פוסט טראומה, סיכום צ'ימיצ'ורי 2011
// דצמבר 11th, 2011 // 18 Comments » // 4Epic, בלוגינג, משפחה, רכיבה
גם יום אחרי המחשבות עדיין אינן סדורות. התעוררתי בחמש בבוקר שוכב על הגב כאשר הכאבים מהזרועות השרוטות שלי מנפילה (פליק פלאק לפנים עם בורג של האופניים) בקילומטר המאה שלושים שימשו לי תזכורת שאכן לא היה זה בגדר חלום. רכבתי את מהדורת 2011 של הצ'ימיצ'ורי (להלן: צ'ימי) מתחילתו ועד לסופו. לא היתה אבן שלא נהפכה או שביל שלא נכבש. חותמת האי שפיות מוטבעת עתה. אני אפיקיסט גאה. ראוי לחולצה שרכבתי איתה אתמול. חבר, עם כבוד ותעודות, בקומונת המשוגעים הכי שפויים שאני מכיר.
לצ'ימי התחלתי להתכונן בסוף ספטמבר, קצת פחות משלושה חודשים מתאריך היעד. זה לא שלא היו לי חששות. האמת היא שביני ובין עצמי לא יכולתי להחליט האם אני נכנע לפחדים (הטבעיים) שלי (קרי מרחק, טיפוס, מדבר, לפשל) או שאני יוצא להרפתקה שקרוב לוודאי תהיה מעצבת ומשמעותית.
איתרה מזלי ושייך אני לקומונה שאנשיה הם מלח הארץ.
בשנה שעברה לא הופעתי לצ'ימיצ'ורי. אז כלל לא חשבתי שאני מסוגל. מסתבר שאדם או שניים מהקומונה סימנו כבר אז מטרה בפנקס שלהם (לינק), לוודא שאת מהדורת צ'ימיצ'ורי 2011 אני ארכב גם ארכב. וגם אם זה אומר שהם יקריבו את המטרות האישיות שלהם (לרכוב מהר יותר למשל).
ביומולדת האחרון שלי קיבלתי טלפון מדני סילנפרוינד, אחד מאושיות הקומונה וסמן שמאלי לגבולות האי שפיות הקומונריות. על הפרק רצונו לרכוב רגוע בצ'ימיצ'ורי ("חוזר מפגרה ארוכה ולא בכושר"). לכן, הוא טען, יהיה זה רעיון טוב, אך טבעי, שאצטרף אליו לרכיבה. רק ימים אחרכך למדתי שציפור קטנה לחשה על אוזנו (יונה דביר) בדבר הרהורי הכפירה שלי. ימים אחרי הצ'ימיצ'ורי דני הודה שהוא סימן אותי זה מכבר. כבר לפני שנה. כמה ימים לפני שיחת הטלפון מדני התנדב אלון רחבי לאמן אותי. הקורים ניטוו. מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.
בהדרכתו של אלון עברתי לרכוב לפי תוכנית אימונים מסודרת ארבע פעמים בשבוע. שעות על גבי שעות של רכיבה במישור, של בניית בסיס. דיווש בסל"ד נכון. אימון לפי טווחי דופק, לפי מטרות. תזונה נכונה. בהתחלה היה לי קשה להבין איך דיווש במישור של שעתיים בדופק יחסית נמוך יעזור לי. לאט לאט חלקי הפאזל החלו להתחבר. ככל שהצ'ימיצ'ורי הלך והתקרב והשבועות חלפו להם, הוספנו רכיבות ארוכות יותר וגם טיפוסים. רכבתי בעיקר לבד. תקופה של סיזיפיות. של לקום בארבע בבוקר כדי להספיק לרכוב ולהגיע לא מאוחר מדי לעבודה. להרגיש איך כבר מתחיל להתקרר בחוץ. איך החורף מתקרב. לא עשיתי לעצמי שום הנחות. בכל תקופת האימונים רכבתי עם תיק גב (כי חייבים לרכוב עם תיק בצ'ימיצ'ורי), לא פיספסתי אימונים. השיפור ניכר כמעט בכל רכיבה. מהר יותר, חזק יותר, ארוך יותר ופחות כואב. שם המשחק הוא בזמן שאתה מבלה על האוכף ובראש שלך… הכושר שלי השתפר ללא היכר. הגוף שלי התחזק. היו שבועות שרכבתי יותר מ 200 ק"מ בשבוע. אחוז השומן בגוף שלי ירד מתחת ל 19%.
