפקה לי נחמה.

הנוף ממעלה אברהם

הנוף הנשקף ממעלה אברהם סיפק פיצוי הולם לתהליך ההסתגלות שלי. המצברים שלי התמלאו רק מלהביט על נופו של המדבר הנשקף ממעל. תוואי השטח מכאן ועד לשדה בוקר היה פחות אלים ואפשר לנו שיוט במהירות רבה יותר לעבר עצירת התדלוק. הרגשתי שאני על טייס אוטומטי וששום דבר לא יוכל לרצון שלי.

הרכיבה משדה בוקר לנחל חוה, מרחק של כ 24 ק"מ, היתה מהנה ביותר. ירדנו את מעלה צין ורכבנו בשטח מהודק שבו אתה מתגלגל במהירות ועובר את הרולינג הילס בקלות יחסית. אל הכניסה לנחל חוה הגעתי בסוג של היי מסויים.

 

בכיוון כללי של נחל חוה

הפגישה שלנו עם נחל חוה היתה טראומתית בשבילי. לפני המעבר מתחת לגשרון הרכבת הקטן דני הסתובב אלינו ואמר "כאן מתחילים 50 הקילומטרים הכי קשים של הצ'ימיצ'ורי". ואז הראש מתחיל שוב לעבוד… עד עכשיו עברנו 110 ק"מ ויש עוד כ 54 ק"מ. מה עוד אנחנו צריכים לעבור שעוד לא חווינו? מה יכול להיות כל כך נורא? הרגשתי את הגוף שלי מתרוקן מחשק. ואז פגשתי לראשונה את הדשדש. דווקא במאה המטרים הראשונים שלאחר שיחת העידוד הזו הדשדש היה הכי עמוק שפגשנו לאורך כל היום הזה. דווקא שם. נעמדתי מחופר באמצע שום מקום שואל את עצמי, למה… למה לעזעזל הייתי צריך את זה. באחת עברתי ממצב של היי למצב של דאון מטורף. נכנסתי לדיכאון. מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי.

זה לא שיש לך יותר מדי ברירות. אתה לא הולך לתפוס טרמפים הביתה. ברור לך שאתה מסיים וגם אם זה על אלונקה. רק הריק הזה שאתה פתאום נכנס אליו שואב אותך למקומות שאתה ממש לא רוצה להגיע אליהם. פתאום הרגליים נעשות כבדות וכל דיווש מעייף. ואחרי הקילומטר של הדשדש מתחילים לטפס לכיוון הר המרזבה.

מה שלא מספרים לך שאלו הם שרשרת של טיפוסים לא הכי נעימים. כמעט 400 מטר על 10 קילומטרים עם זויות טיפוס שהן חוויה בפני עצמה. מעין ריטואל חוזר של טיפוס קשה, הליכה (חלקם של המקומות לא כל כך רכיב), טיפוס וירידה החוזר על עצמו כשלוש פעמים כאשר כל טיפוס קשה ממשנהו. מנטלית עשרת הקילומטרים בין הקילומטר ה 110 לבין ה 120 היו הכי קשים בשבילי. הייתי מרוקן לגמרי. הלכתי פה ושם. גם איפה שלא היה צריך. לקחתי לעצמי דקה של שקט פה ושם. עליתי וירדתי מהאופניים. ניסיתי לסובב בכוח. מדי פעם אחד מחברי לרכיבה היה נותר עמי מאחור מלווה אותי בשתיקה. התחלתי לפתח אכזבה. אכזבה מעצמי, מהקצב… מהכל. ואז אריק החזיר אותי למציאות. לא זוכר איך התחלנו לדבר על זה אבל הוא אמר לי שאני צריך לפתח קצת פרופורציות ביחס ליכולת שלי. שאני לא מעריך נכון את מה שאני עושה. ושאחרי שנתיים וקצת של רכיבה לרכוב את הצ'ימיצ'ורי זה פשוט הישג נהדר. זו היתה שיחת העידוד שכה הייתי צריך. פתאום התמודדתי שוב עם העליות. לא ירדתי מהאופניים היכן שלא היה צריך. נכנסתי לקצב טוב יותר. גם העליה למרזבה הסתיימה פתאום. רוב הטיפוס של היום כבר מאחורינו.

