Archive for ינואר, 2011

דברים שרואים משם

// ינואר 29th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה

מינוס 5 מעלות. וושינגטון הבירה. כבר שעת ערב ואני עושה דרכי לפגישה האחרונה של היום. עטוף במעיל, עם כובע צמר לראשי וכפפות, רק חושב על להיכנס כבר פנימה ולהתחמם. לפתע חולפים על פני שני רוכבי אופניים. כבישונים (רוכבי כביש). אם הייתי צריך תזכורת לכמה הספורט הזה ממכר ונכנס עמוק לוריד אז קיבלתי אותה.

ניו יורק בהמשך השבוע לא הייתה חמה יותר. בנייקי חשבו בצורה יצירתית על חיבור בין קהילת הרצים לבין המותג. מינוס מעלה אחת בחוץ ובנייקיטאון מוציאים ריצות בצורה מאורגנת מרחוב 57 והחמישית לסנטרל פארק. יש אולי כמעט ארבעים איש שהגיעו לריצה המתוכננת לשעה הזו. וזו לא הריצה היחידה שהתקיימה באותו היום. מי שמוביל את הרצים היא מנהלת מוצר בליין נעלי הריצה של החברה. אם לא תנסה בעצמך ו/או תקבל פידבק מהמשתמשים שלך לא תוכל לשפר את המוצרים שאותם אתה מוכר. ברבע שעה האחרונה היא הסבירה לי על שעוני הכושר החדשים של נייקי, ועל איך הם מחברים את הקהילה לחנות. מדהים. גם הספורט הזה נכנס עמוק לוריד.

ואני שמתלונן שקר לי בעשר מעלות צלזיוס קיבלתי שוב שיעור מאלף במושג נפש בריאה בגוף בריא.

שוב במטוס סילון לארה"ב. בארבעת החודשים האחרונים ירד קצב הנסיעות שלי בצורה דרמטית. הזדמנות מצויינת לבלות זמן איכות עם הילדה ועם הילד שזה עתה נולד. שעות הבדידות הארוכות שהן מנת חלקו של ההייטקיסט בנסיעות העבודה לחו"ל הן דבר שאתה מדחיק. זמן ההתבוננות הפנימית לא תמיד עובד לטובתך, תלוי איפה אתה עומד בחיים. הפעם הן שימשו לי למחשבה על שיפורים בתזונה, באורח החיים ובאיכות החיים שלי. זה נראה לי כאילו אני עובר איזשהו שלב עם עצמי עכשיו. מכניס את עצמי עמוק יותר למחוייבות של חיים בריאים.

הייתי אמור לחזור ארצה ביום חמישי. בדרך כלל אני חוזר בימי שישי אבל הפעם דחסתי את הפגישות שלי ככה שיתאפשר לי לחזור למשפחה כמה שיותר מהר.

לאמא טבע היו תוכניות אחרות.

תקוע בשדה התעופה קנדי בשל סופת שלגים ביליתי לילה שלם של ניסיונות לישון, מנסה תנוחות שונות ומשונותֿ על כיסא שראה ימים טובים יותר. לא מבין את ההיגיון בלהעלות אותך על המטוס כשברור לכולם שאין סיכוי שהמטוס ימריא רק בכדי להוריד אותך כמה שעות אחרכך. בחודש אחד היכו שלוש סופות שלגים את האזור. משהו שלא קרה בעשרים השנה האחרונות.

אחרי שתיים עשרה שעות של עיכוב המראנו הביתה. מחכה כבר לראות את האישה ואת הילדים. סוף שבוע בבית. אין שום דבר שמשתווה לזה.

כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא

// ינואר 23rd, 2011 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

אני לא היחיד שנאבק בעודף משקל, כמוני יש מספיק. לא ידעתי אם אצליח. אמנם קיננה בי רוח חדשה והפעם הרגשתי שגם הראש נמצא היכן שהוא צריך, אבל אף אחד לא הבטיח לי הצלחה. אחד הדברים שהיו חסרים לי הם סיפורי הצלחה של אחרים. נכון, כבר היו אחרים שעשו דבר דומה, אבל על דבר קיומם ועל הסיפורים שלהם שמעתי רק בדיעבד. לא יכולתי סתם לגלוש לי ברשת ולקרוא על מה שעבר זה או אחר ולנסות ללמוד מהניסיון שלהם. לשאוב מהם כוח.

