Archive for יולי, 2010

יום עבודה או יום שלישי הגדול

// יולי 22nd, 2010 // No Comments » // כללי, רכיבה

כבר הרבה זמן זממתי על איזה חצי יום חופש שינוצל לרכיבה ארוכה ארוכה. אתם בטח מכירים את זה, אתה פשוט רוצה משהו , משכנע את עצמך שאתה חייב את זה, ואז התת-מודע שלך עושה את שאר העבודה בשבילך. החלטתי שבגלל שבשבוע הבא אני שוב בחו"ל בגלל העבודה אז אני צריך לעשות איזה שהיא רכיבה משמעותית. משהו שאני לא עושה כל יום. לגעת בקצה המעטפת. שוב.

לאחר התיעצות קלה עם ש' נבחר הקטע הרביעי והאחרון של מסלול מים-אל-י"ם. ש' ואני משתעשעים במחשבה שאולי בסביבות ספטמבר – אוקטובר אנחנו נרכב את כל המסלול, את כל 125 הקילומטרים. היכרות עם חלקים נבחרים של המסלול תמיד טובה, והיות ואת שני הקטעים הראשונים אנחנו מכירים היטב הגיע הזמן לעשות היכרות עם החצי השני של המסלול. התכנון היה להתחיל מצומת שמשון ולטפס עד כמעט גן החיות התנכי בירושלים ואז להתחבר לשביל ישראל ולרכב עליו בחזרה דרך צובה ונחל כיסלון.

המסלול בדרך הלוך היה קל לניווט. ממש בהתחלה עוברים ליד בית קברות. שלט גדול מכריז "ארץ החיים". כנראה שמישהו לא עשה לאחרונה איזה שהיא בדיקת מציאות. השם נורא הצחיק אותי. אם היו משמיטים את ה"בית קברות" מהשלט עוד היו חושבים שיש כאן פארק שעשועים.

כשהגענו לשמורת הטבע של נחל שורק נורא סקרן אותי לדעת איך זה שיש זרימת מים בנחל? לא זו בלבד אלה גם שהמסלול מחייב אותך לחצות את הנחל בנקודה מסויימת. אז זהו, שתושבי ירושלים אומרים לילדים שלהם שהקקי והפיפי שלהם נסעו לים… זה לא בדיוק… הם נסעו לנחל שורק. ועוד לחשוב שאתה צריך לעבור דרך זה.

כביש 386 מסמן את נקודת המפגש בין נחל שורק ונחל רפאים. כדי לא לסכן את הרוכבים המסלול מוביל אותך אל מתחת לגשרון שעל הכביש. אי אפשר לרכב, חלוקי הנחל והאבנים פשוט לא מאפשרים את זה, אז מעמיסים את האופניים, נזהרים לא ליפול ורוקדים על האבנים עד לצד השני.

ואז מגיע גולת הכותרת של הדרך הלוך בפיצול הדרכים שמוביל לגשר קובי מצד אחד וליד קנדי מצד שני. בהתחלה אתה לא רואה את זה אבל די מהר אתה מרגיש. אם עד עכשיו היתה מגמת טיפוס סבירה במסלול (משמורת הטבע ועד כמעט סוף המסלול מגמת הרכיבה היא טיפוס) הרי שעכשיו העיניינים מתחילים להיות רציניים יותר. במשך השניים וחצי קילומטרים הבאים מטפסים כ – 165 מטרים. קריעת תחת אמיתית. וזה לא שיש לך אפשרויות נסיגה או חלופות. זה או למעלה או למעלה. הנחמה היחידה היא הנוף עוצר הנשימה, פשוט מרהיב.

מתחת לעץ, 680 מטר מעל פני הים, בנקודת פיצול שבין המשך המסלול בכיוון הכללי של גן החיות התנכי (ימינה) וטיפוס ליד קנדי (שמאלה), אחרי כ – 24 ק"מ של רכיבה, עשינו עצירה. יש משהו בנוף ההרים הזה, משהו מיוחד ובייחוד שאתה יכול להסתכל על הגיא שלמטה ולהבין מה את מה הרגע גמרת לטפס.

