Archive for נובמבר, 2010

שנה עברה

// נובמבר 28th, 2010 // 2 Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

היום מלאה שנה לרגע שבו החלטתי שדי, מספיק. לרגע שבו החל המסע. המסע שלי אל עצמי.

אם הייתי צריך להגדיר את נקודת הפתיחה שלי הייתי ממשיל אותה למת מהלך. הסוף היה ידוע מראש והזמן קצוב. הנתונים היו כולם לרעתי. משקל של 156.9 ק"ג ואירוע אחד שהיה בגדר קריאה אחרונה לפני שהרכבת עוזבת את התחנה. לעולם.

הרגשת חנק היא חוויה מפוקפקת. להתעורר באמצע הלילה כאשר אתה כמעט ולא נושם, מנסה בכוח להכניס עוד אוויר פנימה ופשוט לא מצליח, היא חוויה מעוררת פלצות. מיצי הקיבה שלי החליטו לערוך ביקור היכרות עם קנה הנשימה שלי. דבר שגרם להיצרות הקנה, חנק, ואם לא הייתי מתעורר בזמן, לא הייתי מתעורר בכלל. ככה זה שאתה מפטם את עצמך עד בלי די. אתה פשוט הורג את עצמך במו ידיך.

לעולם לא אשכח את פניה של אשתי. מבועתת, מבוהלת… מבולבלת. עד היום כשאני נזכר באותו לילה אני כועס על עצמי על כך שהייתי צריך להעביר אותה את החוויה הזו של לצפות בי מהצד.

לי האירוע שעברתי היווה קריאת השקמה. לאחרים אולי לא היה מזל כמוני. לא הייתי צריך שיתנו בי סימנים אחרים. זה היה בהחלט מספיק.

כמה רחוק חשבתי אז שאוכל ללכת עם זה? אני לא יכול לספק תשובה כנה לשאלה הזו. לא חשבתי על כמעט 60 ק"ג פחות ועל שינוי כל כך גדול בחיי שאותם הרווחתי בחזרה. קשה מאד לקום בוקר אחד ולאמר די! זהו תהליך שלוקח זמן. דורש עיכול עצמי. וגם כשההבנה כבר קיימת עדיין קיים המכשול של מעבר ממחשבות למעשים. ברגע שנוכחתי לדעת שהדיאטה עובדת ויכולתי להבחין בשינוי אמיתי אצלי (ולא רק במשקל) התהליך צבר מספיק תאוצה וידעתי שאני לא מביט יותר לאחור. האדם ההוא איננו עוד, יחי האדם החדש.

אפשר לאמר שהאני הפנימי שלי, זה שהיה מוחבא עמוק, היום הוא בחלקו הגדול גם האני החיצוני שלי. אני יודע ומבין איך לדאוג לעצמי ולכן אני יודע ומבין איך לדאוג לאנשים היקרים לי מכל, אשתי ושני ילדי. נסוך בי ביטחון שכל אתגר שיעמוד בדרכי אוכל לו. הסבלנות שבה ומצאה את מקומה אצלי וכך גם הקשב. נפתחתי. הפכתי לאדם טוב יותר שמבטא ומכיל. וכן, אני גאה בעצמי. למדתי שגם לי מגיע‎.

אז לאן אני רוצה להגיע? ומה הלאה? 85 קילו ולהישאר בריא, שמח ואנרגטי. לא צריך יותר מזה.

ואני חשבתי שפיטר פן זה רק באגדות.

מרכיבים

// נובמבר 28th, 2010 // 3 Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

בתהליך שאני עובר ישנם מספר מרכיבים חשובים שהשילוב ביניהם הכרחי להצלחה.

הראש

בראש ובראשונה הפסיכולוגיה שמאחור. הראש. חייבים לעבוד חזק על האני. על התת-מודע. לנתק את הרגש מהאוכל. אין יותר אכילה רגשית. להבין שאוכל זה דלק ולא יותר מכך ושאם תשרוף יותר קלוריות משתכניס אזי תרד במשקל. להבין שכן, מגיע לך! ואתה יכול, ועוד איך יכול להגיע למטרות שהצבת לעצמך.