השילוב עם אלון עבד מצויין. הוא מאמן קשוח ולא מוותר ובן אדם מקסים. אתה מבין שצריך לבצע ויש מטרה לאימון, לאימונים, לסיזיפיות. אם אתה קשוב לגוף שלך וממלא אחר ההנחיות אתה תרגיש את השינוי. בזכותו של אלון הגעתי מוכן גופנית לשעות על גבי שעות של פידול בלתי פוסק בתנאים לא תנאים. אני חייב לו הרבה.
בניתי רשימת ציוד שאת פרטיה ליקטתי במשך זמן מה. היה לי חשוב לנסות ולבדוק כמעט כל פרט ופרט הרבה לפני שעת השין בכדי שאדע שהוא מתאים, נוח, אכיל, טעים, פועל, עושה את שטוענים, ישים, וכו'. הפועל היוצא היה שקיבלתי ביטחון רב יותר ביכולת שלי ושל האופניים לשרוד את הרכיבה. ההחלטה שלי לרכוב עם תיק גב ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי משגרת האימונים שלי עזרה לי להתגבר על כאבי הגב שהופיעו אצלי במהלך החודש הראשון של האימונים. התיק תמיד היה עמוס בכל ציוד ה"חילוץ" ההכרחי (2 פנימיות, משאבה, אוזן חליפית, ערכת תיקון פנצ'רים לטיובלס, אולר כלים, מפתח כוכב לסראם, חוליות שרשרת, בקבוק שמן קטן, אזיקונים ונייר טואלט). לא משנה כמה זמן ארכה הרכיבה, תמיד רכבתי עם 3 ליטר של מים בשקית השתייה. בשלב מסויים כאבי הגב נעלמו כלא היו. גם הגוף וגם אני התרגלנו למשקלו של התיק ולאפקט המשקל הנוסף על הרכיבה.
בשבוע האחרון שלפני הצ'ימיצ'ורי די התכנסתי בעצמי. זהו השלב שכבר אי אפשר לשנות דבר והראש מתחיל לעבוד שעות נוספות. תרגלתי את הציוד, שיפרתי את התזונה, רכבתי המון ולמרחק, עיבדתי את המסלול… אבל סימן השאלה המשמעותי ביותר שנותר לי היה ביחס לשטח. לא רכבתי שם מעולם. לא ידעתי להעריך את "אפקט המדבר". לא סתם "הרכיבה" של הקומונה נעשית שם. היו מספיק אנשים שדאגו להפחיד אותי ובצדק. עליית הכביש הקשה בארץ (מעלה העקרבים), שטח הרכיבה הקשה ביותר, הדשדש, וכו'. לא יכולתי לחכות כבר.
בחרתי לישון בצימר בחצבה. הייתי צריך את השקט הזה שלפני. את ההתכנסות בעצמי. ללכת לישון מוקדם. בלילה תקף אותי סיוט. חלמתי שאני לא מתעורר בזמן ומחמיץ את הזינוק. החלום היה כל כך מציאותי שלקח לי זמן להתעורר ממנו. השעון הראה 2:50 בלילה. ב 3:20 התעוררתי סופית. לוקח לי זמן להתניע בבוקר. רציתי לעשות את ההכנות האחרונות שלפני ללא לחץ מיותר. לקחת את הזמן. לנסות ולנשום עמוק, להירגע.
אל דני ואלי הצטרפו אורי צוריאל ואריק מון. שני רוכבי סינגל ספיד שהתלבטו האם לרכוב את הצ'ימיצ'ורי והשתכנעו סופית רק כמה ימים לפני. אנחנו רוכבים מדי פעם יחד. גם דני וגם אני ניסינו לשכנע אותם להצטרף אלינו כבר מזמן. שניהם אנשים מדהימים ותמיד כיף לרכוב איתם. ככה נולדה הרביעייה שלנו (שלושה סינגל ספיד ריג'יד וסנטה קלאוס אחד) שהתיצבה בחמש בבוקר, אור (חושך) ליום שישי עם עשרות אחדות (יש המעריכים את מספרם בין 80 ל 100) של משוגעים אחרים ל"זינוק" של הצ'ימיצ'ורי הרביעי.
חושך מוחלט ואני שהתחלתי לסבול קשות מהקור לאחרונה שמחתי לגלות שלא קר במיוחד. משהו בסביבות 13 מעלות. כבר סיבה להרגיש יותר טוב. מישהו צועק שלושים שניות וזהו… זינוק. הטקטיקה שלנו היתה להתנהל בקצב רגוע, לא להשתולל. דני מכתיב את הקצב ואין בחירה טובה יותר מזו. לפנינו טור ארוך של רוכבים שפנסיהם מסגירים את מיקומם. אנחנו סוגרים את השיירה.