לקחנו שמאלה לכיוון יד קנדי. קיבלנו בונוס מיידי של טיפוס נוסף של 135 מטר לאורך 2.4 הקילומטרים הבאים שהובילו אותנו לאנדרטה (815 מטר מעל פני הים) נכנסנו לשביל המעיינות וכמעט הגענו לאן שהיינו אמורים רק שטעינו באחת הפניות ובמקום להמשיך לכיוון הסטף חזרנו על עקבותינו. וכן, מה שרק לפני רגע ירדנו היינו צריכים לחזור ולעלות שוב מצידו השני של ההר. מויי כיף. שהבנו מה קרה החלטנו לחזור בדרך שהגענו. היינו צריכים כמה שבילי אש וקצת מזל שיאפשרו לנו לרדת מטה מטה חזרה לשביל. משם היינו על טייס אוטומטי. זה פשוט מדהים כמה עוצמת רכיבה יש בך שאתה אוכל ושותה כמו שצריך במהלך רכיבה שכזו. כדי לקנח עשינו עוד איזה 60 מטר טיפוס ועוד קטעון עם 40 מטר ובא לציון גואל.

יום עבודה. 62 ק"מ, 925 מטר של טיפוס. ממש אפיקון.

תוכנית אימון | עליות | וכו'

// יולי 19th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, פעילות גופנית, רכיבה

אין לי מאמן וגם אין לי תוכנית אימון. אני נוסע פעם בשבועיים-שלושה לחו"ל מטעם העבודה וקשה לבנות ככה איזה שהיא מסגרת אימון. מה שמנחה אותי הוא הרצון להגיע כמה שיותר רחוק כמה שיותר מהר. כמו דברים אחרים בחיים שלי אני בניתי את המסגרת שלי תוך כדי ניסוי וטעייה. האופניים ואני זה זיווג שנועד לקרות. זה לא שלא הייתי צריך לנסות קודם כדי להיווכח, אבל די מוקדם בתהליך ידעתי שהאופניים יובילו לשינויים יותר משמעותיים אצלי.

כל ההתחלות קשות. הרכיבה הראשונה שלי הייתה בפארק הלאומי ביום שקניתי אופניים. חמי לקח אותי לסיבוב. שני חלקים בני 3 ק"מ כל אחד (עם עצירה ביניהם. הייתי עייייף). הפארק היה לזמן מאד קצר המקום אליו הגעתי כדי לרכב. הכל שטוח. הבעיה עם הפארק הלאומי היא שיש יותר מדי הולכי רגל ורצים שמגיעים לפארק מאד מוקדם בבוקר ונמצאים בהמוניהם על השבילים. היות ואני גר במרחק של 20 דקות נסיעה ברכב מהפארק (בלי פקקים) ורציתי לייצר שגרה, התחלתי פשוט להוריד את האופניים למטה ולרכב בשכונה. סיבוב, שניים, שלושה… הכרחתי את עצמי לרכב שלוש פעמים בשבוע כדי להתרגל לרכיבה, לאופניים ולהתנסות כמה שיותר. הכל במישור. הגעתי ליותר מ – 12 ק"מ של סיבובים בשכונה והייתי צריך למצוא מקום שאוכל לרכב בו למרחק גדול יותר וגם שיספק אתגר מעניין יותר. מה גם שרכבתי על הכביש וככל שרכבתי יותר וזה לקח יותר זמן כך גם תנועת המכוניות גברה והסכנה עלתה.

פארק הירקון הפך מהר מאד להיות הבית השני שלי. הייתי רוכב מקצה אחד לקצה השני כשלוש פעמים בשבוע. מאד אהבתי להגיע לים, לעשות הפסקה קצרה ולהינות מהשקט של הבוקר בנמל. יש גם על מה להסתכל בדרך. די מהר כבר לא עשיתי עצירות והייתי רוכב באופן רצוף את כל המסלול (כ – 18 ק"מ).

