Archive for תזונה

4 שנים לבלוג

// דצמבר 1st, 2013 // 4 Comments » // בלוגינג, דיאטה, ללא קטגוריה, מודעות חברתית, משפחה, רכיבה, תזונה

בסוף נובמבר 2009 כתבתי לראשונה בבלוג. רציתי לשתף בתהליך שבו אך התחלתי מתוך אמונה שאם אצור קהל קוראים יקשה עלי להישבר. בתוך שנתיים הפכתי מבטטת כורסא במשקל של כמעט 160 ק״ג לרוכב מרתון ואפיקים במשקל 86 ק״ג. אבל החשוב יותר מכל היה התהליך שעברתי ביני לבין עצמי שהשפיע הן על הסביבה הקרובה שלי והן על זו הרחוקה יותר.

ואז נפצעתי. וזה היה בערך לפני כשנה וחצי. ומשם הדרך למטה הייתה קצרה מאד. חטאתי בכל מה שנשמרתי ממנו. ועכשיו אני מוצא את עצמי עם 27 ק״ג יותר ובעיקר עם טונות של רגשי אשמה.

אבל אז קרה משהו נפלא. התחלתי לקבל אימיילים והודעות מאנשים שבכלל לא הכרתי שסיפרו לי איך הכתיבה שלי וההתמודדות שלי דחפה אותם לעשות משהו דומה עם עצמם. איך הם שינו את החיים שלהם בעיקבות הדחיפה שהבלוג וההתמודדות שלי נתנו להם. ועכשיו זה התהפך. הם אלו שהחלו לדחוף אותי לנער את קורי העכביש ולעלות מחדש על האוכף.

יש באנגלית משפט חכם שלמדתי לפני מספר שנים it is what it is. המהות שלו אומרת שיש דברים שאין לנו היכולת לשנותם. כאן המצב שונה לחלוטין. יש לי הכוח לשנות את כל מה שארצה וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות שוב.

בראש ובראשונה זה חשוב לי ולמשפחתי. מעבר לכך אני מרגיש שאני חייב את זה, שוב, לקוראים שלי.

עכשיו אני מתרכז במה שצריך לעשות ולא בבכי ובנהי על מה שהיה. הפכתי דף.

 

בשבילי ובשבילם

בשבילי ובשבילם

 

דלקת

// יוני 25th, 2012 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה, תזונה

ואז הרגשתי את זה. מעין מתיחה של השריר. התעלמתי. חשבתי לעצמי שבטח בגלל החום ובגלל שלא הכנסתי טבליות של מינרלים למים אז השריר נתפס. שעה של רכיבת סיוט עם כאב בלתי פוסק סיימו רכיבה לא רעה בכלל עם קצב טוב בשבת לפני עשרה ימים. בבית הכאב לאט לאט נמוג לו ואני חשבתי שזהו, זה עבר. שלושה ימים אחרכך ברכת נוכחתי לדעת שטעיתי בגדול. שעה וקצת בתוך הרכיבה פתאום הרגשתי את אותו כאב שוב. כאב שלא הולך לשום מקום, כזה שמתישב עליך ואתה יודע בלב שיקח לך המון זמן להיפטר ממנו.

ביום שאחרי הבנתי סופית שאני בבעיה. התעוררתי בבוקר עם כאבים לאורך כל הרגל ובברך. אם היה אפשר היו רואים מעלי כוכבים, כמו בסרטים המצויירים. אחרי כמה ימים של כאבים וכמה ימים של משחות ממשחות שונות שחברים המליצו עליהם ועזרו בקטנה הלכתי לאורטופד ספורט.

האחרון הסביר לי שאני סובל מדלקת שמתבטאת בציסטה שגורמת לי לכל הכאבים הללו. וכן, אסור לי לרכוב לפחות שבועיים וכן צריך ביקורת וכן צריך פיזיוטרפיה.

כבר שבוע וחצי שאני בטטת כורסא. דווקא עכשיו שירדתי במשקל ונכנסתי לכושר פתאום זה. כבר שבוע וחצי שזה הוציא אותי מאיזון לחלוטין. ככה זה בחודשים האחרונים. כמה שבועות טובים וכמה שבועות רעים. אני הולך לשים לזה סוף כי ככה אי אפשר יותר. הקילוגרמים העודפים של החורף עוד שם וזה משחק איתי משחק מנטלי שאני תמיד מפסיד בו. אז עכשיו אני אשנה שוב את הכללים. אני פשוט אוריד את העודף.