כמובן שכל זה לא היה אפשרי בלי סביבה תומכת.

ללא התמיכה של אשתי לא הייתי מגיע לשום מקום. וזה לא קשור לזה שהיא התחננה שאני אעשה עם עצמי משהו לפני שכל זה התחיל. זה קשור לתמיכה, לליווי ולפרגון שהיא מפגינה לאורך כל הדרך. אני יודע שזה לא פשוט לשחרר בעיקר שיש שני ילדים קטנים בבית ואני מודה לה על כל ימי השבת (או השישי) שבהם אני מקבל חופש לרכב כמה שיותר רחוק, על ההבנה ובעיקר בעיקר על אהבתה העצומה. זו שתמיד נותנת לי כח.

אתמול אהובתי הפתיעה אותי. היא השאירה אצל ההורים שלה מתנה שהיא קנתה לי לרגל חגיגות השנה. קיבלתי את המתנה מהקטנה. וממש לפני שהא הגישה לי את החבילה ("בגדים חדשים במידה של חתיכים") היא אמרה לי "אבא, אני גאה בך שעשית דיאטה". עמדו לי דמעות בעיניים. לא צריך לספק שום סיבה אחרת למה כל זה היה שווה.

הסביבה כוללת גם את המעגל הקרוב. חמי וחמתי שעושים מעל ומעבר כדי לתמוך בי ובתהליך. סבתוש שמבשלת רזה כאשר אנחנו באים לארוחת שבת ומחפה עלי כשאני רוכב בבקרים באמצע השבוע ולוקחת את הקטנה לגן. סבוש שהיה חלק מהזרז לזה שקניתי בסוף אופניים, שליווה ועזר בשלבים הראשונים ובעזרתו התאהבתי ברכיבה, במרחבים ובחופש.

אי אפשר שלא להזכיר את ש' שרכב ורוכב איתי ושעזר לי להתפתח כרוכב. הוא הבין שאותי צריך לזרוק למים ורק ככה אני אעמוד באתגרים חדשים. יש לו סבלנות ברזל ולמרות שהוא אוהד הפועל הוא חבר טוב ואדם נפלא.

ויש כמובן את אלה שקוראים את הבלוג, ואלו שגם מגיבים. יש מספר אנשים שמלווים אותי ממש מההתחלה וזה מחממם את הלב לקרוא את התגובות שלהם. היה כיף לפגוש את מנחם זיבצנר פנים מול פנים בתערוכת האופניים ביום חמישי ולחוש איך הוא שמח בשבילי. אי אפשר לתאר מה זה עושה בשבילי.

ולבסוף, last but not least, קומונת המשוגעים (4 EPIC). בגללם התאהבתי בכמה שיותר רחוק. הבנתי שאם אני רוצה לרכב בבן שמן אז אני יכול פשוט לרכב לשם מהבית (שעה וחצי רכיבה) ולחזור ברכיבה. מצאתי קהילה של אנשים שאני נהנה בחברתם. אנשים שתומכים ורוצים לעזור. מצאתי את מקומי, משוגע בין משוגעים.

פעילות גופנית

שילוב של דיאטה עם פעילות גופנית הוא שילוב מנצח.

אופניים זו אהבה. זו לא סתם פעילות גופנית. זה להתחבר לילדות, לטבע ולמרחב. אי אפשר להסביר מה עושה לך שיוט במהירות של כמעט 30 קמ"ש במישור,כ אשר אתה רוכב ופתאום מתוך שדה חרוש בשעת הזריחה מתרוממת לה עדה של ציפורים ש"הפחדת" אותם, או לראות צבאים בהרי ירושלים, את הנוף הנשקף מדרכי הנוף השונות של הכיסלון, מה זה להרגיש שגמרת לטפס לצובא…

רכיבה היא דרך חיים. היא הדבר הנכון. משהו ששווה לקום בשבילו בארבע בבוקר. התמורה היא כמעט מיידית ולא רק מבחינת הכושר אלא ובעיקר מבחינת הנשמה.

