Archive for מרץ, 2010

פסח מצה ומרור

// מרץ 30th, 2010 // 2 Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

קמתי עם הרגשה של הנגאובר שחבל על הזמן. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה ללכת לשירותים ולהקיא. חצי בקבוק של קברנה סוביניון הורדתי וזה רק בין הברכה הראשונה לשולחן ערוך. לפחות היין היה טוב, מיקב כרמי יוסף (בוטיק), אבל למי שלא רגיל לשתות זה היה יותר מדי. אבל ההנגאובר לא היה מזה… זה היה מהאוכל. ארבעה חודשים שלמים של דיאטה ושכחתי מה זה לאכול ככה (וטוב שכך). ההגדרה של ההנהלה זה לתקוע. מה לעשות – I am a sucker for Jewish food…. הדבר החיובי היחיד הוא שיש ליל סדר פעם בשנה.

חמוש ברגשי אשמה (פולני או מה?) קמתי בחמש וחצי בבוקר, אספתי את סבוש (בשבע, וזה היה בערך לפנות בוקר אצלו) ונסענו לרכב בפארק קנדה. מתודלק בחרוסת, גפילטע פיש, מרק עם קניידלך, ביצה עם מים מלוחים, פטה טונה, קציצות פרסה, בשר, תפוחי אדמה, אורז עם צימוקים, כל מיני קינוחים שאני לא זוכר ומצות שיצרו יציקה מושלמת (ובטח שכחתי פה ושם משהו) עליתי על האופניים.

המוני בית ישראל הרוכבים על אופניים נאספו לפארק קנדה בבוקר. הרעיון היה לרכב את 21K. אחד הדברים שלמדתי זה שאם הרכיבה מתחילה בעלייה אני בצרות. אני עדיין לא יודע לווסת כוחות נכון ובעיקר כשיש עליות בהתחלת הרכיבה. וזה בדיוק מה שקרה לי ברכיבה היום. השקעתי יותר מדי כוחות בהתחלה שגרמו לי להיות מותש די מהר. תוסיפו לזה מסלול שעולה ויורד כל הזמן ואת התערובת שהיתה לי בבטן… שתי עליות עליתי ברגל. עלייה פסיכית אחרת רכבתי. שתי נפילות (יש לי שריטות כאילו ניסיתי להתאבד), שתי ירידות בטיסה (הגעתי ל – 46 קמ"ש) והרבה תסכול שאני עדיין לא שם… כושר בונים לאורך זמן וגם מיומנות. אין אפס. יש לי עוד הרבה עבודה.

לא ראינו נפש חייה ב – 21K. כנראה שבכל הלילות כולם רוכבים רק סינגלים…

חזרתי הביתה. ואם לא היה מספיק אז הילדה רצתה שאני אעשה לה סוס. עשיתי… יצא סוס עייף שהתמוטט על המיטה בצהריים לשלוש שעות.

פסח עם המשפחה – לא תמצא בילוי יותר טוב מזה.

 

זמן איכות

// מרץ 18th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

12:45 ואני מחוץ לגן של הילדה. צריך לקחת אותה לבדיקה שהיא חייבת לישון בה… כבר משבוע שעבר היתי בכוננות ספיגה ליום הזה. היה ברור לי שמה שאני לא אעשה הלך יום עבודה.

הבוקר עבר עלי בסידורים. האופניים נלקחו לכיוונונים במוטואופן (רק מילים טובות!). אחרכך אספתי את הבגדים מהגיהוץ, ובלי שהרגשתי כבר הייתי צריך ללכת לקחת את ספתוש שתעזור לבדר/לסחוב/להרגיע וכל פועל אחר שמתחיל בלמד (תוסיפו בעצמכם). חולה עליה והיא בכלל אמא של אשתי (ושימותו הקנאים!).

הילדה שיתפה פעולה למופת, זאת אומרת נרדמה, ותוך 45 דקות סיימנו.

אז כמובן שאיך שהגענו הביתה היא התעוררה ורק רצתה לשחק, ואבא לא היה יכול לישון, אבל זו היתה התחלה של זמן איכות מסוג אחר עם הילדה שלי.