ביום ראשון אני חוזר לדווש. בקטנה. אבל חוזר לאוכף תרתי משמע.

ילד רע, ילד טוב

// מאי 12th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כמעט ארבעה חודשים היו צריכים לעבור בכדי שאנער מעלי סופית את העייפות המנטלית שנחתה עלי לאחר הצ'מיצ'ורי. אבל לא היה זה הצ'ימי לבדו. החורף שהיה קר וגשום, נפילת המתח שעברתי לאחר שמכרתי את החברה שהקמתי והצורך לאזן מחדש את חיי לאור המציאות האחרת בה אני חי היום, זו של עבודה, משפחה ומסגרת הובילו אותי להתפרקות מנטלית בכל הקשור לרכיבה ואוכל.

רק באמצע מרץ התחלתי לחזור לעצמי מבחינת הרכיבה. האביב שימש לי כחבל הצלה. חיפשתי לעשות ברכיבה את מה שאני רוצה ולא שום דבר אחר. רציתי שוב להרגיש את הרוח על הפנים, לראות את מד המהירות משתולל. אין מקום טוב יותר מהחלק המזרחי של הירקון בכדי לעשות כן. שטוח. רק שטוח. לדחוף ולסובב, לסובב ולדחוף. לעוף. להושיט יד ולגעת בפריחה. לחוש שוב את רגבי האדמה. שדות חרושים וזריחות מדהימות. התגעגתי. זה היה חסר לי. כאשר אתה מקבל את מנת האנדרופינים שלך אתה חוזר, כמעט מיד.

תרדמת החורף הזו עלתה לי ב 9.5 ק"ג. ממשקל ממוצע של 87-88 ק"ג עליתי ל 97.5 ק"ג. במשך כל התקופה הזו ניסיתי לאמר לעצמי שזה רק עיניין של 5 ק"ג ושזה עדיין לא נורא כל כך. זה יכול מאד להסביר את העובדה שהדחקתי. הדחקתי את קיומו של המשקל, את קיומה של המחברת בה אני רושם את מה שאכלתי ואת הפיקוח ההדוק, זה שעזר לי להוריד את מה שהורדתי. היו לי ימים בהם שמרתי נפלא וימים אחרים שרמת החשק למתוק/מלוח/מטוגן פשוט שיגעה אותי מהרגע בו נפקחו עיני. אם אתה לא קם רעב תדע שאתה בבעיה.

לפני שבועיים לערך ביצעתי איתחול מחדש של המערכת. מעין עצירת פתאום שכזו לפני שיהיה מאוחר. כבר הורדתי 1.5 ק"ג ואני שוקל "רק" 96 ק"ג. מרחקי הרכיבה שלי גדלו וגם חזרתי לטפס. אני מהיר יותר. אולי זה בגלל שנתתי לגוף שלי לנוח ואולי בגלל שבכל זאת אחרי שנתיים וחצי של רכיבה יש לבנאדם בסיס מסויים. אני מתחיל להרגיש את הניצנים של זה שוב. את החדווה. לא רוצה להזיז את הרכב בשביל רכיבה עדיין. רוכב כעשר דקות בתוך העיר עד שאני מגיע לשטח וספונטנית או שפונה ימינה לטפס או שמאלה למרחב השטוח. לא בנוי לאירועים המוניים ולא הייתי באירועי הקומונה האחרונים. פשוט לא מרגיש את זה. ומי שיבין יבין.

יקח זמן והמשקל ירד. התחקיר נעשה והלקחים הופקו. החשוב הוא שאני בדרך הנכונה. זו שתחזיר לי את אותו איזון עדין שהרכיבה שומרת עליו. זה של החיים.

ליד בריכת הנופרים

אז מה עכשיו?