אנחנו פונים מכביש 90 לכביש 227 רוכבים בדרכנו למעלה העקרבים. אם משהו במסלול הפחיד אותי באמת זו העלייה של מעלה העקרבים. בוער בי הרצון להגיע לשם ולהתמודד עם האתגר. אחרי כמעט 11 ק"מ של רכיבה ו 235 מטר של טיפוס אנחנו מתחילים לגלוש לכיוון המעלה. המראה הנגלה לעיננו מרהיב. קבוצות קבוצות של פנסים מהבהבים בנקודות גובה שונות של המעלה. השחר מתחיל לעלות. לפנינו קצת יותר מארבעה קילומטר שכמעט כולם במגמת ירידה. בדרך חוצים את נחל צין שאליו נגיע גם בהמשך. האופניים טסות במורד ואני פותח פער די גדול משאר החבורה. בלי להשתולל, בקצב שלי, התחלתי בטיפוס הארוך מעלה. שומר על דופק פחות או יותר קבוע, מקפיד לא להישרף בשלב כל כך מוקדם של הרכיבה. מקפיד להפנות מבט אל הנוף המרהיב הנשקף ממעל. בדרך פוגש את צ' והחבורה של יאיר מולאי (אילן הוברמן ואילן דביר). עוד סרפנטינה ועוד אחת. פעמים זה נראה כאילו זה לא יגמר לעולם. בודק מדי פעם היכן נמצאים שותפי לרכיבה המטפסים את המעלה עם הילוך בודד ומנסה לעודד אותם בקריאות ממעל. את הסרפנטינות לא ניסיתי לספור. אין טעם. הראש עסוק בעיבוד של כל כך הרבה דברים אחרים. ופתאום, כמו שזה התחיל ככה זה הסתיים. עוצר לחכות לחברים באנדרטה. המראה ממעל שווה את המאמץ. מנסה לאמוד בעין את שטיפסתי (שישה קילומטר לערך עם יותר מ 400 מטר של טיפוס מצטבר). חיוך של מנצח התפשט על פני. טיפסתי את מעלה העקרבים.
סוף הטיפוס אל מעלה העקרבים. צילם: אילן הוברמן
הנוף הנשקף ממעלה העקרבים
אחרי מנוחה קצרה המשכנו בדרכנו לכיוון המכתש הגדול. נכנסים לעומק השטח. קצת אחרי הקילומטר ה 42 מסתיים קטע הכביש ואנחנו עומדים לגלוש לתוך המכתש הגדול דרכנו אל מעלה אברהם.
רגע לפני הכניסה לשטח
כאן המציאות טפחה לי על הפנים בפעם הראשונה. נגמר האספלט והתחיל המשחק האמיתי. תוואי שטח מדברי קשוח של אבנים, דרדרת פה ושם, עליות קטנות שסוחטות אותך ומעין "גלים" בדרך הכבושה אותם דאגו לייצר מי מאלו שרכבו מוטורית על הדרך. באחת הגוף מתחיל לספוג זעזועים מכל הכיוונים. הידיים מתחילות לכאוב. אתה נמצא בסוג של הסתגלות. גם מחשבתית, מנטלית, וגם גופנית. לא הייתי מוכן לזה בכלל. תוסיפו לזה את רוח הפנים שהכתה בנו והמחשבות שמתחילות לרוץ בראש הן בסגנון של "מה, זה מה שמצפה לנו עכשיו בשארית 120 הקילומטרים?". לשימחתי התהיות לא נמשכו זמן רב. שמתי את סמן המטרה על מעלה אברהם והתרכזתי בלהגיע לשם. ידעתי שיהיו קטעי עלייה לא רכיבים שם נרד מהאופניים ונטפס רגלית (מצוין במפת סימון שבילים בתור "עבירות קשה"). באיזשהו מקום העובדה הזו סיפקה לי נחמה.
הנוף ממעלה אברהם
הנוף הנשקף ממעלה אברהם סיפק פיצוי הולם לתהליך ההסתגלות שלי. המצברים שלי התמלאו רק מלהביט על נופו של המדבר הנשקף ממעל. תוואי השטח מכאן ועד לשדה בוקר היה פחות אלים ואפשר לנו שיוט במהירות רבה יותר לעבר עצירת התדלוק. הרגשתי שאני על טייס אוטומטי וששום דבר לא יוכל לרצון שלי.
הרכיבה משדה בוקר לנחל חוה, מרחק של כ 24 ק"מ, היתה מהנה ביותר. ירדנו את מעלה צין ורכבנו בשטח מהודק שבו אתה מתגלגל במהירות ועובר את הרולינג הילס בקלות יחסית. אל הכניסה לנחל חוה הגעתי בסוג של היי מסויים.