למרות מזג האוויר החלטתי לרדת עם הילדה למטה. איתה ועם האופניים החדשים שקנינו לה השבוע לפסח. לא רק אופניים קנינו אלה גם קסדה. האמת היא שאני לא יודע ממה הילדה התלהבה יותר – מהאופניים או מהקסדה. אבל זה היה ברור שהיא מרגישה גדולה ויש לה אופניים וקסדה כמו לאבא. כמובן שהאופניים (BMX כחולים) הוחנו אחר כבוד ליד הרוסקו ואבוי למי שנוגע בהם.

ההתלהבות של הילדה והרצון הטבעי שלה לדווש ולדווש היה פשוט מדהים. מצאתי את עצמי מקפץ מאחוריה, עוזר ודוחף איפה שצריך. אבל האמת שהיא פשוט רצתה בעצמה. בו נלך לשם, מה זה (מצביעה על ידית הברקס)?, אבא עצרתי! (תוך לחיצה על הברקס – בשתי ידיים כמובן), ווויייייי אבא אני נוסעת!

היה פשוט תענוג לראות כמה הילדה נהנת. האמת? הרגשתי כמו טווס עם הנוצות מצוחצחות ופרוסות לראווה. בלי לשים לב עברה לה יותר מחצי שעה והיינו צריכים לעבור לתחנה מספר 2 – קניות.

זה לא שלא עשיתי קניות השבוע אלה שהירקות והפירות אצלנו מתחסלים בכזאת מהירות שלפעמים צריך אספקת חירום לסוף השבוע. זה שלקחתי את הילדה איתי עלה לנו בענבים ירוקים, תותים ואגסים (שבכלל לא צריך כי יש מלאן במקרר). אבל יותר מכל זו היתה הזדמנות לחוות שוב איך הקטנה שלי מתפתחת לאישה קטנה. כמה רצונות יש לה, ושלא נדבר על הדעתנות. פשוט תענוג צרוף (כן, אני יודע שכל זה ישתנה בגיל מאוחר. אבל עכשיו למי זה איכפת?).

התחנה האחרונה היתה מסעדה שבה אנחנו אוכלים מדי פעם. הפעם הינו רק אני והילדה שלי. רק אני ומנת ילדים שהשניצל נשאר כמעט כולו מיותם בה אבל הצ'יפס, הגלידה והמיץ תפוחים הם עדיין בגדר נעדרים.

העובדה שברח לה פיפי במיטה שלנו בצהריים כבר מזמן נשכחה (כמעט, כי שאמא שלה תבוא הביתה זה יעלה שוב. והמבין יבין), וזה שהלך יום עבודה זה ממש משני. החשוב הוא שקיבלתי זמן איכות עם הילדה שלי. זמן איכות שאילולי הבדיקה בצהריים לא הייתי מקבל אותו.

מאה יום ראשונים – סיכום

// מרץ 12th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, כללי, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

לאוהבי הסטטיסטיקה אזי ב – 100 יום של דיאטה ירדתי 24‪.‬7 ק"ג. אבל זה ממש ממש לא יהיה סיכום אמיתי או משהו קרוב למהפך שאני עובר.

אני מתקלף משכבות ההגנה שלי. לאט לאט עוד ועוד שכבה יורדת. ככל שאני מוריד יותר במשקל הביטחון העצמי שלי, זה הקשור במראי החיצוני, זה שהיה בתחתונים בשנים האחרונות, מתחזק הולך. איתו מגיעות תופעות לוואי מבורכות. הרים של סבלנות ואיפוק. הרווחתי את עצמי מחדש ויחד עם זה המרוויחות הגדולות האחרות הן אשתי ובתי.

זה פשוט אושר צרוף לאפסן אינסטיקטים של שמן בבוידם במחשבה של "אולי לא נצטרך את זה יותר". האני החדש הרבה יותר מוצלח, הרבה יותר קרוב לאני הפנימי שלי, למי שאני באמת.

