Archive for אוקטובר, 2010

חזרה לשגרה

// אוקטובר 29th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

אור המנורה היכה בי עת פקחתי את עיני. בוקר של יום שלישי. הפעם השעון המעורר, קרי הטלפון שלי, הונח במקום שלא אוכל להגיע אליו בשכיבה והצריך אותי לקום. לקח מיום קודם. במקום להתעורר כאשר הטלפון בידי והשמש כבר במרום (רבע לשש, בו לא נגזים אבל מספיק בשביל להרוס את הרכיבה של אותו יום). מאז שנוקי (ככה קוראת לו הצאצאית. קיצור של תינוקי) נולד אנחנו נאבקים במחסור שינה תמידי שנותן בנו את אותותיו. למרות שההנהלה מפרגנת לי ולא מעירה אותי בלילה למעט מקרי חירום, אני עדיין מרגיש כמו סמרטוט כשאני מתעורר בבוקר. אני פשוט מתעורר כאשר נוקי בוכה. הוא פשוט לא סובל שמוציאים לו את הרגליים מהאוברול כשמחליפים לו ומפעיל את הסירנה מייד.

זה כמו בשמירות בצבא. אתה יודע שאתה שומר בלילה וזה בלתי נמנע. אתה רק שואל את עצמך אם ללכת ולגלות מתי, או שפשוט לחכות ללא נודע. ככה זה עם ההאכלות של התינוק. כל שלוש שעות או שלוש שעות וחצי כמו שעון. אני כבר לא שואל מתי בפעם האחרונה הוא אכל. נתעורר מתי שנתעורר.

הנוקי שלנו כבר בן יותר משבועיים וכל המשפחה מתרגלת שגרה חדשה.

לקח לי אולי עוד 20 דקות של ישיבה בחדר העבודה שלי כאשר אני בוהה במסך המחשב כמו זומבי בכדי לנער את קורי השינה ולהתחיל להזיז את עצמי. הגעתי לקיבוץ עינת בחמש וחצי בבוקר. היה לי קר כמו שרק למישהו עם מחסור שינה רציני קר. השבע עשרה מעלות שהיו בחוץ לא הוסיפו. לא מבין מה יהיה כשהחורף יגיע (?) לכאן. מעיל רוח ושרוולונים עזרו קצת אבל לא יותר מדי. כנראה שאין תחליף לכיסוי אוזניים וכפפות באורך מלא.

התכנון היה לרכב למרחק באזור ה 40 ק"מ. לצאת מקיבוץ עינת ולהגיע עד אחרי יער שוהם. לטפס ולעלות את כל מה שיש בדרך. או כמו שאמר המשורר, לא טיפסת? לא רכבת!

בזמן האחרון הרכיבות שלי הן בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ. זה לא היה במכוון. זה פשוט קרה. אני נהנה לרכב רחוק (יחסי) ומנסה מאד לשפר את המהר.

הפעם הרגשתי כמו סמרטוט. העייפות נתנה בי את אותותיה והיו קטעי רכיבה שפשוט לא הייתי מרוכז בהם. אם הייתי צריך משהו שיעורר אותי אזי הוא הגיע בדרך חזרה, בירידה מיער קולה. מאהל הבדויים הוזז בשל החורף ועכשיו הם לא כל כך רחוקים מהדרך הראשית. הבחנתי במישהו רוכב על חמור פונה לכיוון המאהל ומייד לאחריו הופיע כלב שמייד התחיל לנבוח עלי. הכלב לא היווה בעיה. זה שאחריו כן. גורילה של ממש התחילה לרוץ לעברי בפראות שרק כלבים מסוגלים לה. כמה פידולים מהירים, העובדה שהייתי בכיוון מטה והוא מעלה, עזרו לי להתחמק.

נגמר 36 ק"מ עם 550 מטר של עליות מצטברות בקצב ככה ככה (קצת פחות משעתיים וארבעים). הנקודה החיובית היתה שרק 4 דקות לא הייתי על האופניים (אם חייבים אז חייבים. אין פטנט אחר).

חוזרים לשגרה.