בדרך למרזבה

התחלנו במגמה של ירידה מהמרזבה לכיוון נחל מרזבה ונחל נקרות. התחלתי להיכנס לקצב. הרגשתי מחובר שוב. ואז זה קרה. בקילומטר המאה שלושים בסוף ירידה ארוכה ארוכה פגעתי במהירות באבן על הדרך והתהפכתי.

כבר לפני שפגשתי את האדמה ידעתי שזה הולך להיות כואב. אפילו כואב מאד. בשנייה של אחרי מצאתי את עצמי שוכב על צד ימין. הזרועות שלי שרפו. הרגל השמאלית היתה תקועה בין הגלגל לשלדה כאשר הכידון עשה סיבוב של 180 מעלות אחורה ונשאר תקוע כך. הטופ טיוב היה שרוט (לא חראם על הקרבונאז'?) ממעבר השיפטרים מעליו. ניסיתי להתרומם, פעם פעמיים ושלוש. לא הצלחתי. הבחנתי בדם היורד מהזרועות ומברך ימין שנחבלה גם כן. כאב לי. הכבוד כאב לי. לאט לאט חילצתי את רגל שמאל מהאופניים. אז גם ראיתי שהביב שלי נקרע באיזור המפשעה מצד שמאל. ראש העיר וסגניו היו מוגנים אבל כל הרגל חשופה. הצלחתי לסובב את הכידון בחזרה. איך זה שכואב לנו על האופניים יותר ממה שכואב לנו על עצמנו?

הייתי האחרון שירד את הירידה. שלושת המוסקטרים היו לפני. הייתי בטוח שאין קליטה בנקב שהייתי בו. תהיתי ביני לבין עצמי מתי הם יבחינו שאני לא רוכב איתם.

התחלתי לרכוב בכיוון מטה קצת מסוחרר ודואב. אחרי 300 מטר ראיתי את דני שעלה רגלית לחפש אותי. הוא ניסה להתקשר אלי (אין קליטה). דבר ראשון הוא הוריד אותי מהאופניים ונתן לי ללכת קצת.

חברנו לאורי ואריק שחיכו לנו בסוף הנקיק. שם גם היו שני ג'יפאים שניסו לעלות את הג'יפ שלהם במעלה הנקיק ובכל פעם כמעט והתהפכו. ואז דני אמר לי בשקט "אתה רוצה שאני אדבר איתם?". התשובה שלי היתה נביחה בסגנון "בשביל מה?". "כדי שאחביר אותך". בום. התפוצץ לי משהו ברעש בראש. "אל תעליב אותי עם הצעות כאלה. בוא נגמור עם זה כבר". עליתי על האופניים, ישרתי את מה שנשאר מהביב (שכלל עכשיו מערכת אוורור אינטגרלית) הסתכלתי לאחור ואמרתי "אתם באים?". סובבתי את הראש והתחלתי לדווש. כמו אחד שדרכו לו על הכבוד, שהעיזו והעליבו אותו. אני לחזור עם הג'יפאים האלה? אחרי 130 קילומטר? אחרי שכבר נפנפתי את המשבר המנטלי? לא הייתי צריך לבקש יותר. הנפילה ניערה אותי סופית.

הדשדש בנחל מרזבה ובנחל נקרות היה "מהודק" לפי זקני השבט. טסנו עליו. הזרועות והברך עדיין שרפו. גם הכבוד שלי. אל ציר המעיינות ול 24 הקילומטרים האחרונים הגענו במוד של טייס אוטומטי. רכבנו מאד מהר כאשר דני ואני בחוד ואורי ואריק במרחק נגיעה מאחורינו. השמש החלה לשקוע אט אט וצבעי המדבר השתנו שוב. לאור פנסים רכבנו בשתיקה עד שנגלה אלינו מרחוק הכביש ועין חצבה.

קינחנו בשני קילומטרים על הכביש ונכנסו יחד אל תחנת הדלק לאחר 13:00 שעות ברוטו, 10:51 נטו על האוכף.

לאט לאט העובדה שסיימת את הרכיבה הזו נכנסת להכרה שלך. 164 קילומטרים עם כמעט 2,500 מטר של טיפוס מצטבר. שעות על גבי שעות על האוכף… הצלחת! שום דבר לא יכול לשבור אותי. אני חזק מנטלית הרבה יותר ממה שהייתי לפני שרכבתי את הצ'ימיצ'ורי. השריטה עמוקה מספיק.

