Archive for ללא קטגוריה

תעודה מקומטת

// דצמבר 7th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי, ללא קטגוריה, מודעות חברתית

תעודה מקומטת. זה גמולי לאחר כמעט 22 שנים של שירות בצבא העם פלוס פעמיים של כמעט להיות ארוז בפלסטיק שחור. זה לא שלא הוזמנתי לטקס פרידה אי שם בצפון הארץ (הייתי בחו״ל), אבל לקבל דואר רשום, מעטפה חומה ובתוכה תעודה ״הוקרה״ מקומטת פשוט מרתיחים לי את הדם. זה צורם שלא לדבר על מקומם. (שלא יובן אחרת, אני מאמין בצורך של כל אדם לשרת את מדינתו ללא הבדל דת, גזע ומין. גם שירות לאומי זה בסדר)

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין בסדיר, התאמנו לקראת עלייה לקו בלבנון. לידינו השתכנה פלוגת מילואים. לילה אחד ראינו אותם חוזרים עם אלונקות פתוחות, בריצה. אחד המילואימניקים הסתכל לעברי ופלט ש״השירות האמיתי בקרבי מתחיל במילואים״. אז לא הבנתי את זה. הייתי צעיר, תמים ואולי קצת טיפש.

למרות שהיו לי הזדמנויות לעבור ולשרת ביחידה טכנולוגית במילואים, תמיד דחיתי זאת. חי״רניק מתעורר בבוקר לריח אבק השריפה במטווח. מי שסיים שלוש שנים בקרבי הוא שרוט לכל החיים. וכך מצאתי את עצמי משרת במילואים קרביים במשך 19 השנים האחרונות של חיי. וכן, מילואים תמיד מגיעים בתזמון הכי גרוע שיכול להיות (חגים, לחץ בעבודה, לימודים, טיול וכו׳). למרות זאת, תמיד תרמתי את חלקי.

המצפון שלך, האמונה שלך ומציאות החיים מתנגשים. ברגע שאתה נהיה אבא הראייה שלך משתנה. אתה מוצא את עצמך על הגבול בצפון או בשטחים שואל את עצמך שאלות קשות בקשר לסיכון שאתה ושאר חברך לוקחים לאור מציאות קשה בשטח (המבין יבין). ועדיין, תמיד המשימה מבוצעת.

המדינה מצד שני עושה הכל בכדי להוציא לך את האוויר מהמפרשים. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא התודה המזוייפת. זה והמיסים.

ועכשיו בכדי לתקוע מסמר אחרון… התעודה המקומטת.

אז תודה לאלו ששירתו עמי במשך כל השנים האחרונות ביחידה במילואים. האני שלי ואתם עזרו לי לצלוח את כל אותן השנים לעיתים עם חוויות שהיינו מעדיפים לשכוח. למרות זאת הייתי עושה זאת שוב. וכן, מעטי המעט הם השוני ואני גאה על כך שנמנתי על שורותיהם.

תעודת פטור

תעודת פטור

4 שנים לבלוג

// דצמבר 1st, 2013 // 4 Comments » // בלוגינג, דיאטה, ללא קטגוריה, מודעות חברתית, משפחה, רכיבה, תזונה

בסוף נובמבר 2009 כתבתי לראשונה בבלוג. רציתי לשתף בתהליך שבו אך התחלתי מתוך אמונה שאם אצור קהל קוראים יקשה עלי להישבר. בתוך שנתיים הפכתי מבטטת כורסא במשקל של כמעט 160 ק״ג לרוכב מרתון ואפיקים במשקל 86 ק״ג. אבל החשוב יותר מכל היה התהליך שעברתי ביני לבין עצמי שהשפיע הן על הסביבה הקרובה שלי והן על זו הרחוקה יותר.

ואז נפצעתי. וזה היה בערך לפני כשנה וחצי. ומשם הדרך למטה הייתה קצרה מאד. חטאתי בכל מה שנשמרתי ממנו. ועכשיו אני מוצא את עצמי עם 27 ק״ג יותר ובעיקר עם טונות של רגשי אשמה.

אבל אז קרה משהו נפלא. התחלתי לקבל אימיילים והודעות מאנשים שבכלל לא הכרתי שסיפרו לי איך הכתיבה שלי וההתמודדות שלי דחפה אותם לעשות משהו דומה עם עצמם. איך הם שינו את החיים שלהם בעיקבות הדחיפה שהבלוג וההתמודדות שלי נתנו להם. ועכשיו זה התהפך. הם אלו שהחלו לדחוף אותי לנער את קורי העכביש ולעלות מחדש על האוכף.

יש באנגלית משפט חכם שלמדתי לפני מספר שנים it is what it is. המהות שלו אומרת שיש דברים שאין לנו היכולת לשנותם. כאן המצב שונה לחלוטין. יש לי הכוח לשנות את כל מה שארצה וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות שוב.

בראש ובראשונה זה חשוב לי ולמשפחתי. מעבר לכך אני מרגיש שאני חייב את זה, שוב, לקוראים שלי.