התיקון שאני עובר נמשך והוא עבודה קשה של יום יום ולא רק של דיאטה ו/או רכיבה. הדרך הזו היא דרך חיים והאמת – אני מאד מרוצה ממנה!

להתראות לך אנדורו (או, לקנות אופניים חלק מי יודע כמה)

// מרץ 8th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה

את האנדורו מכרתי לפני עשרה ימים. יום לפני נסיעת עבודה ארוכה לארה"ב. אבל זה לא הסיפור. אם מסתכלים אחורה על דרכי בעולם האופניים אז די הרבה עבר עלי בחצי שנה. Trek 4300, Gary Fisher Hoo Koo E Koo, Gary Fisher Big Sur, Specialized Enduro Comp ולבסוף Gary Fisher Rosco 2.

אני לא מחפש אשמים. ואין ספק שיש אשמה שנחה גם על כתפי במסע הזה למציאת אופניים מתאימים תחת הגבלת המשקל שלי. זה לא שאנשים אחרים לא עברו דרך דומה אבל לי אישית זה נראה כמו דרך חתחתים מודרנית.

אז איפה צריך להתחיל אדם במשקל של 156 ק"ג? שאלה מצויינת. יש שיגידו שעם אופניים הכי פשוטים שיכולים לשאת את המשקל. ויהיו כאלה שיגידו שעם אופניים שיפנקו יותר את הרוכב המתחיל, למרות המשקל שלו. אלו הן שתי אסקולות שפגשתי לא רק ביחס לרוכב שמן/גדול. ההתלבטות לגבי אופני הכניסה שאדם כזה או אחר צריך לקנות הוא ויכוח ארוך ימים. הוויכוח הזה מעסיק רבים וטובים ממני. נקודה מעניינת במשוואה היא העובדה שישנם מקרים בהם רוכבים מתחילים ינטשו את הספורט רק בגלל שרכשו אופני כניסה ברמה נמוכה ולא אופניים שהיו מקלים עליהם את הכניסה לתחום (ונכון, עולים הרבה יותר). המגמה בעולם בשנים האחרונות היא להשתמש ברמת חלקים שאני לא יכול להתאפק ואקרא לה בשמה האמיתי – זבל  – באופני כניסה. וכל שנה שעוברת החלקים פשוטים יותר ויותר וזולים יותר ויותר אך מחיר אופני הכניסה אינו משתנה.

נכון שתמיד עדיף לנסות בקטן ואחרכך להשתולל. אבל גם צריך לקחת בחשבון שכל השקעה באופני כניסה דינה ברוב המקרים להישחק עד דק. קרי, אל תצפה שתמכור את האופניים ביד שנייה ותקבל איזושהי תמורה הגיונית עבור האופניים הללו.

סגנון רכיבה גם הוא פרמטר חשוב ביותר. אין דינם של אופני All Mountain כדינם של אופני XC. אבל, בשביל להבין מהו הסגנון המתאים צריך נסיון. יש כאן מעין מעגל קסמים. או בלשון אחרים – מילכוד 22.

אבל אם הגיאומטריה של האופניים לא תתאים… לא יעזור שום דבר.

אני רוצה לרכב כמה שיותר מהר כמה שיותר רחוק. נקודה. בסגנון שהוא יותרTrail /XC אין מקום לאופני All Mountain. מצטער לאכזב כמה אנשים אבל האנדורו הם בהחלט לא אופני רכיבה ליום יום הרגיל. לא יודע איזה spin החברה מ – Specialized עשו, אבל עם כל הכבוד, זה ממש לא. אם כבר אזי הסטאמפי (Stumpjumper) מתאימים הרבה יותר.

כך, לאחר דרך ארוכה, מצאתי את עצמי שוב עם גארי. האיש והאגדה. מי שרכב על ה – Rosco יבין מיד. ומי שלא – עד שלא תרכבו לא תבינו. אין מה לעשות בנידון. טס ב – 30 קמ"ש במישור והחיים יפים. רק אל תגידו לי ששמנים לא יכולים לטוס על אופניים.