השינוי הגדול קרה כאשר התחלתי לצאת לשטח האמיתי. כאשר חבר לקח אותי פרוייקט. ברכיבה המשמעותית הראשונה לקח אותי ש' לבן שמן. בברוטליות עשיתי הכרה עם סינגלים, עם נפילות תיאטרליות, ובעיקר עם עליות. האמת היא שדי יצאתי פראייר באותה רכיבה. זה לא שלא רכבתי כבר בשטח. חמי לקח אותי לירקון המזרחי וחנך אותי בסבלנות. החבר פשוט זרק אותי לתוך המציאות. המסקנה היתה פשוטה – הייתי חייב להשתפר.

הייתי במעין מסע חיפוש עצמי. מה צריך לעשות עכשיו? שיניתי את 'מסלול הבית' לירקון המזרחי. עכשיו כללתי בו גם את גבעת כוח. יש טיפוס איטי לאורך של מספר קילומטרים לכיוון הגבעה ושם זה נהיה קצת יותר מעניין – מכפר סירקין לאורך שישה קילומטרים עם עלייה של כ – 85 מטר עד לראש הגבעה. עדיין רכבתי שלוש פעמים בשבוע אבל עכשיו במסלול שכולל גם עליות ומאפשר לי תרגול טוב יותר.

המפץ הגדול הגיע במאי השנה. הר הקדושים. 350 מטר טיפוס כאשר ב 12.5 ק"מ הראשונים רק מטפסים. זה הוכיח לי שאני יכול הרבה יותר ממה שאני חושב ושהכל בראש. אם הייתי צריך הוכחה נוספת אז קיבלתי אותה אחרי שרכבתי 60 ק"מ עם 350 מטר עליות בגלגלים של תקווה (בעקבות תכנון לקוי של המארגנים). במקביל חברי ש' שראה כי טוב והמשיך לבחור לנו מסלולים עם עליות לרוב ולהכות בברזל כל עוד הוא חם – יער צרעה (385 מטר של עליות מצטברות), יער צרעה ואשתאול (750 מטר של עליות מצטברות), פארק קנדה (במסלול השחור המורחב, 285 מטר) וכו'.

מהנקודה הזו והלאה לא עשיתי רכיבה שלא היה בה טיפוס של לפחות 200-300 מטר. אם אין טיפוס זה לא נקרא אצלי רכיבה. ברכיבות הבדד שלי אני בוחר מסלולים עם עליות לרוב. בשבת לפני כעשרה ימים רכבתי על מקטע של שביל מים-אל-י"ם. מכפר סירקין עד כמעט שדה נחמיה ובחזרה. 34 ק"מ עם 590 מטר של עליות מצטברות. אין כמו לראות את העולם מלמעלה.

העובדה שירדתי כ – 40 קילו בשבעה וחצי החודשים האחרונים, התחזקות הגוף והשרירים ובעיקר הניסיון שאני רוכש והתרגול הרב הפכו את הרכיבות שלי למהנות מאד.

הספקתי לרכב בשכיות חמדה ואבני דרך בסצינת האופניים המקומית – עדולם, השחור המורחב בפארק קנדה, בן שמן, יער אשתאול ויער צרעה, דרך הפסלים, רכיבות ארוכות על שביל ישראל וחלקים של מסלול מים אל י"ם וכו'. בכל הרכיבות אני מקפיד לשמור כל מספר כללים:

  • אני רוכב כדי להנות (העובדה שאני לא אהיה לאנס ארמסטרונג או אנדי שלק הייתה זעזוע גדול)
  • אני רוכב בטוח (קסדה, מגינים, והכי חשוב מד דופק)
  • אני שומר על תזונה נכונה גם ברכיבה
  • עליות אני עושה בקצב שלי. זו לא תחרות ואין טעם לשרוף את עצמך סתם. וכן, יש רוכבים יותר חזקים ממני (another shocker)
  • לפחות רכיבה אחת בשבוע אני רוכב עם מישהו מנוסה יותר ממני, חזק יותר ממני. זה מוסיף המון ומשפר אצלי המון דברים
  • אני לא מתבייש לעצור ולחזור אחורה כדי לתרגל שוב. רק ככה לומדים

שאלו אותי איך שילבתי עליות. והתשובה והדרך מפורטות כאן. לכל אחד הקצב שלו. כל אחד מכיר את עצמו יותר טוב מכל אדם אחר ולכן כל עיצה שאתן כאן על איך ולמה יכולה להתאים, או לא. אבל אם בכל זאת אז חשוב לשלב במסלול הרכיבה עליה או שתיים כדי שתתרגלו גם בקטנה. לאט לאט להוסיף ולהוסיף. לי זה עזר.

הדרופ הגדול

// יולי 18th, 2010 // No Comments » // ללא קטגוריה

אז אמרו שזה יקח עוד זמן, ושהגוף צריך להסתגל. וגם אמרו שלא נורא סבלנות זה יגיע. אבל להיות תקוע כשהמשקל לא זז כלפי מטה ובעיקר כשאתה עומד לשבור מחסום של קידומת מ –  12X ל – 11X לא מנחם אף אחד יותר מדי. זה לא שלא ידעתי שזה יקרה, אתה פשוט רוצה שזה יקרה כבר. היתה סבלנות והיתה הבנה, אבל אתה רוצה שדברים יתחילו לזוז אחרי זמן מה.

אז זה לקח איזה חמישה-שישה שבועות, פלוס כמה רכיבות ארוכות וכמה חצי לא שפויות (כמו ביום שישי האחרון באמצע הצהריים ביער הקדושים. ולא, ממש אין שם שום צל ופלא שהיער היה ריק) וזה קרה. הייתי צריך להישקל פעמיים כדי להאמין. לא בגלל שהמחסום סוף סוף נשבר, אלה בגלל שלא האמנתי בכמה ירדתי. פחות 3.2 ק"ג במשהו כמו 11 יום מהשקילה האחרונה. המחסום לא נשבר, הוא פשוט התנפץ.

הרוח הגבית שזה נותן פשוט מדהימה. הרצון להמשיך הלאה ולהגיע לעוד פסגה, לעוד הישג, הוא פשוט משהו אחר לגמרי. בשבעה וחצי חודשים הורדתי 39.7 ק"ג ממשקל של 156.9 למשקל של 117.2 ק"ג והיד עוד נטויה. איכות החיים שלי ושל משפחתי השתפרה פלאים. תשאלו את אשתי. אין בעיה ללכת לים בבוקר של יום שבת ולהשתולל עם הקטנה שלנו כמו איזה ילד קטן. אני כבר לא דופק חשבון לאף אחד. אני פשוט נהנה מאיכות חיים אחרת לגמרי. אני יכול רק להתגאות בעצמי ובזו שהיתה שם לאורך כל הדרך לצידי ולהמשיך להשקיע במה שבאמת חשוב, שזה בנו, במשפחה שלנו.

אל תהרסו לי את הטבע

// יולי 15th, 2010 // No Comments » // כללי, רכיבה

את ארץ אהבתי הרווחתי מחדש. השוטטות על האופניים מובילה אותי למחוזות שונים שאלמלא הרכיבה כנראה שלא הייתי מגיע אליהם. נופים קסומים ושכיות חמדה מזכירים לי כמה מיוחדת הארץ הזו שבה אנו חיים. בתוך כל בלאגן החיים הזה הרכיבה מחזקת את החיבור שלי לארץ אהבתי, לשורשים, למהות הקשר שלנו למקום. הנה כאן נפל פלוני אלמוני בהגנה על המולדת, וכאן שרידים של מבצר ושם קבר שיח. והמראות הנשקפים מלמעלה שם נגלית ארצנו בכל הדרה, יחפה מהמולת היום והלכלוך שדבק בה, קסומים הם.