עכשיו אני מתרכז במה שצריך לעשות ולא בבכי ובנהי על מה שהיה. הפכתי דף.

 

בשבילי ובשבילם

בשבילי ובשבילם

 

הדרופ הגדול

// יולי 18th, 2010 // No Comments » // ללא קטגוריה

אז אמרו שזה יקח עוד זמן, ושהגוף צריך להסתגל. וגם אמרו שלא נורא סבלנות זה יגיע. אבל להיות תקוע כשהמשקל לא זז כלפי מטה ובעיקר כשאתה עומד לשבור מחסום של קידומת מ –  12X ל – 11X לא מנחם אף אחד יותר מדי. זה לא שלא ידעתי שזה יקרה, אתה פשוט רוצה שזה יקרה כבר. היתה סבלנות והיתה הבנה, אבל אתה רוצה שדברים יתחילו לזוז אחרי זמן מה.

אז זה לקח איזה חמישה-שישה שבועות, פלוס כמה רכיבות ארוכות וכמה חצי לא שפויות (כמו ביום שישי האחרון באמצע הצהריים ביער הקדושים. ולא, ממש אין שם שום צל ופלא שהיער היה ריק) וזה קרה. הייתי צריך להישקל פעמיים כדי להאמין. לא בגלל שהמחסום סוף סוף נשבר, אלה בגלל שלא האמנתי בכמה ירדתי. פחות 3.2 ק"ג במשהו כמו 11 יום מהשקילה האחרונה. המחסום לא נשבר, הוא פשוט התנפץ.

הרוח הגבית שזה נותן פשוט מדהימה. הרצון להמשיך הלאה ולהגיע לעוד פסגה, לעוד הישג, הוא פשוט משהו אחר לגמרי. בשבעה וחצי חודשים הורדתי 39.7 ק"ג ממשקל של 156.9 למשקל של 117.2 ק"ג והיד עוד נטויה. איכות החיים שלי ושל משפחתי השתפרה פלאים. תשאלו את אשתי. אין בעיה ללכת לים בבוקר של יום שבת ולהשתולל עם הקטנה שלנו כמו איזה ילד קטן. אני כבר לא דופק חשבון לאף אחד. אני פשוט נהנה מאיכות חיים אחרת לגמרי. אני יכול רק להתגאות בעצמי ובזו שהיתה שם לאורך כל הדרך לצידי ולהמשיך להשקיע במה שבאמת חשוב, שזה בנו, במשפחה שלנו.

ארבעה חודשים אחרי – תמונת מצב

// אפריל 4th, 2010 // 12 Comments » // ללא קטגוריה

לפני קצת יותר מארבעה חודשים התחלתי מסע. מסע שהוא המשכו של אחר ותחילתו של חדש. שלב מתקדם בחיפוש עצמי שנמשך לאורך השנים האחרונות.

לקח לי די הרבה זמן להבין שהגיע הזמן לאמר די. הגעתי לנקודה בה סוף-סוף הבנתי שאין צורך להעמיס על עצמי את חטאיהם של אחרים (פולניות, משפחה, ניצולי שואה, מה שדור ראשון של ניצולי שואה עושה לדור שני, וכו'). אין צורך לנסות להתמודד עם העולם כאשר המטען החורג הזה יושב על כתפי בנוסף לדברים שבמילא צריכים להתמודד איתם. ההשמנה היא הסימפטום של הבעיות. בניית חומה בצורה מפני העולם בניסיון עקר להסתתר מהמציאות, מהבעיות.

לפני כארבעה חודשים עברתי שלב. לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה בה הבנתי כי הגיע הזמן להשתחרר מאותם כבלים לא נראים שפשוט הפריעו לי להיבנות כאדם ולדאוג לעצמי. לי, לפני כולם ומתוך אגואיזם צרוף. למה? כי פשוט מגיע לי, הרווחתי את זה ביושר. אני אדם, בעל ואבא טוב. מגיע לי ומגיע לאשתי ולילדה שלי. פשוטו כמשמעו. וזו היתה אחת מההבנות הכי חשובות שהגעתי אליהן אחרי זמן ארוך של טיפול בעצמי.

היה לי מזל. מזל שפגשתי מישהי שהצליחה לגעת בנפש הפגועה והמצולקת שלי. ללא העזרה והאהבה העצומה שאני זוכה לה מאשתי (עם כל התרוניות שלי) לא היתי מגיע לכאן. לכתוב על עצמי בצורה כזו, לפתוח צוהר למחשבות שלי ולחיי. להיות אדם טוב יותר. עכשיו כאילו נגלה מישהו חדש. דגם משופר. כזה שאיכפת לו מאיכות החיים שלו ומבין כי היא משפיעה באופן ישיר על מקור כוחו האמיתי – משפחתו.

ארבעה חודשים לתוך השלב הזה במסע שלי. האופניים, הדיאטה, 26 הקילו שהורדתי, האגרסיביות שכמעט ונעלמה, הסבלנות שפתאום חזרה, אבל הכי חשוב שהרבה יותר טוב – לנו.

החלטתי לאמץ את דרך החיים הזו. נ-ק-ו-ד-ה.