בכיוון כללי של נחל חוה
הפגישה שלנו עם נחל חוה היתה טראומתית בשבילי. לפני המעבר מתחת לגשרון הרכבת הקטן דני הסתובב אלינו ואמר "כאן מתחילים 50 הקילומטרים הכי קשים של הצ'ימיצ'ורי". ואז הראש מתחיל שוב לעבוד… עד עכשיו עברנו 110 ק"מ ויש עוד כ 54 ק"מ. מה עוד אנחנו צריכים לעבור שעוד לא חווינו? מה יכול להיות כל כך נורא? הרגשתי את הגוף שלי מתרוקן מחשק. ואז פגשתי לראשונה את הדשדש. דווקא במאה המטרים הראשונים שלאחר שיחת העידוד הזו הדשדש היה הכי עמוק שפגשנו לאורך כל היום הזה. דווקא שם. נעמדתי מחופר באמצע שום מקום שואל את עצמי, למה… למה לעזעזל הייתי צריך את זה. באחת עברתי ממצב של היי למצב של דאון מטורף. נכנסתי לדיכאון. מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי.
זה לא שיש לך יותר מדי ברירות. אתה לא הולך לתפוס טרמפים הביתה. ברור לך שאתה מסיים וגם אם זה על אלונקה. רק הריק הזה שאתה פתאום נכנס אליו שואב אותך למקומות שאתה ממש לא רוצה להגיע אליהם. פתאום הרגליים נעשות כבדות וכל דיווש מעייף. ואחרי הקילומטר של הדשדש מתחילים לטפס לכיוון הר המרזבה.
מה שלא מספרים לך שאלו הם שרשרת של טיפוסים לא הכי נעימים. כמעט 400 מטר על 10 קילומטרים עם זויות טיפוס שהן חוויה בפני עצמה. מעין ריטואל חוזר של טיפוס קשה, הליכה (חלקם של המקומות לא כל כך רכיב), טיפוס וירידה החוזר על עצמו כשלוש פעמים כאשר כל טיפוס קשה ממשנהו. מנטלית עשרת הקילומטרים בין הקילומטר ה 110 לבין ה 120 היו הכי קשים בשבילי. הייתי מרוקן לגמרי. הלכתי פה ושם. גם איפה שלא היה צריך. לקחתי לעצמי דקה של שקט פה ושם. עליתי וירדתי מהאופניים. ניסיתי לסובב בכוח. מדי פעם אחד מחברי לרכיבה היה נותר עמי מאחור מלווה אותי בשתיקה. התחלתי לפתח אכזבה. אכזבה מעצמי, מהקצב… מהכל. ואז אריק החזיר אותי למציאות. לא זוכר איך התחלנו לדבר על זה אבל הוא אמר לי שאני צריך לפתח קצת פרופורציות ביחס ליכולת שלי. שאני לא מעריך נכון את מה שאני עושה. ושאחרי שנתיים וקצת של רכיבה לרכוב את הצ'ימיצ'ורי זה פשוט הישג נהדר. זו היתה שיחת העידוד שכה הייתי צריך. פתאום התמודדתי שוב עם העליות. לא ירדתי מהאופניים היכן שלא היה צריך. נכנסתי לקצב טוב יותר. גם העליה למרזבה הסתיימה פתאום. רוב הטיפוס של היום כבר מאחורינו.
בדרך למרזבה
התחלנו במגמה של ירידה מהמרזבה לכיוון נחל מרזבה ונחל נקרות. התחלתי להיכנס לקצב. הרגשתי מחובר שוב. ואז זה קרה. בקילומטר המאה שלושים בסוף ירידה ארוכה ארוכה פגעתי במהירות באבן על הדרך והתהפכתי.
כבר לפני שפגשתי את האדמה ידעתי שזה הולך להיות כואב. אפילו כואב מאד. בשנייה של אחרי מצאתי את עצמי שוכב על צד ימין. הזרועות שלי שרפו. הרגל השמאלית היתה תקועה בין הגלגל לשלדה כאשר הכידון עשה סיבוב של 180 מעלות אחורה ונשאר תקוע כך. הטופ טיוב היה שרוט (לא חראם על הקרבונאז'?) ממעבר השיפטרים מעליו. ניסיתי להתרומם, פעם פעמיים ושלוש. לא הצלחתי. הבחנתי בדם היורד מהזרועות ומברך ימין שנחבלה גם כן. כאב לי. הכבוד כאב לי. לאט לאט חילצתי את רגל שמאל מהאופניים. אז גם ראיתי שהביב שלי נקרע באיזור המפשעה מצד שמאל. ראש העיר וסגניו היו מוגנים אבל כל הרגל חשופה. הצלחתי לסובב את הכידון בחזרה. איך זה שכואב לנו על האופניים יותר ממה שכואב לנו על עצמנו?
