Archive for אפריל, 2011

בארץ אהבתי השקד, עדיין, פורח

// אפריל 25th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, טבע, מודעות חברתית, רכיבה

מוצא אני את עצמי מעורב יותר ויותר בעיניינים של שמירה על הטבע והירוק דווקא ובגלל הרכיבה על האופניים. כאשר נזרק לאוויר הרעיון של רכיבה מהבית לעדולם בכדי להזדהות ולתמוך במאבק כנגד כריית פצלי השמן בעדולם, ועל ידי כך הריסה של האזור, לא היססתי לרגע.

מאבקים דומים יש ביותר מדי אזורים בארצנו (לדוגמא, פארק קנדה ותוואי מסילת הרכבת החדש לירושלים, יער קולה ושאלת התרחבות העיר אלעד וכו'). ונראה כי איננו ראויים למה שארצנו מציעה. אנחנו נותנים את ידינו בקלות להריסתו של הטבע. אם בהסכמה שבשתיקה ואם בחוסר מעש. בכייה לדורות.

נראה כי שכחנו כי הטבע מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו. וברגע שיהרס, לא תהיה שום דרך חזרה. לא רק צמחייה נהרסת אלה גם היסטוריה, מורשת והשיוך שלנו לאדמה, זה הקושר אותנו אליה, זה שעליו נשפכו נהרות של דם.

הרכיבה על אופניים נתנה לי זווית ראייה שונה לחלוטין בכל הקשור לטבע, אדם ונוף. הרווחתי את ארץ אהבתי מחדש ואיני רוצה לאבד אותה עוד. אילולי הרכיבה היו (ויהיו) מקומות ונופים שלא הייתי מגיע אליהם. ועתה שלמדתי להעריך את האוצר הזה, אני מנסה לעשות ככל שביכולתי בכדי לעשות למען. אפשר לשלב בין הקדמה ובין הטבע. זה יעלה יותר כסף, אבל ישאיר לילדינו מקום טוב יותר לגדול ולגדל בו. את זה לפחות אנחנו חייבים להם.

לאחרונה הזדמן לי לרכב מספר רכיבות שחיברו בין איזורים גיאוגרפים שונים של ארצנו. בין אם זה היה ברכיבת ה PE6 (פארק קנדה, שער הגיא, יער הקדושים, עמק רפאים, עמק האלה, עדולם, פארק בריטניה) ובין אם היה זה ברכיבה אל עדולם (הירקון המזרחי, פארק שוהם, תל חדיד, בן שמן, לטרון, יער אשתאול, יער צרעה, עמק האלה, עדולם). פסיפס הנופים מרהיב הוא. בעיקר שאתה חווה כל כך הרבה ממנו על תא שטח קטן כל כך (80 ו 100 ק"מ). איך אפשר להעביר את עוצמת החוויה של לרכב בין שדות חיטה בדרך ללטרון? ואיך נראה העמק הנשקף מטה מיער צרעה?

עדיין לא מאוחר ועל כולנו להתגייס על מנת לשמר את מה שנשאר. אם לא נקים עכשיו קול צעקה, אחרכך כבר יהיה מאוחר מדי.

רוכבים אל עדולם. תמונה קבוצתית.

שבת אחר הצהריים בפארק קנדה

// אפריל 10th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

יש קושי, שהוא טבעי, בלהסביר מה רכיבה על אופניים עושה לבן אדם. איזה דברים עוברים למישהו בראש בזמן הרכיבה ומהן התחושות שאתה מקבל ברכיבה… כמו התרוממות הנפש כתוצאה מרכיבה בסינגל שמסביבו הטבע פרוס במלוא יופיו וצבעיו… לרכב באותו אזור בעונות השנה השונות ולחוות את מעגל הקסם של הטבע, איך הצבעים משתנים להם, איך האדמה נותנת לך משוב אחר, איך אתה, האדם, משתלב בכל זה.

שבת, כבר שעת בין הערביים ואני מגיע לפארק קנדה לשעתיים וקצת של רכיבה לפני שמסתיים היום. פה ושם, באזורים היותר מוצלים של סינגל קק"ל עוד מבחינים ברקפת ששרדה ובמעט כלניות אבל הפריחה האחרת, זו המרהיבה בצהוב, לבן וסגול שמקיפה אותך מסביב מבשרת על שלב אחר של פריחה, זה המבשר על האביב. העשב והשעורה כבר בגובה של יותר מחצי מטר, ואתה יכול ללטף בידך אותם בדרכך מעלה בסינגל. ארבע וחצי אחר הצהריים של שעון קיץ היא שעה קסומה. גם בגלל שעדיין לא חם מדי. קרני השמש האחרונות מלטפות אותי ברכות, לא מפריעות. יש תאורה מיוחדת שיורדת על צלע ההר עם השינוי בגובה השמש והיא כמובן משתנה כל הזמן.