הדיאטה

כבר כתבתי בעבר על התפריט שלי. כאן אין קסמים. אמנם לכל אחד יתאים משהו שונה אבל המכנה המשותף הוא דומה: אם תשרוף יותר קלוריות משתכניס אזי תרד במשקל. זה עובד… :)

שנה בסטטיסטיקה

// נובמבר 28th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

בשל העובדה שמעקב המשקל שלי היה לנחלת הכלל כמעט מהתחלת התהליך אזי ניתן לבצע סיכומים וסטטיסטיקות מעניינות (לפחות בשבילי) על ידי שימוש בנתוני השקילות.

אם נחלק את הירידה במשקל לארבעה רבעונים אפשר לראות תמונה מעניינת ואולי לא הגיונית:

רבעון ראשון: מדצמבר 2009 ועד לסוף פברואר 2010: פחות 22.1 ק"ג

רבעון שני: ממרץ 2010 ועד לסוף מאי 2010: פחות 12.2 ק"ג

רבעון שלישי: מיוני 2010 ועד לסוף אוגוסט 2010: פחות 8.8 ק"ג

רבעון רביעי: מספטמבר 2010 ועד לסוף נובמבר 2010: פחות 16.1 ק"ג

איך יתכן שירידת המשקל הייתה הכי משמעותית ברבעון הראשון והאחרון דווקא? ההסבר פשוט. בשני הרבעונים הללו כמעט שלא נסעתי לחו"ל מטעם העבודה ולכן הייתי יכול לשמור על שגרת חיים רציפה של דיאטה ורכיבות ללא הפרעה. שגרה שהוכיחה את יעילותה ועוצמתה בעיקר ברבעונים הללו. סיבה נוספת שצריך להזכירה היא שעם חלוף הזמן אינטנסיביות הרכיבה שלי גדלה לאין ערוך. הרכיבה הראשונה שלי היתה בפארק הלאומי ברמת גן באורך של 6 ק"מ עם הפסקה באמצע וללא עליות. כיום כבר ביצעתי מספר רכיבות לטווח של 72 ק"מ כאשר המסלול כלל 1200 מטר של עליות מצטברות לערך. אני רוכב פעמיים או שלוש בשבוע (אנחנו עדיין בהסתגלות לילד השני) כאשר כל רכיבה שורפת יותר מ 750 קלוריות לפחות. בשילוב עם דיאטה של 2,000 קלוריות לערך ותזונה נכונה במהלך, לפני ואחרי הרכיבה, שילוב הרכיבות עם הדיאטה הוא פשוט שילוב מנצח.

דו ספרתי

// נובמבר 17th, 2010 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, דיאטה, משפחה, רכיבה

אז יום אחד אתה קם בבוקר ומגלה שהמשקל שלך הפך מתלת-ספרתי לדו-ספרתי. בשבילי אין זה דבר של מה בכך. אני חושב שלא נפגשתי עם המשקל הזה מאז שהשתחררתי מהצבא. והרי עברו מספר שנים מאז (הס מלהזכיר). אי אפשר להעביר במילים את התחושות שהיכו בי כשעמדתי על המשקל. הורדתי כבר יותר מ 57 ק"ג. עברתי ציוני דרך כאלה ואחרים אבל זה אחד מיוחד. חזרתי להיות אחד ששייך לנורמה. אין עלי יותר תג כזה או אחר. עשיתי שינוי של 180 מעלות לפני שיהיה מאוחר מדי. שיניתי לחלוטין את אורחות חיי. וכן, אני מרגיש שאני מצליח, שאני בשליטה, שטוב לי עם איפה שאני נמצא. שטוב לי עם עצמי.