בגדי המלך החדשים

// אוקטובר 23rd, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, דיאטה, משפחה

באחד מארונות הבגדים מאחור, מוסתרות מעיני כל, נחו להן שתי שקיות. ארוזים בהם היו חיים אחרים. חיים של אדם לא שמן. לפני כחמש שנים הוכנסו אליהן בגדים במידות שמאז היו רק בגדר חלום. כך הן נחו שם כאבן שאין לה הופכין. עד לאתמול בלילה.

היה בי דחף בלתי מוסבר לפתוח את השקיות הללו. פשוט רציתי להרגיש שוב פעם נורמלי. לאדם שחושב שמן כל ימי חייו יש לכך חשיבות גדולה. היכולת להיות שייך ולא להיות אאוטסיידר. לא להיות זה שרבים מביטים עליו בחמלה או בגועל. פשוט להיות one of many in the crowd. לא שונה, שייך.

מה שחולצה בגודל אקסטרה לארג' (XL) עושה לך.

אני בתהליך הזה בשבילי ובשביל משפחתי. השאר הוא בונוס. לפעמים בונוס מתוק. לפתוח את השקיות הללו היה כמו לגלות אוצר. ממילא כמעט כל הבגדים שנשארו לי כבר יותר מדי גדולים ואני צריך לקנות בגדים חדשים. אבל לגלות שאתה יכול ללבוש בגדים במידות כאלה שוב… priceless.

החיים נראים לי הרבה יותר ברורים ופשוטים היום. אני חי בשלום עם עצמי וזה בתורו מאפשר לי להיות טוב יותר לסובבים אותי. מה שלרדת יותר מחמישים קילו עושים לבן אדם…

הבגדים החדשים/ישנים הללו, גם הם יצטרכו לפנות את מקומם בעוד זמן מה. אני עומד במטרות שהצבתי לעצמי בחודש שעבר לרדת עוד 20 ק"ג בחצי שנה בקצב של 3.5 ק"ג בחודש. כבר ירדתי 6.5 קילו החודש ונשאר לי להוריד עוד 13.2 ק"ג כדי להתייצב במשקל של 90 ק"ג.

אני גאה בעצמי, לא רק בגלל הירידה במשקל אלה בעיקר בגלל האדם אליו גדלתי להיות.

פלא הבריאה

// אוקטובר 17th, 2010 // 4 Comments » // בית, כללי, משפחה

חוויה מדהימה היא לידה. מתת אל שאין דומה לה. עוד מעט כבר שבוע מאותו הרגע בו הגיח ילדנו השני לאוויר העולם ורשמי החוויה עדיין מציפים אותי. הלידה הזו השאירה עלי רושם חזק יותר מהקודמת. אני משער שזה בגלל התהליך שאני עובר. אני פשוט מרגיש שאני במקום שאני רוצה להיות בו בחיי. אני שלם עם עצמי ומבין את המשמעות האמיתית של משפחה, של להיות אבא, בן זוג, חבר ושותף לחיים. צריך גם שיהיה צד שני למטבע ובמקרה שלי העזר כנגדי היא אדם מיוחד שהתמזל מזלי לפגוש. איני מלין על דבר. אני פשוט רוצה לשאוף מלא ריאותיי אוויר ולנסות ולשמר את הרגע, את החוויה.

בצלמך ובדמותך. שתי מילים עם כל כך הרבה משמעות. בצלמי ובדמותי. כך אני יכול לתאר את בננו. לי לקח יום או יומיים עד אשר ראיתי את קווי הדימיון בינו לביני. אבל לאהובתי זה לקח בדיוק רגע אחד. עת בננו הגיח לאוויר העולם. בעוד עדיין מטפלים בה קיבלתי אני משמורת על בננו. עטוף ומכוסה היטב נח לו בין זרועותי שקט ובטוח. וכך הוא מרגיש את פעימות ליבי ונשימותי ואני את שלו. אב ובנו חולקים רגעים ראשונים של ביחד.