כבר חמש וחצי אחר הצהריים ואני מתחיל את הסיבוב השני שלי. סינגל קק"ל והפרסה או השחור המורחב בלשוני. 14 ק"מ של עונג סינגלים צרוף. הפארק כבר כמעט ריק ואין רוכבים. תפאורה מושלמת בכדי לדחוף את עצמך אפילו יותר. לרכב אני מגיע כאשר הצלחתי לגלח שתיים וחצי דקות מההקפה הקודמת.

השמש שולחת את קרניה האחרונות ואני עוצם את עיני ונושם עמוק. מתפשט על פני חיוך מטופש. חיוך של הישג, של שלימות פנימית. חיוך כזה שמי שלא רוכב לא יצליח להבין. התנקתי ואני מוכן לשבוע חדש. Bring it on.

 

בכניסה לסינגל הפרסה

2011 6PE: הסיכום שלי

// אפריל 2nd, 2011 // 4 Comments » // בלוגינג, רכיבה

אז מאיפה מתחילים? המחשבות אצלי עדיין לא סדורות למרות שכבר עברו יותר מ 48 שעות מאחד מרגעי השיא האישיים שלי. אם מישהו היה אומר לי לפני 18 חודשים שאני ארכב למרחק של 102 ק"מ כנראה הייתי שולח אותו לאשפוז. אם הוא היה גם מזכיר 2,200 מטר של טיפוס מצטבר כנראה שהייתי דואג שהוא גם יקבל מכות חשמל…

זה לא קשור רק בספורט. זה הרבה יותר מזה. כתבתי כבר שתהיה זו סגירת מעגל. זה קשה להסביר ולכן אשתמש במשפט שההנהלה אמרה לי לפני כמה שבועות: "קיבלתי דגם משופר של בעלי". האיש ההוא איננו עוד. יש איש אחר, חדש, שתכונותיו טובות יותר ומזגו טוב יותר וראיית החיים שלו שונה לחלוטין. רק מי שמכיר אותי עוד מלפני יכול לאמוד את עוצמת השינוי שחל בי. ה 6PE היה התירוץ שהייתי צריך בכדי לנטוש סופית את אופיר הישן. להניח לו. ולהתרכז לחלוטין באופיר החדש.

היו לי חששות. המרחק הכי רחוק אותו רכבתי היה כ 80 ק"מ ולא כלל מאמץ טיפוס כה אינטנסיבי לו היינו דרושים ב 6PE. אולי הבעיה הגדולה יותר היתה שלא רכבתי באופן סדיר לאחרונה בשל נסיעות עבודה לחו"ל. אבל כשאני מסמן מטרה, אני מגיע. חלמתי על הרכיבה הזו, חייתי אותה עוד לפני. דאגתי להכיר את המסלול, גם אם זה דרש רכיבה מקדימה של חלקו בכדי שאוכל לנסות ולתכנן את חלוקת הכוח במהלך הרכיבה. התיעצתי לגבי תזונה. וכמובן לגבי מה כדאי לקחת איתי ומה כדאי להשאיר בבית. אפילו רכבתי כמה רכיבות עם תיק על הגב בכדי להיזכר איך זה (לא משהו, תודה). עשיתי את כל מה שחשבתי שהוא נכון לעשות במסגרת הזמן שהיה לי.

כמות המשתתפים שהגיעו לרכיבה הייתה מרשימה והיה כיף לראות את הערב הרב של האנשים והאופניים שזורים להם יחדיו לפני הזינוק. הייתה בי התרגשות גדולה. זו הייתה הפעם הראשונה בה עמדתי להשתתף ברכיבה "רשמית" של הקומונה ויחד עם הציפיות שהיו לי מעצמי היה גם את הפחד שלא אסיים את הרכיבה מאיזו שהיא סיבה כל שהיא. כנראה שיש גנים שהם חזקים ממך ושהדרך היחידה להוריד מהשפעתם היא פשוט להעפיל כל פעם לפסגת הישגים גבוהה יותר.

היות והיו לנו 102 ק"מ לרכוב יחד עם כ 2,200 מטר של טיפוס מצטבר ה"טקטיקה" שלי הייתה לא להשתולל בעליות. מהעצות שליקטתי חזרה ונשנתה עיצה דומה מכולם, טפס ב 75% מהיכולת, אל תתפתה לתת את הכל, תזהר לא לשרוף את עצמך בהתחלה. ואני שבסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום ושלא היו באמתחתי רכיבות דומות השתדלתי לישם את הכלל הזה.

אחד הדברים היותר משמעותיים ברכיבה שכזו היא בחירת בן הזוג לרכיבה. כמו בחיים עדיף מישהו שדוחף ומדרבן. התמזל מזלי ויאיר מולאי הסכים לרכב איתי. לא יכולתי לבחור טוב יותר. אדם משכמו ומעלה שאני חייב לו תודה גדולה.