הטבע, האדמה והנופים חזקים הם מכל דבר אחר. היכולת לחוות זאת דרך הרכיבה מרתקת אותי ודוחפת אותי לרכב ולהכיר מקומות שונים ומשונים ברחבי ארצנו.

אבל לא הכל הוא חלב ודבש. המזוכיסט שבי מבקש רק לרכב ביער המוזנח, המלוכלך והלא מטופל שאין מספיק כסף לאף אחד להשקיע בו. הוא רוצה להתחבר לטבע ויהיה מה ולא משנה שעל ידי כך מתגלים גם חוליי ארצו האהובה. כי בארץ אהבתי אין מספיק כסף לשירותי כיבוי, אין מספיק כסף לטיפוח סביבתי, אין מספיק כסף לשמור על הקיים כדי שלא יהרס ולשפר את הטעון שיפור.

במקום שבו ישנם אנשים טובים, או שמטופלים דרך קבע רואים את האהבה והמסירות. רואים את טביעות האצבע של אלה שהיער והטבע יקרים לליבם. לא רק אלה שתורתם אומנותם, קרי שמשולמת להם משכורת על פעילותם אבל מסירותם היא מעל ומעבר, אלה גם אנשים רגילים כמוך וכמוני ששמו את הטיפול בטבע כנר לרגליהם.

ועכשיו יש גם אוייבים חדשים מבית. אלה שלא מבינים את המשמעות של לראות את הטבע שרוף. כמה ימים אחרי השריפה בפארק מגדל צדק הזדמן לי לרכב שם. פשוט כאב לב גדול.

אז מה יהיה הסוף? ללא רכבי כיבוי חדשים, מטוסי כיבוי, מצלמות מעקב ויותר אנשים בשטח ששומרים על הטבע מפני הזאבים שביננו המאבק הזה יכשל לפני שהוא יתחיל.

אל תתנו לטבע האדם לנצח את הטבע! אל תתנו למשחיתי הטבע לברוח מעונש! כי היום זה הטבע ומחר זה אתם!

אין לי תשובות להכל וגם לא דרך פעולה מסודרת. אבל יש בי רצון לתרום ולנסות לעזור בשינוי. שינוי שישמור עלינו יותר מכל דבר אחר.

לאנס

// יולי 13th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

אחרי שלוש התרסקויות ביום רכיבה אחד, כאשר הוא מסיים כ – 13 דקות אחרי המובילים חצה רוכב עייף את קו הסיום של קטע מספר שמונה של הטור דה פראנס. לאנס ארמסטרונג, מנצח הטור שבע פעמים ברציפות ידע שזה נגמר. 'אתה יכול לאהוב אותו ואתה יכול לשנוא אותו. אין ספק שארמסטרונג כבר לא יזכה בטור השנה', קרקר קולו של שדר היורוספורט, 'תמיד תהיה עננה של חשדות מעליו, אבל אין ספק שארמסטרונג הטביע את חותמו על עולם האופניים ומחוצה לו'. שני משפטים המסכמים קריירה שלמה.

תרומתו של ארמסטרונג לתחום האופניים גדולה מאד. זכייתו בטור של 1999 כאשר הוא מוכיח שלא רק אפשר לנצח את הסרטן אלה גם אפשר לחזור לחיים של לפני כן הייתה מכרעת בשיפור תדמיתו של ענף האופניים שרק שנה לפני כן סבל מרצף שערוריות סמים ששיאן בטור של אותה שנה. זכיותיו הרצופות בטור, העובדה שהוא אמריקאי מטקסס, והאנטגוניזם שפתחו הצרפתים ואחרים כנגדו רק עזרו.