הסתכלתי היום בתמונות שלא ראיתי כבר הרבה זמן. אשתי ואני כשהיינו עוד חברים, הטיול שלנו לארה"ב, החתונה, לפני הילד הראשון, לידה, וככה הלאה. יש תמונות שהיה קשה לי לראות. מחשבה אחת עלתה בראשי שוב ושוב, איך הרשיתי לעצמי להזניח את עצמי? כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח מדי פעם לפעם את האלבום ולהזכיר לעצמי. ולא שהזכרון, העלבונות, הקשיים, או הרגשת העליבות לא צרובים כבר בנשמה כתזכורת. אלה פשוט כי צריך. צריך לדעת מאיפה באת ולאן אתה הולך ובעיקר למה.

לקח לי זמן להבין שאם אני לא אעשה בשביל עצמי אף אחד לא יעשה בשבילי. המשפחה שלי נותנת לי את הכח אבל אני המנוע. אני אנווט, אני אחליט, אמר פעם מישהו. כמה שזה נכון. אז אני מנווט ואני מחליט. טוב לי עם איפה שאני נמצא. טוב לי עם עצמי. אני שלם.

הרכבת הראשונה שלי

// נובמבר 9th, 2010 // 2 Comments » // בלוגינג, רכיבה

הפסיכוזה משתלטת. איך אפשר לתאר זאת אחרת?

אחרי רכיבת האפיק הרגשתי קצת חוסר נוחות בגלל שלא רכבתי בחמישי (הייתי על המטוס בדרך לפאריז). הייתי עייף מדי כדי להגיע לסובב כינרת אז לקחתי מסלול שקיבלתי (תודה לאילן), הארכתי אותו, ומבלי שהרגשתי חלפו להם 72 ק"מ בפחות משלוש וחצי שעות. חמוש בהרגשה שאוטוטו אני לוקח לחוזה אנטוניו הרמידה את תואר אלוף העולם ב XC החלטתי שאני צריך להעביר הילוך. חייב לרכב עם רוכבים שהם יותר טובים ממני כדי לשפר את הרכיבה שלי. אין קיצורי דרך. ל"כמה שיותר רחוק" אני כבר יכול להסתכל בעיניים אבל מה"כמה שיותר מהר" אני עדיין מפחד. אני פשוט עוד לא שם.

ואם כבר, אז לזרוק את עצמי לבור. או כמו שנאמר, לבור בור. רכיבת הרכבת של קומונת Epic 4. שעתיים של רכיבה בעצימות גבוהה. טיסה עם מבערים מלאים. הרעיון פשוט. לשאוט אחרי המוביל. היו לי הרבה חששות (מי רוצה לבייש את עצמו?). אני מודע לרמת הרכיבה שלי וליכולות שלי. הפרשי הרמה לא היו ברורים לי (אם בכלל אפשר לכמת אותם). מחשבות של "ומה יקרה אם" מנעו ממני בעבר לעשות את הצעד קדימה. לא עוד.

הודעתי שאני מגיע ובזה סתמתי את הגולל, חרצתי את דיני. אין דרך נסיגה.

5:45 בבוקר ואני ראשון לחנות בקיבוץ עינת. אט אט מתקבצים להם הטייסים שיצטרפו לרכבת ואני עושה היכרות עם חלק מהדמויות הפועלות ואומר שלום לאלה שאני כבר מכיר. כבר בחנייה אני מבחין בהבדלים. אני היחיד עם תיק גב וציוד שיכול להיות טוב גם לרכיבת מדבר. רוב הרוכבים מצטייידים בבקבוק מים בודד ודוחפים את מה שצריך לכיסי חולצת הרכיבה.

6:13  בתחתית הגשר. שני רוכבים מתקרבים. בוקר טוב, היכרות ויציאה. מבערים מלאים. סבבנו את אלעד (עלייה משהו משהו וירידה לא פחות), טיפסנו את יער קולה, סינגלנו קצת אבל בעיקר עלינו וירדנו, עברנו לצד השני של הירח (מערבה לכביש שש), חזרנו ליער קולה ודרך גבעת כוח כנסנו חזרה. ה GPS הראה 30.5 ק"מ עם 414 מטר של עלייה מצטברת בשעה וחמישים של רכיבה.