הייתי האחרון שירד את הירידה. שלושת המוסקטרים היו לפני. הייתי בטוח שאין קליטה בנקב שהייתי בו. תהיתי ביני לבין עצמי מתי הם יבחינו שאני לא רוכב איתם.
התחלתי לרכוב בכיוון מטה קצת מסוחרר ודואב. אחרי 300 מטר ראיתי את דני שעלה רגלית לחפש אותי. הוא ניסה להתקשר אלי (אין קליטה). דבר ראשון הוא הוריד אותי מהאופניים ונתן לי ללכת קצת.
חברנו לאורי ואריק שחיכו לנו בסוף הנקיק. שם גם היו שני ג'יפאים שניסו לעלות את הג'יפ שלהם במעלה הנקיק ובכל פעם כמעט והתהפכו. ואז דני אמר לי בשקט "אתה רוצה שאני אדבר איתם?". התשובה שלי היתה נביחה בסגנון "בשביל מה?". "כדי שאחביר אותך". בום. התפוצץ לי משהו ברעש בראש. "אל תעליב אותי עם הצעות כאלה. בוא נגמור עם זה כבר". עליתי על האופניים, ישרתי את מה שנשאר מהביב (שכלל עכשיו מערכת אוורור אינטגרלית) הסתכלתי לאחור ואמרתי "אתם באים?". סובבתי את הראש והתחלתי לדווש. כמו אחד שדרכו לו על הכבוד, שהעיזו והעליבו אותו. אני לחזור עם הג'יפאים האלה? אחרי 130 קילומטר? אחרי שכבר נפנפתי את המשבר המנטלי? לא הייתי צריך לבקש יותר. הנפילה ניערה אותי סופית.
הדשדש בנחל מרזבה ובנחל נקרות היה "מהודק" לפי זקני השבט. טסנו עליו. הזרועות והברך עדיין שרפו. גם הכבוד שלי. אל ציר המעיינות ול 24 הקילומטרים האחרונים הגענו במוד של טייס אוטומטי. רכבנו מאד מהר כאשר דני ואני בחוד ואורי ואריק במרחק נגיעה מאחורינו. השמש החלה לשקוע אט אט וצבעי המדבר השתנו שוב. לאור פנסים רכבנו בשתיקה עד שנגלה אלינו מרחוק הכביש ועין חצבה.
קינחנו בשני קילומטרים על הכביש ונכנסו יחד אל תחנת הדלק לאחר 13:00 שעות ברוטו, 10:51 נטו על האוכף.
לאט לאט העובדה שסיימת את הרכיבה הזו נכנסת להכרה שלך. 164 קילומטרים עם כמעט 2,500 מטר של טיפוס מצטבר. שעות על גבי שעות על האוכף… הצלחת! שום דבר לא יכול לשבור אותי. אני חזק מנטלית הרבה יותר ממה שהייתי לפני שרכבתי את הצ'ימיצ'ורי. השריטה עמוקה מספיק.
בשנה הבאה 11:30 ש' ברוטו.
תודות
לדני שבלעדיו כל זה כנראה לא היה אפשרי. לאריק ואורי שותפי האחרים לרכיבה שיחד עם דני יצרו את החברותא המושלמת. לאלון רחבי על ההתנדבות שלו לאמן אותי ועל הסבלנות לאורך החודשים האחרונים. לטפלא שהיווה ומהווה השראה לכמה רחוק אפשר להגיע. לאילן טבת על מי שהוא. ליאיר מולאי האחד והיחיד שדאג לשאול לשלומי בחודשים הארוכים של הסיזיפיות וה"התבודדות" שלי. למאיר (בעל הנס) שתמיד דוחף אותך קדימה. לחברי האחרים לרכבת. וכמובן לשמורת הטבע שנקראת קומונת EPIC4.
יותר מכל מגיעות התודות להנהלה. על שסבלה את השיגעון האחרון שלי. על שאפשרה לי לרכוב ארבע פעמים בשבוע. ועל זה שלמרות שהיה קשה לה עם העובדה שארכב כל כך רחוק ובמשך כל כך הרבה שעות, לא אמרה דבר ורק עודדה ודאגה לשקט הנפשי שלי. היא וילדי הם שגרירי הקוואן האמיתיים שלי (למי שלא מבין שיראה את הסרט ג'רי מקגוויר).