עכשיו אנחנו משפחה במובן הרחב של ההגדרה עם זמן מקלחת לילדים בערב ושני זעטוטים שתופסים את המושב האחורי של הרכב. הצאצאית ממלאת את התפקיד של אחות בוגרת בצורה מדהימה. רוצה להיות שותפה לכל דבר שקשור באחיה. זה נראה שלשני הילדים שפה משלהם. וכשהוא בוכה אחותו הבכורה מלטפת אותו בעדינות, ובשינוי תונצית קול מדברת אליו ומנסה להרגיע אותו. והוא מגיב לקול שלה ונרגע.

פלא הבריאה, אושר של משפחה, חיים חדשים, שלמות.

The Big Five O

// אוקטובר 9th, 2010 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

היום בבוקר הגעתי לנקודת ציון משמעותית מאד בתהליך שאני עובר. בקצת יותר מעשרה חודשים הצלחתי להוריד 50.7 ק"ג ממשקלי. סיכם את זה בצורה יפה אחד מהשכנים שלי כאשר פגשתי אותו בחדר המדרגות השבוע, "הבדיחה שלנו זה שיש לנו שכן חדש". האמת שאי אפשר שלא להתיחס לזה כאל לידה מחדש. לפעמים אני מוצא שזה קשה להעביר את ההרגשה, את המשמעות האמיתית של השינוי, ואת ביטויו בחיי היום יום שלי. מאדם כבד, פיזית ולעיתים גם נפשית, הפכתי לאדם אנרגטי, סבלני, אופטימי ופתוח. אמנם זה לקח זמן, אבל הבנתי שאם אני לא אדאג ל – Well Being שלי, לא רק שאף אחד אחר לא ידאג לי, אלה גם שהיקרים לי מכל יהיו אלה שיסבלו הכי הרבה.

השילוב של הדיאטה עם הרכיבה על האופניים הוא שילוב מנצח. ה –  Peace of Mind,תחושת ההישג, החיבור עם הטבע והמרחבים, האפשרות לחוות דברים שאילולי האופניים לא הייתה לך אפשרות לחוות הם פשוט דברים מדהימים בעיני. וכמובן העובדה שהרכיבה עוזרת לך לשרוף קלוריות. הררים של קלוריות. הרכיבה על האופניים הובילה אותי להיות ירוק יותר ולנסות להיות מעורב יותר בנושאים של איכות הסביבה. היא חיברה אותי מחדש לארץ אהבתי. למקום אליו אני שייך ובו אני תמיד מרגיש בבית.

פיתחתי מודעות גדולה יותר לנושא של תזונה. מה צריך לאכול (אוכל זה הדלק שלנו ולא יותר) ומה הצרכים של הגוף שלי. לאחרונה השקעתי זמן בקריאה של כמה ספרים וחומר מקצועי בנושאי תזונה וספורט. חומר מרתק. בשבועות האחרונים אני מרגיש בשליטה מלאה. הצלחתי להוריד את כמות הקפה שאני שותה ביום (מחמש כוסות לשלוש) ויש ימים שאני כמעט ולא שותה משקאות דיאט למיניהם. אם אוכל להעביר הלאה תובנה אחת היא תהיה קשורה באכילה רגשית. ברגע שנטרלת את האכילה הרגשית מהמערכת שלך אתה בדרך הנכונה.

ללא סביבה תומכת לא הייתי יכול להצליח. בראש ובראשונה אשתי האהובה שתמכה ותומכת בי לאורך כל הדרך. האהבה שלה והאמונה שלה בי הם בסיס כוחי. המשפחה הקרובה שמעודדת (מסכנה חמתי, כמה פעמים אפשר לבשל עוף/חזה עוף/קציצות עוף/קציצות הודו. תודה ספתוש!), ש' שרוכב איתי הרבה והיה סבלני גם בימים שעוד זה לא היה זה. חברי קומונת 4Epic בתפוז שיום אחד אני ארכב איתם (בקרוב מאד נראה לי). חברים וירטואליים כאלה ואחרים מקהילות אופניים אחרות בתפוז (מנחם, ערן, צ'). וכמובן אתם, אלה שקוראים את הבלוג הזה ושחלקכם מספק לי תגובות לכתוב כאן.

