Archive for דצמבר, 2010

מחזירים את הירוק לכרמל

// דצמבר 24th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית, קהילת רוכבי האופניים, רכיבה

בשבוע האחרון קק"ל פתחה במסע גיוס תרומות שכותרתו החזרת הירוק לכרמל.  אפשר לראות את המודעות של קק"ל הן בעיתונים והן בפרסום באינטרנט במספר אתרים.

הסיבה לכך שאני פונה אליכם היא פשוטה. לנו ציבור הרוכבים מזדמן, יותר מכלל האוכלוסיה, לראות, לחוות ולהעריך את העבודה שקק"ל משקיעה ביערות ארצנו בכלל ובנו ציבור הרוכבים בפרט.

אל לנו להפנות עורף לטבע אותו אנו "מנצלים" לצרכינו.

תקוותי היא שגם אתם תראו עין בעין את שכתבתי ותתרמו לשיקום הכרמל.

לתרומות: 1-800-350-550, www.kkl.org.il

הצהרה:

אני לא עובד קק"ל ולא עובד איתם. סתם אזרח שאיכפת לו.

עוגיות

// דצמבר 20th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

"אני רוצה שתעשו עוגיות יחד ביום שישי". כך, ללא הכנה מראש הטילה עלי ההנהלה משימה (פצצה?) באחד מימי השבוע שעבר. נסיונות השכנוע שלי לא צלחו. גם ההסבר שאין לי מושג איך מפעילים את הדבר הזה שנקרא תנור אפייה לא עזר לי. לעומתי הילדה לקתה בשכרון חושים שלא הותיר לי ברירה אלה להתרגל לרעיון שביום שישי אחר הצהריים היא ואני אופים עוגיות.

אחרי שהצלחתי להגניב שעתיים שינה ביום שישי בצהריים (שוחד מההנהלה?) ועוד לפני שההכרה באמת חזרה אלי, קפצה עלי ילדה שכולה התלהבות. "אבא, מתי כבר עושים עוגיות?". קיבלתי דקות חסד ספורות (שנספרו) לשתיית קפה כאשר תוך כדי קיבלתי על עצמי את הדין והשלמתי עם גורלי. אבא הולך לאפות עוגיות ואין לו מושג מה הוא עושה.

תודה לאל על גוגל. נמצא מתכון שנראה בסדר וגם לא מצריך שעתיים לפחות של קירור הבצק במקרר. וככה התחלנו בהרפתקאה שלנו. שני בלאגניסטים במטבח.

לקחנו 200 גרם מרגרינה והוספנו כוס וחצי סוכר (עוד רבע כוס התפספסה לקטנה לתוך הכיור) וערבלנו. הוספנו ארבע כוסות קמח, או יותר נכון הקטנה השתדלה לייצר ענן קמח קטן בכל פעם שהיא שפכה כוס קמח נוספת לתערובת, וכפית תמצית וניל והמשכנו לערבל. בשלב הזה לא היה ברור לי לחלוטין מה יהיה בגורלה של התערובת הזו. לקח זמן עד שהשגנו אחידות במרקם וגם אז זה לא נראה הכי טוב…

אחרי ארבעים וחמש דקות במקרר הגיע החלק המעניין. הקטנה השתמשה בתבניות של אותיות וכך יצרנו מגש עם השם שלה, עם המילה "אמא" ועם השם של הסבתא רבה שלה שאותה היא עמדה לבקר ביום למחרת. כדי למלא את החלל שנשאר עשינו צורות של לבבות. מגש אחד כמעט מוכן לכניסה לתנור.

מכאן עברנו לחלק האומנותי, שוקולד צ'יפס. התחלנו לנעוץ את חתיכות השוקולד בבצק. או יותר נכון אני התחלתי לנעוץ את השוקולד ואילו הקטנה התחילה לאכול אותם. בהתחלה השקית היתה מונחת קצת בריחוק ממנה ולפני שהספקתי להגיד עוגיה הקטנה סיפחה את השקית אליה. החיוכים שלה לא הותירו שום מקום לספק בנוגע להנאה שלה.

נשאר עדיין המון בצק. החלטתי לייצר עוגיות גדולות. הקטנה משתמשת בתבנית של עיגול גדול ומכובד שדי מזכיר את העוגיות האמריקאיות הגדולות, ואני הייתי אמון על הנחת היצירות במגש. כשנגמר המקום במגש השני נשארנו עם די הרבה בצק ועם די הרבה שוקולד צ'יפס. למה לעבוד קשה? יצרנו תערובת אחת ומגה עוגייה בערך על כל המגש השלישי.

שלושה מגשי עוגיות נכנסו לתנור. גורלי עמד להיחרץ אחרי ארוחת הערב. קינוח של ארוחת יום שישי.