העליות הן החלק החלש אצלי וברכבת זה הובלט ביתר שאת. המשקל משחק תפקיד מפתח ברכיבה בעליות. למרות ה 56 ק"ג שהורדתי יש עוד מה ל"גלח". אבל, ובעיקר, צריך להיפטר ברכיבות מסוג זה מתיק הגב (8 ק"ג עם 3 ליטרים של מים). תיק אוכף עם ציוד מינימלי וליטר של מים צריכים להספיק בהחלט. מעבר לכך אני חייב ללמוד לרכב בעמידה בעליות. מה שבא טבעי לרוב הרוכבים שהיו ברכבת היום (כמו באוטומט) הוא זר לי לחלוטין.

מעבר לכך הייתה חוויה. האנשים שרכבתי איתם עשו את כל ההבדל (תודה!). הסבלנות והסובלנות שהופגנה, הפירגון והרצון לעזור היו מעל לכל. הרגשתי בבית. הלא כבר הוכחתי שאני נדבקתי בחיידק ;)

אני כבר יודע היכן אני אהיה ביום שלישי הבא ב 6:12 בבוקר. מתחת לגשר של קיבוץ עינת מחכה לבואה של הרכבת.

אירוניה / והילד הזה הוא אני

// נובמבר 4th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

במטוס סילון לפאריז בדרך לפגישת עבודה חשובה. פעם ראשונה מחוץ לבית אחרי שנוקי נולד. שהייה של פחות מ 24 שעות באחד מהמקומות שאני הכי אוהב בעולם. קוויקי. אולי אפילו אצליח להסתובב קצת אם ישאר לי זמן בערב. פאריז בלילה, ובחורף בעיקר (לדעתי), היא אחד מהמקומות הכי יפים בעולם. אפשר להתווכח ביחס לאנשים הגרים בעיר, אבל העיר… העיר. כאן עשינו את ירח הדבש שלנו. אני וההנהלה. זו שהצלחתי לעצבן לפני שיצאתי מהבית. זו שהתחלתי במסע קניית מתנות פיוס בשבילה (גם על זה אני אחטוף). כשאתה עייף וקצת עצבני לא טוב להתווכח עם אף אחד ובעיקר עם זו שאתה הכי אוהב בעולם. אם הצד השני גם סובל מעייפות אזי התוצאה היא תמיד בהפסד גדול יותר. אם רק הייתי יכול הייתי מחזיר את הזמן לאחור. אבל אי אפשר. במקום זה צריך לדעת להבין מתי אתה לא בסדר ולנסות, לפחות, לא לחזור על אותן טעויות.

לפעמים הגורל מתעתע בך, אולי אפילו צוחק עליך. שודרגתי למחלקת עסקים ובכיסא לידי יושב לא אחר מאשר רפי גינת. רפי, על שם מר גינת, היה אחד מהכינויים שהדביקו לי אחיי על שם שהזכרתי (בעבר) בגודל ובמשקל את זה של רפי, זה האמיתי. סגירת מעגל. כותרות סיום. סוף עם אירוניה. זולה משהו אולי.

מה עוד צריך? כשהוא התיישב לידי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אני לא יכול להעביר בצורה מוחשית מהו הסבל הכרוך בלהיות אדם שמן. דבר אחד ברור, אתה לא צריך שהסביבה הקרובה שלך, אלו שאתה צריך להרגיש הכי בנוח (ובטוח) איתם, עוד יוסיפו שמן למדורה. הפחד שאות הקין יחזור וידבוק בי מדרבן אותי לשמור על אורח חיים בריא. מרחיק אותי מפיתויים. עוזר לי לקום בארבע וחצי בבוקר כדי לרכב. והצלקת? לעולם תשאר. היא בלתי מחיקה. על מה שאני עובד זה על התיקון העצמי.