בשנה הבאה 11:30 ש' ברוטו.

 

 

תודות

לדני שבלעדיו כל זה כנראה לא היה אפשרי. לאריק ואורי שותפי האחרים לרכיבה שיחד עם דני יצרו את החברותא המושלמת. לאלון רחבי על ההתנדבות שלו לאמן אותי ועל הסבלנות לאורך החודשים האחרונים. לטפלא שהיווה ומהווה השראה לכמה רחוק אפשר להגיע. לאילן טבת על מי שהוא. ליאיר מולאי האחד והיחיד שדאג לשאול לשלומי בחודשים הארוכים של הסיזיפיות וה"התבודדות" שלי. למאיר (בעל הנס) שתמיד דוחף אותך קדימה. לחברי האחרים לרכבת. וכמובן לשמורת הטבע שנקראת קומונת EPIC4.

יותר מכל מגיעות התודות להנהלה. על שסבלה את השיגעון האחרון שלי. על שאפשרה לי לרכוב ארבע פעמים בשבוע. ועל זה שלמרות שהיה קשה לה עם העובדה שארכב כל כך רחוק ובמשך כל כך הרבה שעות, לא אמרה דבר ורק עודדה ודאגה לשקט הנפשי שלי. היא וילדי הם שגרירי הקוואן האמיתיים שלי (למי שלא מבין שיראה את הסרט ג'רי מקגוויר).

 

פרפרים

// דצמבר 8th, 2011 // 6 Comments » // 4Epic, בלוגינג, משפחה, רכיבה

עוד פחות מיום לצ'ימיצ'ורי. 162 ק"מ של רכיבת שטח במדבר. כבר כשלושה חודשים שאני מתכונן. גם גופנית אבל ובעיקר נפשית. שעות על גבי שעות של דיווש בלתי פוסק בתנאים לא תנאים. 2,200 מטר של טיפוס. מעלה העקרבים, מעלה אברהם… המרזבה. התמונה הכללית ברורה. חותמת האי שפיות תתקבל לאחר כ 12 עד 14 שעות של רכיבה בנופי בראשית קסומים באחד מהאזורים היפים בארץ.

תרגלתי את הציוד (רוכב עם תיק כבר שלושה חודשים), שיפרתי את התזונה (איזוטון ועוד איזוטון ולאכול משהו כל חצי שעה על השעון), רכבתי המון ולמרחק (בשטח, על הטריינר…), עיבדתי את המסלול… ועדיין אין לי מושג מה מצפה לי באמת. לא רכבתי בשטח הזה מעולם. וזו אי הוודאות היחידה. המשמעותית.

יום לפני. לפני עוד סגירת מעגל עם משמעות מיוחדת.  להיות אפיקיסט זו שריטה. ועדיין יש כאלה ש 100 מייל זה קטן עליהם. אין גבול ליכולת האדם ומי כמוני יודע. יש הרבה סימליות ברכיבה הזו. מעין חותמת הכשר על החיים החדשים. על הדרך החדשה בה בחרתי לפני קצת יותר משנתיים.

ההנהלה די שקטה בימים האחרונים. זה קשה לה כל העיניין הזה. רכיבה במדבר, נסיעה ארוכה לשם ובחזרה… אבא שלה חסר לה… וגם לי. הוא נמצא איתי כל הזמן. אני יודע שהוא יהיה גאה על ההישג. על העקשנות. על היכולת לשנות. על זה שמצאתי את השקט שלי. חסרות לי שיחות העידוד. האמון ביכולת, זה שאתה רואה בעיניים ופחות בדיבורים. את הגאווה שהוא חש ביחס לשינוי שחל בי ועל החלק שלו בזה. וזה שהוא איננו…

עוד כמה שעות מעמיס את הציוד ויורד דרומה. הולך לעשות מעשה.

