Archive for ינואר, 2010

בוץ

// ינואר 25th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

שמיים בהירים קדמו את פני עת יצאתי את ביתי בשבת לרכיבה. קיבלתי את אזהרות חברי בנוגע לתנאי הבוץ ושמתי פעמי לפארק הירקון. אבל שהגעתי לחיבור של שביל ישראל לפארק הירקון לא יכולתי להתאפק ורכבתי פנימה. בהתחלה הכל עוד היה נראה בסדר, כמה שלוליות קטנות וזהו. אז שלא בדיוק… הגעתי די מהר לאזור של סחף ו…מצאתי את עצמי מחובר לרצפה. נפילה ראשונה. החלטתי להמשיך. שלולית ענקית ראשונה נעקפה בקלות, הרגשתי מצויין ואז… שלולית ענקית שנייה עם ערמות של בוץ נסתרות… בתוך השלולית שכבר לא יכולתי לעשות כלום, שניה לפני שנפלתי שוב, חשבתי לעצמי – איך נדפקתי!

מצאתי את עצמי שקוע בתוך השלולית, כל הצד הימני שלי, יחד עם האופניים. ערמות של בוץ כאלו לא פגשתי מאז השירות שלי בלבנון. בוץ היה בכל מקום  – עלי, על האופניים, בנעליים. הכפפות, החולצה, והמכנס קיבלו גוון חום, הגריפים והמושב (מי האידיוט ששם מושב לבן על אופני All Mountain ) קיבלו שפריצים שונים של חום. החלטתי שלא משנה מה אני חוזר לפארק ותופר את כל המסלול שתכננתי. לא יעזור לאף אחד. אחרי שהורדתי ערמות בוץ מהאופניים רכבתי לי כאילו כלום לא קרה…

עם ישראל השמח לאידו הראה את פניו היפות גם ברכיבה בפארק. עצות, בדיחות והערות מטומטמות ליוו אותי לאורך המסלול.

הבעיה האמיתית עוד חיכתה לי.

הייתי צריך לחזור די מהר הביתה ולצאת עם האישה והצאצאית לטייל. אבל מה… צריך לנקות את האופניים… הכל מטונף ואי אפשר להכניס את האופניים ככה הביתה.

הבוץ האמיתי שנכנסתי אליו לא היה זה המסריח בשביל ישראל אלה זה הפרטי עם האישה. זה שאתה ממש אבל ממש לא רוצה להיכנס אליו. טעות בשיפוט גררה אותי מטה, לא רק למים אלה גם לתהומות מחשכים שבחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שאגיע אליהם.

המסקנה: לשביל ישראל באזור הירקון לא נכנסים אחרי הגשם. פשוט חבל על הבריאות.

50 יום

// ינואר 18th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה

מקרי ביותר שהיום ה – 50 לדיאטה (שבעה שבועות וקצת) נפל בדיוק על היום הולדת שלוש של הצאצאית. ואין יותר טוב מזה לציין את השינוי המהותי שאני עובר. מבחינה אישית אני פשוט מרגיש מצויין, נמרץ, לא עייף, חד. הסביבה הקרובה מגיבה לשינוי גם כן ויש לציין כי ההנהלה מביעה את התרשמותה. אני מרגיש שההקפדה על אורך החיים החדש שלי עושה טוב לכולם.

הסתכלתי מהצד אתמול על הבת שלי. איזה אוצר. בת שלוש, גברת קטנה שמסובבת את אבא שלה. ההרגשה שאני עושה את מה שנכון לא רק בשבילי, אלה גם בשבילה ובשביל אמא שלה, ממלאת אותי בצורה שאי אפשר לתאר. זה מוזר אבל אני מרשה לעצמי להרגיש בסדר עם עצמי, משהו שלא קרה המון זמן. כאילו בסיס חדש התהווה לו פתאום והוא מצליח לעצב את החיים שלי בצורה אחרת לגמרי ושונה מאיך שהם התנהלו.

השבוע שהייתי בחו"ל לא היה קל, אבל לא הרשתי לעצמי לסטות מהדרך. אמנם קשה להזמין תה ירוק ב – Starbucks אבל המטרה מקדשת את האמצעים. 50 יום כבר עברו. קדימה לאבן הדרך הבאה!

6 שבועות עברו – 11.2 ק"ג פחות

// ינואר 11th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה

אני חייב להודות שלא דמיינתי לעצמי שבתוך 6 שבועות אני אשבור את מחסום ה – 10 ק"ג הראשונים במסע שלי לירידה במשקל. בשבועיים האחרונים, למרות שהרגשתי שהורדתי במשקל די הרבה לא ידעתי בכמה. ביום שבת המשקל הראה 3.2 ק"ג נוספים ולא היה מאושר ממני. אין ספק שהירידה הגדולה במשקל שיפרה את איכות החיים שלי בצורה מידית. אני פשוט מרגיש הרבה יותר נמרץ. יש כמובן לזקוף לזכות הרכיבה על האופניים נקודות זכות רבות גם כן ואכן השיפור בכושר הכללי מורגש היטב.