כשראיתי אותו נזכרתי באחת בהרבה דברים רעים מהעבר אך מייד הזכרתי לעצמי שאני כבר לא שם, ממזמן.

הילד הקטן, הפגוע והכועס מתקשה לגדול. מתקשה לסלוח. זה שהיה צריך להתמודד עם כל העולם כולל המשפחה שלו. זה שהיה צריך להתבגר מהר מהמון סיבות. זה שהיה לו רק את עצמו במשך יותר מדי שנים. זה שהילדות עברה לו מהר מדי בלי יכולת ליהנות ממנה במלואה. זה שנשבע שילדיו לא יעברו את מה שהוא עבר והוא יהיה שם תמיד בשבילם. הרי הם ילדיו, תמיד, ולא משנה מה הם יבחרו להיות, איך הם יראו, מה יהיו נטיותם המיניות וכו'. את זה אף אחד לא ישנה. המקום שלהם בליבו מובטח. ולמי זה משנה מה אומרים אחרים? הרי מה שחשוב היא הקבלה, הנתינה, האהבה. המשפחה הגרעינית. משם מגיע הכוח, העוצמה. הוא עכשיו בשלב של רחמים. לא על עצמו, אלא על אלה שלא קיבלו אותו כמו שהוא. הוא הצליח, פירק את הכבלים. בסוף הוא יצא פחות או יותר נורמלי (זה היה בציניות כמובן). הם נשארו מקובעים. הוא גדל אט אט. הוא חייב, הרי הוא כבר בן 37 ויש לו שני ילדים.

והילד הזה הוא אני.

הגם אני משוגע?

// נובמבר 2nd, 2010 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

זה זמן רב דמותי הווירטואלית חייה בצללים של קומונת Epic4. קומונת המשוגעים. אלה שרכיבה של 20 ק"מ אצלם זה חימום ל 80 ק"מ הבאים. בערב שבועות ערכה הקומונה רכיבת כניסה או בשמה המקורי, אפיק כניסה. משהו קטן, כמעט זניח. רכיבה של 60 ק"מ עם 1135 מטר של עליות. אני שהייתי בחו"ל (עבודה) לא השתתפתי (למרות שרציתי). בראייה לאחור טוב שכך. הייתי הרבה יותר כבד (23 ק"ג יותר) ובכושר שכנראה לא היה הכי מספק. מאז עבר זמן. המשקל ירד והשתפר הכושר. פתאום רכיבות של 20 ק"מ התחילו להשאיר אותי עם טעם של עוד ובלי להרגיש הגעתי לטווחים של בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ עם מנה מכובדת של עליות לכל רכיבה שאני עושה. היה ברור לי שבשלב מסויים אני אצטרך לקפוץ למים, לאי הוודאות של לרכב כמה שיותר רחוק ויותר מכך, ושאי אפשר לשבת על הגדר עוד. המשמעות בשבילי הייתה שחזור רכיבת אפיק הכניסה. זה שהחמצתי. רק ככה במוחי הקודח אוכל לקבל אישור רשמי שמקומי הוא שם, בין המשוגעים.

אז קבעתי תאריך והכרזתי עליו קבל עם ועדה. למרות שחזרתי לרכב רק בשבועיים האחרונים ועם 4 רכיבות בלבד לאחר שהילד נולד החלטתי שזהו, הגיע הזמן. זה עכשיו או הרבה אחרכך.

6 בבוקר יום שני. חמישה משוגעים התאספו להם בלטרון: שמעון (הידוע בכינויו ש'. שותף להרבה מהרכיבות שאני עושה), אלון (שאני לא יודע מה שוקל יותר, אופניי הקרבון שלו או הוא), יונתן (שהגיע אחרי שיחת ועידה שהסתיימה בשתיים בלילה), מאיר (שתמיד שם לאמר מילה טובה על התהליך שאני עובר) ואנוכי.