אבל לא זה מה שהיה חשוב באמת. החשוב באמת היה שביליתי זמן איכות עם הקטנה והיא בתורה נהנתה, התלהבה, ובעיקר היתה גאה על היצירות שלנו (שלה). היא אפתה עוגיות עם אבא. וגם… יצא שחבל על הזמן! יום וחצי ולא נשארו עוגיות.

אז עכשיו אני חוקר אפשרויות לבישולים נוספים…

בגדים חדשים

// דצמבר 7th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה

לא נתפס לפעמים כמה משקל הורדתי מעלי. הפרספקטיבה הטובה ביותר היא כאשר הבגדים שוב מתחילים להיות מתדלדלים מעלי ואין לי ברירה אחרת אלה לשים פעמי בכדי לקנות בגדים חדשים. הפעם האחרונה שהייתי בארה"ב הייתה לפני כשלושה חודשים. אני נוסע מדי פעם מטעם העבודה ובגלל הלידה של הילד לא נסעתי תקופה ארוכה לחו"ל. עכשיו אני שוב כאן. בדיוק בזמן כדי לקנות בגדים חדשים. היותר מדי בד במכנסיים ובתחתונים פשוט לא השאירו לי ברירה כי אי אפשר ללכת ככה יותר.

אם לא ראיתם אמריקאים קונים מתנות בתקופת החגים לא ראיתם שוק מימי חייכם. חנויות שלמות עומדות כמעט ריקות כאילו אין מחר. טרגט, אולד נייבי, מייסיס וחנויות אחרות לא עומדות בקצב. חסרים מוצרים, אין מידות וגם מוקדם בבוקר יש תנועה ערה מאד של קונים. והנחות, אוי איזה הנחות. סוף שנה פה זה סוף שנה.

הפעם האחרונה שקניתי בגדים הייתה אז, כשהייתי כאן לפני כשלושה חודשים. אז שקלתי יותר מ 15 קילו מעל למשקלי היום. השינויים במידות הבגדים שקניתי השאירו אותי קצת המום ומאד שמח. מידה 38 של הג'ינס התחלפה למידה 34 (25% הנחה באולד נייבי). מידה 40 של המכנסיים המחוייטים התחלפה למידה 34 (40% הנחה + 10% הנחה על זה שאני ממדינה זרה במייסיס). מידה XL של התחתונים התחלפה למידה M (קמצנים. אין הנחה בטרגט.). חולצות עברו למידה L…

אף פעם בחיים הבוגרים שלי אני לא זוכר שלבשתי מידות כאלה. יש לזה אפקט משוגע. אני מרגיש כאילו אני על סטרואידים כבר כמה שעות מהשמחה שזה נתן לי.

ההכנה האמיתית לרכיבה

// דצמבר 6th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

כל כך מוקדם בבוקר כשאני מתעורר בכדי להתכונן לרכיבה. הקטנה שלי אומרת שאני "קם בחושך". צריך להקריב לא מעט בכדי לקיים משטר רכיבה מספק. בעבר הייתי אחד מאותם אלה שהיו הולכים לישון מאד מאוחר. השעות הקטנות של הלילה לא היו זרות לי. אבל מאז שהחלטתי לקחת שליטה בחזרה על חיי הגוף שלי קובע שעות גג הגיוניות יותר לשינה. לא פעם אני לא מצליח לסיים לראות משחק, כמה חשוב או מעניין שיהיה. את הסופר קלסיקו נטשתי בדקה השלושים. הייתי חייב לישון כי ביום שלמחרת רכבתי. הגוף אותת לי כי הוא עייף. ואני, למוד ניסיון, פשוט צייתתי לו. לחיות נכון משמעו גם לישון מספיק זמן בכדי לאגור מספיק כוחות, בשביל להיטען ולתת לגוף הזדמנות להיבנות.

השעות המוקדמות של היום (או סופו של הלילה לאחרים) הן שעות מיוחדות. אני נהנה להתבונן על כל אחד מבני משפחתי הישנים. הקטנה לרוב תהיה לא מכוסה. כמו אבא שלה היא אוהבת להתכרבל בשמיכה לפני שהיא נרדמת וכמו אמא שלה היא מורידה את השמיכה מתוך שינה כאילו מתוך אינסטינקט. עוד מעט בת ארבע וכבר גברת קטנה. לבושה בפיג'מת הטינקרבל שלה או בזו של אריאל. נסיכה של אבא. ואז אני בודק את נוקי. בן שמונה שבועות בלבד אבל כבר מצליח להוריד את השמיכה מדי פעם לפעם. מדהים אותי לראות איך הוא גדל, איך הוא משתנה כמעט בכל יום. לפעמים הוא זה שמשמש לי שעון מעורר. בדרך כלל מוקדם יותר משלי. אם הוא מתעורר בזמן שאני מתכונן לרכיבה אזי זו שמחה אחרת לגמרי. לקבל חיוך בארבע בבוקר זה מדהים. וכמובן אהובתי. זו שרוב נטל גידול הילדים נופל עליה. אמא בכל רמח אבריה. חצי ערה חצי ישנה קשובה לרחשים שמסביב שמא אחד מילדיה יזדקק לה.