// דצמבר 30th, 2011 // 2 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

שלושה שבועות לאחר הצ'ימיצ'ורי ואני מוצא עצמי במציאות אחרת. מציאות שאין בה כל מטרה מוגדרת. בנוסף נחתה עלי עייפות מנטלית. כזו שמשאירה אותך דבוק למיטה בבוקר למרות שכבר הצלחת להתעורר. הקור של החורף, העייפות המנטלית, חוסר במטרה מוגדרת, כל אילו הביאו לכך שבשלושת השבועות שעברו מאז הצ'ימיצ'ורי אני פשוט מזייף. שתי רכיבות לשבוע בקושי עם לא יותר מדי קילומטרז'. יהיו כאלה שיגדירו את זה בתור פגרה, אצלי זה מייצר פחד. פחד שמכאן הכל בכיוון מטה (It's all downhill from here). אני יודע שאני מגזים אבל זהו מעין מנגנון פנימי להגנה עצמית שהפעיל אור אדום מהבהב בראש שלי שאומר לי להיזהר.

דלות השומן בגוף שלי עובדת כמו חרב פיפיות. אם בחורף הקודם עוד היה שומן בגוף שלי שהיה יכול לחמם אותי בעיתות קור, אזי הסימנים לקיומו של מאגר כזה, שבדרך כלל מתרכז בעיקר באיזור הכתפיים, נעלם זה מכבר. במקומו הופיעו להן פיקות. העצמות שלי. מעין תזכורת מתמדת לצד השני של המטבע. אין שומן, אין חימום. צרות של עשירים. הבעיה האחרת שיש לי היא עם חום הגוף תחת תנאי קור. נראה שמנגנון ויסות החום שלי עדיין לא כויל מחדש. כך אני מוצא את עצמי, בבקרים שהטמפרטורה בהם יורדת אל מתחת ל 10 מעלות, קופא לי על האופניים ולא משנה כמה שכבות של בגדים יש עלי. יכול להיות שזה עיניין של תרגול מחדש אבל כרגע יש לי חסם המונע ממני את ההתמודדות.

אני מחכה שתקופת האי חשק/שקט הזו תעבור. מנסה ליצור אצלי מטרה חדשה. לא ברור עדיין מהי, איך ולמה, אבל ברור לי שאני אהיה חייב להציב אחת כזו ומהר. בינתיים מקפיד לצאת החוצה ולדווש גם אם זה רק פעמיים בשבוע וגם אם זו שוטטות לא מוגדרת. החשק יחזור ואיתו הפוקוס. זה רק עיניין של עוד קצת סבלנות.

חורף, סיזיפיות, אימונים, מעקב משקל וכל השאר

// נובמבר 7th, 2011 // 2 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כבר כמה שבועות שאי אפשר לטעות בסימני החורף. למשכימי הקום שביננו מחכה קור חודר עצמות. לאט לאט ובאופן עיקבי נהיה קר יותר ויותר. לקראת הצ'ימיצ'ורי אני רוכב ארבע פעמים בשבוע. ארבע פעמים של לקום מוקדם בבוקר לקור. פעם לרכיבת שחרור (שעה וחצי), פעמיים לאימוני רכיבות של שעתיים וחצי ופעם לרכיבה ארוכה (חמש שעות. בדרך כלל בסוף השבוע). לא כיף וגם לא קל להתעורר בארבע בבוקר ולהתכונן לאימון רכיבה כשקר כל כך. ההיגיון שבך מנסה לדחוק בך להמשיך ולהתכרבל מתחת לשמיכה החמה ולשכוח שצריך לקום. אבל המטרה היא זו שבסופו של דבר נותנת לך את הכוח לקום, לזוז, לצאת מהבית.

את מידת הקור אני בדרך כלל בודק לראשונה כשאני מוריד את הציוד לרכב. אחרכך, שוב בבית, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא כל כך נורא כמו שאני חושב שזה (ובדרך כלל אני טועה) ומנסה להתנחם בכוס קפה רותח שאני מכין לעצמי טרם יציאה. ברכב אני מוצא את עצמי מביט יותר ויותר בלוח השעונים, מאתר את קריאת הטמפרטורה ומיחל שזו תעלה במקצת. יש ולפעמים בהרים יותר חמים מאשר במרכז. כל פעם שכזו היא רווח עד אשר החורף יכה בנו במלוא עוצמתו ואז הניסים הללו לא יתרחשו עוד. רק עוד כמה שבועות. אז חמש מעלות יהפכו לאפס בשל אפקט הרכיבה כך שמעלה אחת לפה או מעלה אחת לשם כבר לא תשנה דבר. כבר עכשיו השרוולנוים הם כבר פריט חובה לרכיבה. ואפילו במעיל הרוח, שמאז החורף שעבר כבר גדול עלי בשתי מידות, השתמשתי כבר.