אז מה הלאה? כבר כתבתי שאני רוצה להגיע למשקל של 90 ק"ג. הצבתי לי מטרה לרדת 20 ק"ג בחצי שנה, 10 ק"ג בכל שלושה חודשים וכשלוש וקצת ק"ג בכל חודש. זה היה בסוף ספטמבר. במטרות של אוקטובר אני כבר עומד. אני מאמין שאם כמות הרכיבות ואיכותן בחורף תישמר אזי בסוף מרץ אשיג את המטרה.

סתם עוד יום שישי

// אוקטובר 8th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

קריאות של 'אבא', 'אבא תבוא', העירו אותי משנת הלילה העמוקה שלי. הקטנה שלנו כנראה חלמה חלום רע, שזה אומר שמכשפה מאחד מהסיפורים של דיסני הופיעה לה בחלום (איך זה שבסיפורים האלה מתאהבים ומתחתנים למחרת? זה נשמע כמו שידוך ולא אהבה ממבט ראשון. לך תחנך ילדים). 'אבא, תביא לי פצי כי פצי הלך לאיבוד ותשים לי פיץ' ירתה הקטנה הוראות להמשך אחרי שקיבלה חיבוק ונשיקה (פצי קרי מוצץ ודיסק של פיץ העכבר). שלוש ושתיים עשרה דקות בלילה ולא נשאר לי כבר יותר מדי זמן עד שאצטרך לקום ממילא. למען האמת שישים ושלוש דקות…

כשהשעון המעורר צלצל בארבע ורבע מצאתי את עצמי לבד במיטה. אשתי האהובה, זו שעומדת ללדת, סובלת מנדודי שינה. הם מחריפים ככל שזמן הלידה קרב. אני לא יכול להאשים אותה. אתה פשוט רוצה ומיחל שהלידה תעבור בשלום ומחכה שזה כבר יקרה. הספונטניות הזו של מתי הלידה תתרחש ('שיהיו תנאים מתאימים' בלשונם של הרופאים) יכולה לשגע פילים. שתי דקות עברו ולחדר נכנסו, כאילו עכשיו שבע בבוקר, ההנהלה והצאצאית שהתעוררה שוב. 'אבא, בגלל שאתה על האופניים אני ישנה עם אמא' הכריזה הקטנה לפני שהתכרבלה לה במיטה. אחרי כמה חיבוקים לילדה ועוד איזה דיגדוג שהגנבתי לא היתה לי ברירה וקמתי.

החלטתי לא להתרחק יותר מדי מהבית היום (הספונטניות…) ומסלול הרכיבה עמד לקחת אותי מקיבוץ עינת ועד לפאתי תל חדיד. המסלול הזה היה "מסלול הבית" שלי לתקופה מסויימת והעליות של יער הכ"ח שמשו ומשמשות לי כר תרגול מצויין. זו היתה גם הזדמנות לבחון האם השתפרה המהירות שלי בעליות ומה מצב טכניקת הרכיבה שלי. בחמשת השבועות האחרונים רכבתי הרבה, כשלוש פעמים בשבוע. השתדלתי לגוון. הייתי בעדולם (הרבה), באלון-הגליל ושמשית, בפארק קנדה, ביער הקדושים כולל הטיפוס לצובה ובמקומות שונים ומשונים אחרים. האמת? הרכיבה לא הייתה הסיפור האמיתי של היום. נכון, הרגשתי הרבה יותר מהר בעליות (מה שפלטה קטנה וקדנס גבוה עושים) וגם לא היתה לי בעיה עם קטעי הרכיבה הטכניים במסלול אבל…

כאשר עשיתי את דרכי בכיוון חזור צלצל הטלפון. ה – ring tone של ההריונית. זו שהתלוננה שיהיה לה משעמם במהלך היום לבד בבית שהקטנה בגן ואני בשבילים. היה לי ברור שמשהו מאד לא בסדר אם היא מתקשרת אלי באמצע הרכיבה. לא מרגישה את העובר… בלחץ ולא יודעת מה לעשות… ואני תקוע פה באזור תעשייה שוהם לכל השדים והרוחות. רק רציתי לקבור את עצמי. ביקשתי ממנה שתיסע לבית החולים. לא שזו היתה הפעם הראשונה שלה שם השבוע, זו היתה כבר הפעם הרביעית.