ליבי מתרחב כשאני עובר מאחד לשני. אין שום דבר שמגדיר אותנו טוב יותר מאשר המשפחה שלנו, זו הפרטית. מזלי הוא שבחרתי באופניים כפעילות הספורטיבית שלי. אני מרגיש שהרכיבה מאפשרת לי להיות בעל ואבא טוב יותר. כאילו הרכיבה הופכת אותי לנקי יותר, סבלני ורגוע. אין בליבי שום ספק שהתהליך אותו אני עובר חיזק את התא המשפחתי שלנו ומצליח להוציא ממני את המיטב שבי. אני יודע שכך גם מרגישים יתר בני הבית ובסופו של דבר זה מה שחשוב.

לפני שאני יוצא מהבית אני מקפיד לתת נשיקה לאישה ולקבל בחזרה איזשהו מלמול מתוך שינה. רק ככה אני יכול לצאת לרכיבה. כששמח לי מפנים.

לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש

// דצמבר 6th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, טבע, רכיבה

לא צריך תפאורה מיוחדת ואפשר להסתפק במה שהטבע נתן לנו כדי להיטען, להשתחרר, להרגיש חי. יום באמצע השבוע שעבר, שש וחצי בבוקר, פארק קנדה. השמש מתחילה ללטף את האדמה. מתחיל להתחמם. אין נפש חייה מסביב. רק אתה, האופניים והטבע. למדתי לאהוב את הלבד הזה עם הטבע. את האין אף אחד מסביב. זה מאפשר לך התמזגות טובה יותר. להנות הרבה יותר. לתת לשמש ללטף גם אותך. להרגיש חלק מהטבע. לראות איך הכל מתעורר ליום חדש.

יש לי רומן ארוך עם פארק קנדה. בעיקר עם הסינגל השחור. הפארק הוא אחד מהמקומות החביבים עלי לרכיבה. שם הבנתי לראשונה מה המשמעות של טכני ברכיבה. אולי זו הייתה סגירת מעגל, אולי סתם מקריות, אבל הרכיבה בשבוע שעבר הייתה הכי מהירה שלי על המסלול הזה. קיצצתי למעלה מעשר דקות מהזמן שלוקח לי לסיים בדרך כלל את המסלול, שגם ככה הוא לא ארוך יתר על המידה אבל מכיל קצת מכל דבר. יופי של דרך כדי לא לוותר על רכיבה ביום שאין יותר מדי זמן להקדיש לכך.

אני מוצא עצמי מחכה לראות את הנופים המשתנים לאורכו של המסלול. השמש העולה מעל הרי ירושלים, ההרים המיוערים, כביש מספר 1 המתפתל ועולה לירושלים, האגם, העמק הנפרש מטה… אלו הם נופי ארצי. המקום אליו אני שייך. ואין לי מקום אחר.

האופניים לוקחות אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אילולי רכבתי. לשכיות החמדה של ארצנו ולמקומות בהם ההיסטוריה של עמנו, ושל עמים אחרים, נכתבה. לעיתים רבות בדם. הנה פה קבר שייח', ושם מבצר. כפר עתיק יומין לצד אנדרטה המספרת על קרב שנערך בימי מלחמת העצמאות. הכל דחוס לתוך תא שטח כל כך קטן. כל כך שביר.

אנחנו צריכים להתגאות במה שיש לנו. לשמור ולטפח. ואנחנו חייבים להביע עמדה ברגע שאנחנו חושבים שיש משהו המסכן את הטבע שלצערי אין לו לובי מספיק חזק בארצנו. דוגמאות יש למכביר. כריית פצלי שמן בפארק עדולם (בשביל מה צריך את זה?) המאיימת לחרב את מה שנבנה שם במשך השנים האחרונות, מסילת הרכבת שמאיימת לקרוע את פארק קנדה ודוגמאות אחרות.

אנחנו חייבים לעצור את הסחף שנראה שמכה בנו ושיש בו הרבה קיצורי דרך והזדמנויות לאופורטוניסטים המחפשים לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש אבל הוא בכייה לדורות. לכולנו ובעיקר לילדים שלנו. אין לנו ארץ אחרת אז לפחות נעשה מאמץ לשמור על מה שיש לנו.