אני יודע שהסיפור שלי מקוטלג במדף הסיפורים הקיצוניים. אבל הוא מוכיח שאפשר לעשות את זה, שאין דבר העומד בפני הרצון, בפני תעצומות הנפש. ואני מקווה שהוא מספק כוח לאותם אלה שמתלבטים, ואולי קצת מיואשים, שכן, אפשר לעשות את זה!  הדרך ארוכה, לא מבחינת הזמן, אלה מבחינת התהליך הפנימי שאחד או אחת צריכים לעבור עם עצמם. בסוף מגלים שיש חיים אחרים כאלה שרק חולמים עליהם אנשים גדולים בלילות.

הבלוג ששימש בהתחלה כשופר למחשבות שלי ואפשר לי לזקק את עצמי נהפך לאורך הזמן לאיזשהו מקור של ידע. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתימר לדעת הכל. אבל צברתי הרבה ניסיון. ובעיקר, ואני מקווה שזה כך, הסיפור שלי יכול לשמש כוח לאחרים.

לאורך הזמן, ויותר ויותר לאחרונה, פונים אלי אנשים ומבקשים את עצתי. ואני שמח להושיט להם אותה. ככל שאני יכול. ואם צריך מפנה אותם לאלה שיש להם את הניסיון המתאים או ההכשרה. אבל בעיקר אני מרגיש שהם נותנים לי כוח. כוח להמשיך ולייצג אותם נאמנה. להמשיך ולהיות לדוגמא. ובסופו של דבר לתת כוח לאחרים שאולי נמצאים במצב דומה לזה שבו הייתי אני לפני שכל זה התחיל.

כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. ואוסיף, כאילו הציל את עצמו שוב. המבין יבין.

צעד ראשון להתמקצעות או גם אני הולך לדיאטנית ספורט

// ינואר 20th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, רכיבה

בזמן האחרון אני עובר כמה תהליכים עם עצמי.

ההקצנה בה נקטתי בכל הקשור לדיאטה שלי, קרי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות כי הדיאטה שלי עובדת, החלה לפנות מקום אט אט להבנה שאני צריך לערב איש מקצוע בתהליך. הסימנים לכך היו שם כבר זמן מה. אני פשוט בחרתי להתעלם מהם. הרגשתי לאות בכמה מהרכיבות. כאילו ואין לי אנרגיה. אחרי מספר רכיבות הרגשתי נפילות אנרגיה קיצוניות שהמשיכו גם ליום שאחרי. הבנתי שאם אני רוצה לקחת את הרכיבה ברצינות אני חייב להתמקצע ולהבין היכן אני טועה בראש ובראשונה בעיניין האוכל. הצעד הראשון היה ללכת לתזונאית ספורט.

כבר כתבתי על האהבה שלי לדיטאניות שנראות כמו בתיה עוזיאל ומצפות ממך לא לסטות מהדרך כאשר זה ברור ונראה לעין שהן בעצמן נפלו לתהום. אני החלטתי ללכת למישהי שנראית טוב. אין כאן שום אגנדה נסתרת. אם מישהו יודע לדאוג לעצמו אזי הוא ידע לעזור גם לאחרים. ומדיאטנית אני מצפה בראש ובראשונה להוות דוגמא.

אז מצאתי אחת כזו וביקרתי אצלה לראשונה אתמול.

זה לא שלא ידעתי שאני לא אוכל נכון לפני אימון או לאחריו. פשוט לא שיערתי מהי מידת הנזק שהגוף חווה. בונה ומפרק את השריר (עייפות) בגלל אי אכילה מספקת של חלבון. חסך בחומרי בנייה (עייפות וחוסר אנרגיה) בגלל אי הכנה נכונה בלילה לפני ובבוקר לפני הרכיבה. פתאום הכל נעשה בהיר ונהיר. הכל עשה לי שכל.