סטטיסטיקה ורפואה זה שילוב מחורבן. שילוב מסוכן. בהריון של הקטנה הפחידו אותנו שהראש שלה גדול… נו טוב, אם לשני ההורים היו קסדות מ' בצבא איזו קסדה תהיה לצאצאים שלהם? אנא שלחו את תשובותיכם ל… גם הפעם מפחידים אותנו. כנראה שלא שמעו שם על גנטיקה. הפעם יש גם טוויסט אחר… העובר גדול. כמה גדול? זו שאלת מיליון הדולר. כל מספר בין  3.6 ל- 4.1 ק"ג (אנחנו בשבוע 38 ו – 4 ימים). זה קשור לאופן ביצוע המדידה. תשאלו אותי, אני כבר מומחה. איך הטכנאי של האולטרסאונד (מה לעזעזל לומדים בשביל לשים ג'ל ולהעביר סורק ידני?) או הרופא עושה התאמה בין צורות הנדסיות שונות לבין חלקי גוף שונים. קרי, היה מבית שמאי, גדול, היה מבית הלל, גודל תקין.

כשהייתי בירידה מגבעת הכ"ח ההריונית צלצלה שוב והשמיעה לי את דפיקות הלב של העובר בטלפון. עמדתי שם עם האופניים והייתי קרוב מאד לבכי. אי אפשר לתאר מה עושה ילד לחיים שלך ואי אפשר להסביר כמה זה קשה, נפשית, לעבור את התהליך של ההריון. כן, גם לנו הגברים. הנשים? הן במילא זוכרות את הכל בגווני ורוד ומוחקות מההקלטה את הדברים הפחות נעימים…

אני מקווה שדרדס תינוק הבין כבר שזמנו לצאת הגיע. אמא, אבא והצאצאית כבר מחכים לך!

אזעקת שווא

// אוקטובר 3rd, 2010 // 4 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

יום שישי, קצת אחרי שמונה בערב. עוד מעט צריכים להגיע אורחים. ההנהלה לא הרגישה כל כך טוב אחר הצהריים והסימנים של אין לי סבלנות לסחוב את הבטן הזאת עוד שבועיים – שלושה כבר ניכרים עליה היטב. אני יכול להבין מה היא עוברת, הרי אנחנו ישנים עם מזגן ומאוורר גם יחד כי חם לה כל הזמן. זה לפעמים מצחיק יותר ולפעמים מצחיק פחות להתעורר בלילה ולחשוב שאתה בקוטב הצפוני. חוץ מלנסות ולהקל עליה כמה שיותר אין לי יותר מדי דרכים כדי לשפר את המצב וזה די מתסכל בשבילי לראות אותה באי הנוחות הכללית הזו.

חשבתי שההנהלה קוראת לי כדי להתחיל ולסדר קצת לפני שהאורחים מגיעים אבל במקום זה שמעתי שהיא חושבת שהמים יורדים לה. עד לכמה אזעקות שווא בהריון הראשון חיפשתי ראיות מרשיעות לכאן ולכאן. הרי כבר אחרי שמונה בערב ועוד מעט באים אורחים וגם רוכבים מחר… אז היו ראיות. ראיתי בעצמי. כל מה שהיה צריך זה זרזיף דק על הרגל שלה ותוך חמש דקות (או אפילו פחות) כבר היינו בדרכנו לבית החולים. הקטנה בפיג'מה דובי שלה לא הפסיקה לדבר כל הדרך על זה שדרדס תינוק (ככה היא קוראת לילד שבבטן) כבר רוצה לצאת ואני רק חשבתי איזה דפוק אני שנסעתי מהדרך הארוכה לבית החולים.

אחרי שעתיים וחצי בבית החולים שחררו אותנו הביתה. דרדס תינוק עוד לא רוצה לצאת וההנהלה תצטרך להמשיך לסבול עוד קצת לפני שהדבר האמיתי באמת יתרחש. ואני? מחר, עוד שבועיים, לי זה פחות משנה מתי הלידה באמת תהיה. אני רק רוצה שהכל יעבור בשלום.