לקראת הצ'ימיצ'ורי עברתי לרכוב באופן מסודר עם מאמן אופניים. יש לי תוכנית אימונים והכי חשוב מטרה. תוכנית האימונים מכתיבה סיזיפיות מסויימת של הרכיבה. האמת שאת רוב האימונים אני עושה קרוב לבית, באותו תא שטח. צחוק הגורל ותא השטח הזה הוא אותו אזור בו למדתי לראשונה מה זה שטח ומה זו עלייה. אזור בו ביליתי עם חמי יונתן ז"ל שעות רבות של רכיבה וחברותה. דווקא האזור הזה מספק לי עכשיו סוג מסויים של רוגע. שטח מוכר וזכרונות נעימים. לפעמים במהלך הרכיבה אני נזכר בחוויות משותפות מאותן רכיבות. איך יונתן, באהבה ובסבלנות לימד אותי, שלב אחר שלב, את כל אשר ידע בתחום. איך היה מוביל אותי לעלייה כזו או אחרת ומסביר לי מה צריך לעשות ואיך הייתי חוזר לשם לבד להתאמן כך שבפעם הבאה שנרכב שם התוצאות ישתפרו.

ככל שהצ'ימיצ'ורי קרב כך המרחק אליו אני רוכב גדל ואיתו הטיפוסים נעשים משמעותיים יותר. כבר גירדתי את ה 80 ק"מ ואלף חמש מאות מטר של טיפוס כמה פעמים בשבועות האחרונים. גם לבד וגם עם חברים. השיפור ניכר כמעט בכל רכיבה. מהר יותר, חזק יותר, ארוך יותר ופחות כואב. המשחק הוא בזמן שאתה מבלה על האוכף ובראש שלך…

לאימונים יש גם אפקט אחר. הגוף שלי מתחזק. אפילו מאד. אני רוכב קרוב, או אפילו יותר, ל/מ 200 ק"מ לשבוע. אחוז השומן בגוף שלי ירד מתחת ל 19%. שריר שוקל פי שלוש משומן. המשקל שלי נכון לאתמול הוא 87.4 ק"ג. אמנם מעט יותר מהמשקל הכי נמוך שהגעתי אליו, אבל אז אחוזי השומן שלי היו גבוהים משמעותית. אני מרוצה מהתוצאות. אני לא יודע אם מעבר להורדה של אחוזי השומן (שהיא פונקציה ישירה לכמות הפעילות הגופנית שאדם עושה) אני רוצה להמשיך ולהוריד במשקל. אני שומר על אותו משקל כבר יותר מחצי שנה. טוב לי. וההחלטה מה לעשות מכאן תלקח לאחר הצ'מיצ'ורי.

ארבעה שבועות וחצי לצ'מיצ'ורי. היום אני יודע שהגוף שלי מסוגל וגם הראש. לא יהיה קל או פשוט. אבל בגלל זה אני קם ארבע פעמים בשבוע בארבע בבוקר לקור. כדי לנסות ולא להשאיר שום מקום לטעות. לפחות השבוע כבר לא צפוי גשם.

מנטה

// ספטמבר 5th, 2011 // 6 Comments » // 4Epic, בית, בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה, תזונה

צלצול טלפון לפני מספר חודשים הוביל אותי למגזין מנטה. במקום שיצלמו את מאיר (HooHaa) למדור לחיפוש קילוגרמים אבודים, הוא שלח אותם אלי. ואני שרוצה שאחרים ידעו שאפשר וכדאי, ושאין דבר העומד בפני הרצון, מיד הסכמתי. אם הסיפור שלי יעזור למישהו לשנות את חייו…

הכתבה במגזין מנטה. ספטמבר 2011.