תמרים במקום ג'לים, מעט פסטה ויותר לחם בלילה שלפני רכיבה מאומצת, חלבון ופחמימה תוך 30 דקות מסיום הרכיבה, רק פחמימה לפחות בשלוש השעות הראשונות של הרכיבה, לאכול ארבע פעמים ביום חלבונים וכו'.

המטרה היא להוריד את אחוזי השומן ולבנות מסת שריר.

והכי חשוב הוא שהמקום בו אני נמצא עכשיו מאפשר לי להכיל, לקבל.

יש בי התרגשות שאני לא יכול להסביר. מצפה כבר לראות איזה שינויים לטובה התהליך הזה ייצור!

רגע לפני הגשם

// ינואר 9th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

בער לי בעצמות לרכב ביום שישי. אחרי רכיבת בוץ בבן שמן ביום חמישי הרגשתי שאני חייב לעשות לעצמי תיקון. הבטחתי להנהלה לתת לה פס לבוקר. מגיע לה. היא נאלצה לבלות את כל השבוע עם שני ילדים חולים בבית ועם בעל שעדיין עושה קולות של מקולקל מדי פעם לפעם. וככה נשארה לה רצועה מינימלית של זמן לרכיבה לא ארוכה מדי. אז מה מתאים יותר מלשים פעמינו לכיוון פארק קנדה לרכיבה זריזה לפני בוא הגשם?

כבר שיצאתי את הבית החל הגשם לטפטף ואני מנחם את עצמי שדרומה יותר המצב הרבה יותר טוב. בדרך לאסוף את ש' כבר זה נראה רע הרבה יותר. שבר ענן וטיפות בגודל היד של סבא שלי ז"ל.

בפארק קנדה לא ירד גשם. ענן שחור מאיים נראה עושה את דרכו מכיוון הים. היה ברור שאנחנו על זמן שאול. מזג האוויר היה מושלם לרכיבה. קריר, אבל לא מדי, וללא רוח.

הפעם החלטתו לרכב את השחור במלואו ללא התוספת שבדרך כלל אנחנו עושים. אני לא הייתי צריך הרבה ורכבתי כאילו ירו אותי מלוע של תותח. השבועיים של המחלה וההתבוססות בבוץ בבן שמן כאילו ולא היו. הייתי חייב להשתחרר. כבר כתבתי מה רבה חיבתי לפארק קנדה. במיוחד שבפעמים הראשונות שלי שם אכלתי מרורים. אני פשוט אוהב לרכב שם. אוהב את המסלול, אוהב את הנופים ואוהב את השינויים בצבעי הטבע כאשר מתחלפות להן עונות השנה. אבל הכי אני אוהב להרגיש איך אני רוכב יותר מהר על המסלול, אוהב לתקל את כל אותם מכשולים שפעם היוו לי בעיה, להרגיש את הרוח בפנים ואת שאטת האופניים.

פה ושם יש כבר נרקיסים והפרות ממלאות את הסינגל במוקשים טבעיים שיכולים להיות מסוכנים לא פחות מבוץ אם הם טריים. הסינגל הדוק והצמיגים החדשים עוזרים לאופניים פשוט לטוס. מרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. מרגיש שאני והאופניים אחד הם. מרגיש שאני פשוט חי.

וככה אחרי שעה של רכיבה שכולה הנאה צרופה התקפלנו. שתיים-שלוש דקות של נסיעה והחל לרדת עלינו גשם. עכשיו ידעתי שאני יכול לקבל את השבת כאשר אני רגוע. כאשר אני שוב שלם עם עצמי.

מוריד חלודה

// ינואר 4th, 2011 // No Comments » // כללי, רכיבה

זה לא שלא הרגשתי את החלודה שנתנה בי את אותותיה לאורך השבועיים האחרונים. פשוט לא שיערתי כמה קשה יהיה להתחיל ולדווש אחרי שבועיים של מחלה. בימים האחרונים כבר חשבתי שהנה עוד רגע קט ואני מטפס שוב על האופניים ורוכב לעבר השקיעה. מחשבות לחוד ומעשים לחוד. הראש רצה אבל הגוף פשוט לא נתן. אז אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה ואחרי שרופא המשפחה שלנו העביר אותי לתרופות שיטפלו בסינוסים שלי החלטתי שדי, אני לא יכול להסתכל יותר על האופניים שתלויות בחדר העבודה שלי כאבן שאין לה הופכין.