כבר בהתחלה, עוד לפני שהתחממתי, קיבלתי תזכורת לאיך שאר היום יראה. טיפוס ארוך על השחור ביער אשתאול, ולפני שהשלמנו 7 ק"מ כבר עלינו 170 מטר במצטבר. מעיל הרוח והשרוולונים עברו לתיק. משם המשכנו לאשתאול 9, דרך הנוף הצפונית, הירוק והכחול כדי לעלות לצובה. לא הייתי צריך עוד הוכחה לאיך משפיע משקל נמוך של רוכב על הרכיבה שלו. אבל כשרואים את אלון, מבינים. מה עוד צריך בן אדם כדי לקבל מוטיבציה נוספת לרדת במשקל? :)

מאיר ליווה אותי בחלק הראשון של הרכיבה וזה הפך את הטיפוס עד לצובה לנסבל יותר. אחרי 25 הק"מ הראשונים הגיע זמן הכיף, גלישה לכיוון נחל סורק והמשך רכיבה במגמה של ירידה למשך 20 הק"מ הבאים.

בקילומטר השלושים התחילו הבעיות. מאיר התפנצ'ר. ואנחנו ששמרנו על רכיבה פחות או יותר בחבורה עצרנו כולנו לעזור. פנימית אחת לא עמדה בלחץ והיינו צריכים להשתמש בשנייה. בקילומטר ה 42.5 מאיר התפנצ'ר שוב. הפעם בשני הצמיגים. אחד למזלנו הסתדר עם חומר והשני טופל.

אחרי טיפוסון קטן ליד נחם, עברנו את הכביש בצומת שמשון והתחלנו לטפס ביער אשתאול. 150 מטר של עליה על פחות מ 3 ק"מ. אחרי כמעט קילומטר של עליות מצטברות מצאתי את עצמי מיחל שהעליה המשמעותית האחרונה תסתיים כבר. מנווה שלום זה כבר היה על auto pilot מהיר בחזרה אל לטרון.

סך הכל 61.60 ק"מ עם 1115 מטר של עליה מצטברת. 4:40 שעות נטו על האוכף, 6:00 ברוטו בעיקר בגלל ארבעה פנצ'רים.

לפני ובמהלך הרכיבה לא היה לי שמץ של ספק בנוגע ליכולת שלי לסיים. אני יכול ואני יודע את זה. אחרי לילה עם מעט שינה (לנוקי יש גזים) לא רציתי להשתולל יותר מדי (אלון עזר לי להבין שלא בדיוק הכנתי את הגוף שלי נכון וגם כאן יש מה לשפר). גם ככה אני לא בין המהירים בעליות (במישור ובירידות אני מסוגל ללחוץ). הרכיבה הזו עזרה לי להבין שעברתי דרך מאד ארוכה, ובאותה נשימה להבין שיש עוד הרבה מקום לשיפור. אם הייתי צריך עוד דרבון ביחס להמשך הדיאטה שלי אזי קיבלתי מלא החופן מזה בשחזור רכיבת האפיק. נכון שחשובה הטכניקה (לא הפסקתי לסובב לרגע בעליות) אבל פחות 10 או 15 קילו במשקלי והעולם יראה אחרת.

רכבו איתי חבורה נפלאה של אנשים וזה אחד הדברים החשובים מכל. תמיד אשמח לרכב איתם, אם הם יסבלו בינתיים את זה שאני איטי בעליות (מיד אגיע). באמת אנשים מזן אחר. אז הרבה תודה לשמעון, אלון, יונתן ומאיר שהיה מעל ומעבר בלוודא שאני בסדר.

רכיבת האפיק הרשמית הראשונה חלפה. צריכים עכשיו למצוא מסלולים שיקחו אותי קבוע את מעבר ל 40 ק"מ לרכיבה לכיוון ה 60 ק"מ. אז כנראה שאני לא באמת צריך תשובה אם אני שייך… הרי זה די ברור, גם אני משוגע!