ושוב יש לי הזדמנות לאמר תודה לכל כך הרבה אנשים יקרים:

לבסיס כוחי האמיתי, אשתי תמר, שלא משנה מהן הסערות אותן אנחנו עוברים ביחד, תמיד תומכת ללא תנאים, מפרגנת ומאמינה. מצאתי את אשר חיפש ליבי. לאור ודרור שמבטאים נאמנה את אשר אבא שלהם מרגיש. פשוט נהנה להיות איתם ולראות את האושר שבעיניהם. לסבא שעזב אותנו בטרם עת, הדביק אותי בחיידק ולא היה גאה ממנו בשינוי שעברתי. לסבתא שתמיד שם בעזרה ובמעשים. ש' שצריך לסבול את הג'וקים שלי ואחרכך לשמוע את הקיטורים אם משהו לא בדיוק מצליח. וכמובן לקומונת EPIC 4 שצרה היריעה מלהכיל את אשר רוצה אני לכתוב על אנשיה. על החברים שמצאתי שם. על התמיכה, על האוזן הקשבת, על הכל…

מדגמן תוצאות

 

ועוד אחת

June 5, Day (365) + 189, שנה וחצי בתהליך

// יוני 5th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה, תזונה

קצת יותר משנה וחצי עברה מאז תחילתו של התהליך. לפעמים ונדמה לי כי בחיי יש את הלפני ואת האחרי של אותה נקודה בזמן. מביט במראה בבוקר ורואה מישהו שונה. מישהו שהבין כי הוא צריך לדאוג לעצמו כדי שיוכל לדאוג לאחרים. יש כאלה שלעולם לא יכירו את "ההוא". זה שהיה לפני. ויש כאלה שעדיין נדהמים בכל פעם שאנחנו נפגשים. מה שקשור לעבר הוא נחלתו של העבר בלבד. שמתי את זה מאחורי. שנים של להיות שמן מאוחסנות עכשיו בתאי זיכרון שבסופו של דבר ימחקו על ידי זכרונות חדשים, נעימים יותר.

אולי והדבר המשמעותי ביותר שקרה לי הוא השליטה שיש לי בחיי. מעין שלווה שמשתלטת עליך. כאילו ואתה נמצא במעין חוויה חוץ גופית שמאפשרת לך להסתכל על הכל מלמעלה ולבחור את המסלול שהוא הכי טוב, הכי נכון, בשבילך. בשקט ובשלווה. בעיות שבעבר היו מטרידות אותי קיבלו היום משקל נכון ולכן גם היחס שלי אליהן הוא אחר. למדתי כי לכל בעיה יש את פתרונה. פשוט חייבים להסתכל על הדברים בפרופורציה הנכונה ולהבין מה בכוחנו לשנות והיכן הם גבולות יכולתנו. לפעמים קבלת המצב כמות שהוא משמעותית יותר מהניסיון "ללחום" בו. מישהו פעם לימד אותי משפט חכם שרק היום אני מבין את משמעותו, it is what it is. ולא צריך פרשנות נוספת.

גם אם זה יראה מוזר לאנשים (מה שכתבתי למעלה) אזי תדעו כי דעתכם לא חשובה לי. אל תעלבו. אני יודע איך אני מרגיש ואיך זה משפיע על אילו שאני אוהב. איך זה עושה להם טוב. טוב שעושה לי טוב. שמטעין אותי בצורה ששום דבר אחר לא יכול.

כתבתי פעם שהאיש "ההוא" מת, יחי האני החדש. ככה זה מרגיש. כאילו ויצרתי חיים חדשים. כאילו ונולדתי מחדש. נכון, קלישאה, אבל מי שמכיר את "ההוא" יודע שזו ממש לא קלישאה.

זה לא שעשיתי את הכל לבד וללא עזרה. אהובתי והילדים, הסביבה הקרובה, וחבורת הפסיכים שאני רוכב איתם, לכל אחד את משקלו בתהליך. ולכל אחד מהם תודתי נתונה.

אז מה עכשיו… לאן הולכים מכאן? זה לא שהכל מושלם כמובן. האמת? לא באמת יודע. רוצה להמשיך ולהינות מפירות התהליך וכמובן יודע שבשביל כך אני צריך להמשיך ולעבוד קשה. זה משתלם. אני יודע.