Archive for אוגוסט, 2010

חופש

// אוגוסט 24th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

כבר אחרי חצות. אני יושב במרפסת הבקתה שלנו וצופה על נוף הכנרת. רק הצרצרים שוברים את השקט מסביב. אני לא ממהר ללכת לישון. פשוט שום דבר לא בוער. למדתי לזרום. מי היה מאמין. החופש המסורתי של סוף הקיץ לקח אותנו לגולן. ההריונית, ההורים שלה והקטנה שלנו. אני שחזרתי מחו"ל חולה, בעיצה אחת עם הרופא, השארתי את האופניים בבית והתמכרתי לאנטיביוטיקה ולטיפות אוזניים. כמה שזה ישמע מוזר אני מרגיש עם זה בסדר גמור. כאילו קיבלתי איתות שאין בחופש הזה מקום לשום דבר אחר פרט למשפחה. ואני מנצל כל רגע ורגע כדי להיות עם הקטנה בבריכה או להרוויח קצת זמן איכות עם אשתי.

לפני החגים, לפני הלידה, לפני עוד ירידות ועליות בעבודה, לפני שכל השקט הזה יופר על ידי דברים אחרים אני לוקח עוד נשימה עמוקה של משפחתיות ומכניס לריאות. למה לי לחשוב על מה יהיה, ולמה ואיך, אם אני יכול פשוט להינות, עכשיו ופה, ממה שיש לי?

הפלטה הגדולה

// אוגוסט 14th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

כמו אחות חורגת לאחיותיה הקטנות עומדת בצד ולא משתתפת במשחק. לא מנוצלת.  ואני שהיו לי דעות קדומות אף פעם לא חשבתי לנסות… זה לא בשבילי, קשה מדי, ושלל דעות קדומות ולא מבוססות מנעו ממני את האמת. והנה ברכיבת לילה מישורית אחת שמד המהירות משתולל, הפלטה האמצעית כבר לא עוזרת ואני מרגיש שאפשר לדחוף עוד, הגענו היא ואני לנקודת האל חזור. אז ערב טוב לך נהדרת!

מה זה הדבר הזה? 40 קמ"ש במישור! אלוהים אדירים איך לא ניסיתי את זה קודם?

היום (שבת) החלטתי לנסות אותה שוב. הרי לא יכול להיות שדבר טוב חוזר פעמיים (שורשים פולניים או לא?). מתוך 36 ק"מ בערך 17 ק"מ היו עם הפלטה הגדולה. מה אומר ומה אגיד… עולם חדש נגלה לי. אתה מרגיש שאתה נותן עבודה. השרירים מרגישים אחרת לגמרי. החיבור עם האופניים נראה כאילו אחר. והאופניים? טסות כמו מטוס קרב עם מבערים מלאים.

כנראה שדיברו על רכיבה דיברו על הדבר הזה.

לאות

// אוגוסט 11th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג

הרגשת לאות השתלטה עלי בימים האחרונים. קשה לי עם החום הזה, עם העבודה, עם ערימת המטלות בבית, עם חוסר בשעות שינה… בעצם עם הכל. אני מרגיש כאילו אין בי אנרגיה. אין לי כוח לעשות שום דבר.

הקטנה שלנו התחילה לאמץ מנהג חדש – להתגנב למיטה שלנו באמצע הלילה. זה מתחיל במעין קריאה חרישית לאבא או לאמא מתוך תקווה שאף אחד לא יענה ומהר מאד נגמר בריצה מהירה דרך הסלון החשוך הישר לחדר שלנו. התוצאות מבחינת השינה הן הרסניות. זו לא שינה יותר, זו התמודדות. הילדה פשוט ישנה בכל מיני תנוחות שונות ומשונות כולל במאוזן ככה שהיא יוצרת לעצמה איזור חיץ מבודד, האסור לכניסת מבקרים, בין ההנהלה ההריונית לביני. בתגובה איזור המיחיה שלי הצטמצם לאיזשהו שרוולון בקצה המיטה שבינו ובין נישולי הסופי מהמיטה (האחזות בפיסת הקרקע שנותרה לי) רק פסע קטן מאוד. מזל שאני עושה דיאטה…

החום מכריח אותי לקום מוקדם בבוקר כדי להתחיל לרכב עם אור ראשון. השקמה בארבע בבוקר לא זרה לי והאמת היא שאני שמח לקום לרכב. הבעיה היא שאני לא מחזיר את שעות השינה האבודות ולא הולך לישון מוקדם. ככה שלאורך השבוע נוצר אצלי חוסר משמעותי בשעות שינה.