אני בחו"ל השבוע וזה המבחן הרציני הראשון שלי למציאת שגרה נכונה שמתאימה לי גם שאני רחוק מהבית. כבר יום שני בבוקר פה ועד עכשיו טפו-טפו.

אני מחכה כבר לחזור, הצאצאית שלנו תחגוג שלוש בשבוע הבא ואני לא יכול לחכות כבר!

ציור קיר

// ינואר 4th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, משפחה

שמונה וחצי בערב וקריאות אבוש אבוש נשמעות בבית. בדיוק סיימתי לרחוץ את הכלים (מה לעשות האישה זקוקה לעזרה וכל עוד אני לא בנסיעות אני משתדל לעזור כמה שיותר). לפני כמה דקות כיסיתי את אימוש שנכנעה לעייפות (היא קמה בחמש וחצי כדי לדאוג לכולנו לפני שהיא הולכת לעבודה).

"אבוש, אין לטושים האלה מכסה. הם יתייבשו". איזה טושים? הילדה במיטה חשבתי לעצמי. מבט חטוף ומאחורי הילדה נגלה לי ציור הקיר הראשון שלה. "אבוווווש" אומרת הצאצאית עם חיוך ממזרי על הפרצוף – שהיא צורת ההתחנפות המקובלת עליה. ואני רק חושב איך הסתבכתי, לא באשמתי, עם הסמכות הקובעת בבית קרי אמא שלה. וכל מה שאני חושב לעצמי הוא – אל אלוהים איפה המגבונים שצריך אותם? הילדה נכנסה מזמן למגננה, עוצמת עיניים ולא מסתכלת ורק אני כמו איזה טמבל משפשף את הקיר ולא מצליח להוריד את הציור שהוא בעצם קשקוש בכתום מזעזע.

הילדה נרדמה אחרי חמש דקות. לפחות ניקיתי אותה כמו שצריך. הציור עדיין על הקיר. נראה לי שתרמתי לאבסטרקטיות שלו במריחה מסיבית של הצבע. החלטתי לצמצם נזקים ולהמתין לסערה שתגיע בבוקר (והמבין יבין).

יותר מאוחר נכנסתי לראות אם הילדה מכוסה. עוד מעט היא בת 3. גברת קטנה שמסובבת אותי עם חצי חיוך. את האמת? כל מה שאני צריך זה את החצי חיוך הזה ולא יותר. החיבוקים שאני מקבל אחרי המקלחת והאבוש אבוש באמצע הלילה הם בונוס.

זה פשוט מדהים. מדהים מה אתה מוכן לעשות בשביל הילדים שלך ואיזה אושר הקטנים האלה מביאים לך. גם פיקאסו הקטנה ,וכמה שזה היה מעצבן (אך גם מצחיק) לראות את השרבוטים שלה על הקיר, על הבלון שלה וכמובן על עצמה, פשוט ממלאת אותי באושר ששום מקור אחר לא יכול לגרום. הדברים הפשוטים, אלה שהם לפעמים הברורים לנו מאליהם עושים מאיתנו את מה שאנחנו. לא משנה מה יהיה בבוקר. שתיהן משוש חיי ומקור כוחי ואין לי אלה להודות לאל שהן שלי.

מקורקע

// ינואר 2nd, 2010 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אתמול הכנסתי את האופניים לטיפול בפעם השנייה השבוע. תופעה מוזרה שמופיעה אחרי כ- 20 ק"מ רכיבה – אי אפשר לסובב את הפדלים. הסימפטומים מופיעים בצורה של קושי יתר בפידול (תנאי השטח לא משתנים) כאשר הדיווש נעשה קשה יותר ויותר עד שבנקודה מסויימת אחרי זמן מה אי אפשר לדווש יותר. עוד נקודה מעניינת היא שהמהלכים אינם 'קופצים'.

כבר ביום רביעי הייתי בטיפול…ולא מצאו כלום. אתמול אחרי שכמעט עפתי מהאופניים בגלל זה, אישפזתי את האופניים שוב. זה קרה לקראת סיום הרכיבה ככה שלפחות הרגשתי שעשיתי משהו.

זה די מוזר לקום בבוקר למזג אוויר מדהים שכל כולך רק רוצה לצאת החוצה ולרכב… ואתה לא יכול. הבילוי האלטרנטיבי היה משובח, בילוי עם האישה והילדה בנמל תל-אביב כאשר לקחנו את הזמן ולא בער לנו כלום.

אני מקווה לראות את האופניים בחזרה כמה שיותר מהר. ביום שבת יש לי כבר כרטיס טיסה לניו יורק לנסיעת עבודה של שבוע.