תרומתו של ארמסטרונג מחוץ לענף האופניים גדולה אף יותר. הוא ההוכחה החיה שאפשר לגבור על הסרטן, קשה ככל שיהיה, ולחזור לחיים שלפני. רופאיו של ארמסטרונג לא נתנו לו שום סיכוי לחיות וכנגד כל הסיכויים הוא ניצח. חולי סרטן בעולם רואים בו את הגיבור שלהם. זה שהם יכולים לשאוב ממנו תקווה וכוח. זה שהיה במקום שהם נמצאים בו עכשיו ויכול היה למחלה. ארמסטרונג הבין את החשיבות של מה שעבר. הוא הבין שיותר מכל דבר אחר הוא יכול לספק תקווה להמונים. להיות הוכחה חיה שאפשר. כאשר הוא 'חזר לחיים' הוא הקים את The Livestrong Foundation ששמה לה למטרה לא רק לספק מידע לחולי סרטן אלה גם לספק תמיכה וליצור מודעות גדולה יותר למחלה. בספרים שכתב ובראיונות שנתן מדגיש ארמסטרונג את העובדה שללא תמיכת אמו וחבריו הוא לא היה מצליח להתמודד עם המחלה. אבל ארמסטרונג לא הסתפק רק בזה, הוא עשה ועושה נמרצות למען הגדלת תקציב המחקר למחלה וממשיך לאורך כל השנים להיות פעיל בקרן.

לי לא משנה מה יגידו על ארמסטרונג בכל הקשור לקריירת האופניים שלו. השתמש, לא השתמש, היה נחמד יותר או פחות. כל זה הוא לי אישית ממש לא חשוב. לי אמסטרונג יהיה זה ש – went to hell and came back רק כדי להושיט את ידו לאחרים, לכאלה שאין לו מושג מי הם, ולהיות להם למקור כח. ככזה ארמסטרונג הוא מקור להערצה על השימוש שהוא עושה בסלבריטיות שלו כדי לקדם מטרות למען הכלל.

לא זזה רוורס

// יולי 7th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, רכיבה

גרררר… עוד דריכה במקום. בארבעה שבועות ירדתי רק 700 גראם. מתסכל. זה נכון שכבר עברתי מספר מדרגות משקל בעבר, אבל עכשיו שאני כל כך קרוב לשבור את מחסום ה – 120 ק"ג זה אפילו יותר מתסכל. רק 400 גראם משם אבל מרגיש לפעמים כל כך רחוק. באותה נשימה אני חייב לציין שאין ספק שהגוף שלי מתחזק ויכולת הרכיבה שלי משתפרת. בכל רכיבה המטרה שלי היא שהגוף ישרוף יותר מ – 1000 קלוריות (אני פשוט לא עוצר עד שזה מגיע לזה) ושתכלול לפחות בין 200 ל – 300 מטר של טיפוס. אין ספק שנהייתי מזוכיסט.

במחברת שורות שחורה, לפני כ – 7 חודשים, התחלתי לתעד את כל מה שאני אוכל. אי אפשר לברוח מרישום, הוא נמצא שם שחור על גבי לבן. המקום במחברת השלישית נגמר השבוע. הסטטיסטיקה מעניינת ומראה האטה לאורך זמן בהורדה במשקל (הגיוני):

מחברת ראשונה: נובמבר 29, 2009 – פברואר 10, 2010: 17.1 ק"ג פחות

מחברת שנייה: פברואר 11, 2010 – אפריל 24, 2010: 11 ק"ג פחות

מחברת שלישית: אפריל 25, 2010 – יולי 5, 2010: 8.4 ק"ג

קצת יותר משבעה חודשים של דיאטה שבהם כבר השלתי מעליי 36.5 ק"ג.

ועכשיו מה? עוד 10 ק"ג לפחות כמטרה ראשונה. בשלב השני אני רוצה לשבור את מחסום ה – 110 ק"ג ולהתמקם בין 110 – 100 ק"ג בכמה זמן שזה יקח. אני מכיר את הגוף שלי ויודע שאם אני אתמקם שם זה יהיה ממש טוב.