הציוד כבר כמעט מוכן

שנתיים

// נובמבר 27th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אני כבר לא בתהליך. אני חיי את חיי. המסע שלי אל עצמי כמעט והסתיים. התוצר שלו מתבטא בכל דבר הקשור בחיי. באורח חיים בריא, במערכת היחסים שלי עם אשתי, בילדים שלי, בשמחת החיים, בסובלנות, ביכולת להכיל, ביכולת לפרגן ובעוד הרבה דברים אחרים. גם ברצון לעזור לאחרים לשנות את אורחות חייהם כי אם אני יכולתי לקום יום אחד עם משקל של 157 קילוגרם, לאמר די ולשנות את אורח חיי ב 180 מעלות, אז גם אחרים יכולים. ללא עזרה כירורגית, ללא דיאטנית, ללא מאמן אישי. אני ועצמי.

מבחינת הסטטיסטיקה היבשה בשנה האחרונה ירדתי כ 10 קילוגרמים. בשבעת החודשים האחרונים אני שומר על משקלי (נע בין 86 ק"ג ל 88 ק"ג). מה שלא מתבטא במספרים היא העובדה שלא ירדתי רק במשקל אלה גם אחוזי השומן בגוף שלי ירדו באופן ניכר. מיותר מ 24% אל פחות מ 19%.  בחצי השנה האחרונה אני מבקר באופן קבוע אצל דיאטנית ספורט. הגוף שלי התחזק באופן משמעותי (שריר שוקל פי שלוש משומן). בחודשיים האחרונים אני מתאמן עם מאמן אופניים וכבר רכבתי אל מעבר לגבול 100 הקילומטרים ובעוד פחות משבועיים אני יוצא להרפתקת רכיבה של 162 קילומטרים במדבר (הצ'ימיצ'ורי).

אני נמצא במקום שטוב לי (טפו טפו טפו). עבדתי קשה מאד בכדי להגיע אליו. טוב לי מבפנים וטוב לי מבחוץ. אין זה פשוט. חייבים תמיד להיות עם היד על הדופק. אני עדיין רושם את כל מה שאני אוכל. אני מקפיד לרכוב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מקפיד להקשיב לגוף שלי גם אם זה אומר ללכת לישון בתשע בערב לפעמים.

הרכיבה מאזנת אותי. יש משהו בלתי מוסבר בלרכב רחוק, לבד. אתה עם עצמך. סוג של הרפתקאה. ללא הפרעות חיצוניות. להתחבר עם הטבע כמו שהוא, נקי וללא מגע יד אדם. לנשום אוויר אחר. לחוות את הפריחה שאחרי הגשם. את בעלי החיים בסביבתם הטבעית. להרגיש את האדרנלין בגוף. לרכוב קטע שרכבת כבר מהר יותר, הרבה יותר מהר. לעשות ולחוות דברים בפעם הראשונה על שני גלגלים. לטפס דברים בלתי אפשריים. להשיג, להגיע, לשבור מחסומים.

עברתי המון בשנתיים הללו. וגם השנה האחרונה הציבה לי אתגרים ולימדה אותי דבר מה על החיים בכללותם. מותו של חמי יונתן ז"ל באה בהפתעה מוחלטת והשאירה בי, בכולנו, חלל גדול. דווקא המוות של מי שחנך ולימד אותי את רזי רכיבת האופניים והיה בשבילי הרבה יותר מ"אבא של אשתי" השאירה אותי נחוש יותר ומחוזק נפשית. יש פעמים שאני מוצא עצמי רוכב בנחישות רבה יותר ביודעי שככה הוא היה מצפה ממני, ולא רק על האופניים. את החלל שהוא הותיר אני מרגיש כמעט בכל יום. בעיקר כשאני עם עצמי.

קשה להסביר את עוצמת השינוי. חייבים להרגיש בכדי להבין… להבין שזה שווה את הכל. שהמאמץ הנפשי והפיזי הכרוך בכך משתלם. שלקום בארבע בבוקר כשקר ורטוב בכדי לרכוב משתלם. שלשמור על המשקל משתלם. ושפתאום אתה מכיר וחווה עולם חדש שלא ידעת שהוא קיים שם בשבילך.

הייתי צריך לרכוב הבוקר. כשקמתי ידעתי שאת הבוקר הזה ארצה לבלות בחברתם של היקרים לי מכל, אשתי וילדי. כי בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי כלל. בכל פעם שאני שם בחוץ הם עימי, בליבי ובמחשבותי. אז החזרתי את ציוד הרכיבה למקום וביליתי עם אהובי בוקר רגיל ככל הבקרים. קסום בפשטותו ומושלם.

בוקר רגיל. חמש ורבע בבוקר.