לא עיניין אותי מזג האוויר ולא הגשם שירד הלילה. היום אני רוכב.

בחרתי לרכב בפארק קנדה. מסלול של שעה וקצת של סינגלים כדי לחזור לעיניינים. ככה אוכל לחוש מחדש גם את האופניים וגם את הטבע המתחדש רגע אחרי הגשם.

כבר שכחתי כמה קר בבוקר. עטוף בשכבה תחתונה, חולצת רכיבה ומעיל גורטקס התחלתי לרכב עם ש' בשבע בבוקר. בהתחלה זה היה די מוזר. הרגליים היו כמו זוג מאובנים. עם כל דיווש הרגשתי איך אני צריך להשקיע מאמץ די גדול בלגרום לרגליים לזוז ולאופניים להתגלגל. הריאות כאילו התכווצו ונדמה היה לי שאני לא מסוגל לנשום. התאמצתי למצוא לעצמי קצב, אפילו איטי, כדי להתחמם ולנסות להיכנס לעיניינים. לפני שנכנסנו לסינגל עצרנו. אמרתי שלום למעיל הגורטקס שנדחף לתיק, לקחתי שלוק מהמים וטיפסתי לאיטי בחזרה על האופניים.

לאט לאט עם כל דיווש החלה החלודה להיעלם. פתאום מצאתי את עצמי נותן בראש באיזשהי עלייה, ופה ושם הבליחה לה רכיבה מהירה כאילו יושבים לי על הזנב. אחרי כחצי שעה של רכיבה השתחררתי לגמרי. הריאות כאילו נפתחו ומפרקי הרגליים השתחררו. בדיוק בזמן כדי להינות מהשמש שהבליחה לה לכמה רגעים ומהנוף. פארק קנדה של אחרי גשם הוא פשוט קונצרט של הטבע ויחד עם הסינגל המהודק והנופים שאני כל כך אוהב הרגשתי איך אני מתחיל להתמלא מחדש באנרגיה חיובית שכה היתה חסרה לי.

נכון, זו לא היתה רכיבה בקצב שיא (וגם לא איטית) ולא דחפתי את עצמי עד הקצה. זו היתה רכיבה להורדת חלודה, לניעור האבק ובכדי שאשאב כוחות ממה שאני כל כך אוהב לעשות – פשוט לרכב!

חורף

// ינואר 3rd, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, כללי, משפחה

פתאום חורף. ועם טיפות הגשם הגיעו גם כל נלווי החורף למיניהם. כבר שבועיים שאני לא רוכב. סינוסיטיס. פעם בחורף  אני נהנה מהתענוג המפוקפק הזה. חום וחולשה כללית של הגוף בגלל התרופות השאירו אותי בין ארבע הקירות של הבית ובעיקר מרותק למיטה. לאט לאט ההשפעות של המחלה מתחילות להתפוגג אבל עדיין זה לא זה. הראש רוצה לצאת לרכב אבל הגוף לא נענה לו עדיין.

אם חשבתי שלפחות עכשיו יהיה איזה שהוא שקט יחסי אז הקטנה עכשיו חולה. רוב ההתעסקות שלנו (שלי) היא בלוודא שנוקי לא בטווח שלה. יש לה חום גבוה ואיזשהו וירוס שהתיישב לה בגרון. מעניין שבדור של הילדים שלנו המחלות נקראות וירוסים.מה יש לה? וירוס. איך נקרא הוירוס הזה? וירוס. לך תבין. איפה השמות הקונבנציונליים של המחלות שצריך אותם?

אני מנסה להבין איפה אפשר לרכב אחרי גשמים כאלו. אין לי כל כך חשק לרכב בפארק הירקון, למרות שאפשר בקלות לעשות שם רכיבת נפח מישורית. בעצם אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה. דבר אחד ברור, אני רוצה כבר לרכב. לא יכול לשבת בבית ולראות את האופניים תלויים להם בצד. זה עושה אותי חולה.