גם בעבודה לא משהו, ככה שבצרוף החום והחוסר בשעות השינה מצאתי את עצמי הופך באחד מימי השבוע  ליצור חסר סבלנות, קצר רוח, ולא חביב בעליל. זה לא שאני לא מבין את זה. אתה לפעמים מגיע לנקודה שנמאס לך להתמודד עם כל העולם ואתה צריך קצת שקט. אני מרגיש שהגעתי לשם ואני מחפש דרכים שיוציאו אותי מהמצב הזה. יש דברים שהם בשליטתי ויש כאלה שממש לא. גם את זה הבנתי. לפחות אני מודע לזה… אם הייתי צריך הוכחה לכמה המצב בעייתי קיבלתי אותה היום. התקשרתי להנהלה לשאול אם היא עשתה משהו שביקשתי ממנה ומסתבר שהיא דיברה איתי על זה לפני יומיים… האמת? אפילו לא זכרתי את השיחה שלנו. הראש שלי היה במקום אחר לגמרי.

בשבוע הבא אני שוב בחו"ל. עבודה. הדבר הטוב היחיד מכל זה קורה כשאני חוזר. חופש של שבוע עם המשפחה. כמה שאני צריך את זה!

חוסר איזון | כמה חם

// אוגוסט 4th, 2010 // 3 Comments » // בית, בלוגינג, כללי, רכיבה

נראה היה שנסיעת העבודה שלי לארה"ב בשבוע שעבר הוציאה אותי מאיזון. ניו יורק, וושינגטון, לאס וגאס, לוס אנג'לס. ארבע מדינות בחמישה ימים. פלוס קלקול קיבה שחיבר אותי עם האסלה כמעט ליום שלם. לפני פגישה, אחרי פגישה, לפני הטיסה, בטיסה… מזל שהאמריקאים יודעים לשמור על השירותים שלהם יחסית נקיים… ומי אמר שאי אפשר לצבור חוויות בנסיעת עבודה?

חזרתי הביתה עם משקל מזוודות של כמעט 60 ק"ג. ההנהלה בהריון ואנחנו אוגרים לקראת עוצר היציאות שיוכרז בקרוב כאשר נכנס לתשיעי. 20 ק"ג היו שייכים לבקבוקי הג'ל של האמר ולקופסאות החטיפים של Cliff Bar. מה לעשות? כבר הכרתי מזמן בעובדה שאני אריסטוקרט אליטיסט שמתחבר בקלות לדברים שאי אפשר להשיג כאן (זו בדיחה למי שלא הבין). ולמה שאני מתחבר אליו, קשה לי להתנתק ממנו. אז אני סוחב. אפילו Pull Ups לילדה (פחות מחצי מחיר למי ששואל).

האמת שחזרתי הביתה על טורים, עייף ומעוצבן מנסיעה די מחורבנת.

הדברים התחילו להסתדר כשנפתחה דלת הבית. אישה וילדה שהייתי חסר להם מאוד, וחסרו לי עוד יותר, פתחו לי את הדלת. אתה לא צריך יותר מזה. קיבלתי חיבוקים ונישוקים מהילדה בשביל שבועיים שלמים ואט אט הרגשתי איך האנרגיות שלי חוזרות אלי. כאילו שהרגישה כבר מראש את הצורך שלי לדווש נתנה לי ההנהלה פס ארוך ליום שבת בבוקר. זמן חופשי לעצמי… בשרב הכבד. אז זהו שלא ידעתי בכלל שבשבת השרב יכה בנו אבל לא היה לי בכלל איכפת. הייתי חייב לקבל את המנה שלי. ומי שאמר מזוכיסט שיקום!

בערך שלוש שעות של רכיבה שמהרגע הראשון ידעת שלא יהיה בהן פשוט. כמה חם היה? אני לא חושב שאפשר היה למדוד את זה ולראיה העור שלי הרגיש כמו בשר על האש. הרכיבה היתה כל כך חסרה לי אז לא כל כך היה לי איכפת. 550 מטר של עליות ו- 35 ק"מ היו מספיקים בהחלט ליום שרב אחד וכמות הזיעה שניגרה ממני היתה יכולה להעיד על כך. האיפוס המהיר שחיפשתי הושג.

וזה לא שסיימתי להזיע באותו יום. אחר הצהריים היינו בנמל. הייתי צריך להבין מכלום המכוניות שהיו בחנייה שזה ממש, אבל ממש, המקום האחרון להיות בו ביום כזה. אבל למרות, ובגלל החברה (ההנהלה המורחבת, קרי האישה והילדה) היה תענוג צרוף.

פשוט כיף לחזור הביתה.