הרכיבה

מפארק קנדה ועד לתחנת הדלק במחלף שורש

את החלק על הסינגל השחור רכבתי כאשר אני מנסה להרגיע את ההתרגשות שהגיעה לשיאים. לא כל כך הצלחתי. לזכותו של יאיר יאמר שהוא זיהה את ה"בעיה" ועזר לי להכנס לתלם. את העלייה של דיפנבייקר כבר רכבתי במסגרת מהדורה כזו או אחרת של המסור. המסור מסתיים במשלט 6 ואילו המסלול לקח אותנו עד לאנדרטת פורצי הדרך. לא השתוללתי. דיוושתי ושמרתי על קצב אחיד כדי פשוט לסיים את אחת "ה"עליות. ההפסקה לצילום בתחנת הדלק עשתה עמי חסד. זה שירדתי מהאופניים והלכתי קצת שחרר את הלחץ שהיה על השרירים ואחרי תדלוק מים ואוכל הרגשתי כמו חדש.

בנקודה הזו של המסלול החלטתי להשתמש בטבליות המלחים החדשות של GU. היו סימנים כאלו ואחרים שהגוף שלי נתן שבעיתם נעשתה ההחלטה. בראייה לאחור זו היתה החלטה אינסטינקטיבית ונכונה שאולי והצילה לי את הרכיבה.

מטפסים בסינגל השחור בפארק קנדה

 

מתחנת הדלק במחלף שורש ועד למבוא בית"ר

שמחתי לקצת ירידה. והדגש על קצת. גלישה לכיוון מפגש השבילים בנחל הכיסלון והמשך רכיבה על הירוק ואחר כך על הכחול בעלייה לכיוון צובה. כאן, על אחד ממסלולי הבית שלי, הרגשתי בטוח. המחשבות שלי כבר נדדו לחלק אחר של המקטע, לעלייה לכיוון סינגל IMBA. משום מה בלבלתי בין העלייה שהיינו צריכים לרכוב לבין עלייה אחרת שפעם רכבתי והחלטתי עוד בבית שזה יהיה בסדר לרדת מהאופניים וללכת 50 מטר בכדי לא לבזבז כוחות על קירון אחד מסויים שבפעם ההיא הקודמת ריקן לי את המצברים. כשהגענו לעלייה, ואחרי שכבר הבנתי שזו לא אותה עלייה שדימיינתי בראש, הצד המנטלי פשוט הרג אותי. הספיק לי מבט חטוף אחד לעבר איזשהו קטעון לא מסובך במיוחד בשביל לעצור וללכת את ה 50 מטר שהראש שלי החליט כבר בבית שאותם אני הולך. יאיר כבר חיכה לי בסוף העלייה ולא נותר לי אלה לנער את עצמי, לעלות על האופניים ולהמשיך.

הרכיבה על סינגל IMBA היתה שבירה מבורכת מהמסלול המונוטוני משהו של שבילים לבנים שעליהם רכבנו לאחר סיום המקטע על הסינגל השחור בפארק קנדה. הצבעים העזים של הפריחה שנראתה מכל עבר והשילוב עם הסינגל היה לדעתי אחת מנקודות השיא של היום, לפחות בשבילי. הרכיבה בסינגל כאילו והזרימה דם חדש בעורקי כהכנה לטיפוס הארוך דרך עין קובי למבוא בית"ר.

כאן הרווח מרכיבת ההכנה היה משמעותי. ידעתי למה לצפות, כמה ארוכה העלייה, איך הגוף צריך יהיה להרגיש ומה עלי יהיה לעשות. שוב, לא השתוללתי. רכבתי בקצב אחיד ואפילו הצלחנו לעקוף שני רוכבים בעלייה.

לאחר כ 47 ק"מ הגענו לתחנת הדלק במבוא בית"ר. אומנם קצת פחות ממחצית המסלול, אבל עם יותר ממחצית מהטיפוס המצטבר שהיה עלינו לצבור.

רגע לפני שמתחילים לטפס למבוא בית"ר דרך עין קובי

 

ממבוא בית"ר ועד לבית גוברין

הרכיבה דרך שמורת סנסן עד לסינגל קינים הייתה אחד ממקטעי הרכיבה היותר מהירים שלנו. הדרך זרמה, היינו במגמת ירידה, ולפני ששמנו לב היינו בעדולם. הקטע שרכבנו על סינגל קינים לא היה טכני אבל סופו היה בעלייה עם שיפועים די משמעותיים. שיפועים שאתה מרגיש בייחוד אחרי הטיפוס המצטבר שעברנו עד לאותה נקודה. עדולם הוא מקום בו רכבתי די הרבה. אני אוהב את הזרימה שלו, את הירידות שאחרי הטיפוסים, את המקטעים הטכניים והפחות טכניים. ידעתי איך לווסת את הכוח בצורה נכונה. כשאתה כבר אחרי יותר משישים קילומטרים של רכיבה ואז יש לך את האתגר של עדולם, הרכיבה נעשית מאתגרת יותר. העייפות משחקת תפקיד וחייבים לנסות ולהתרכז כמה שאפשר. בסוף הסינגל כמעט ושילמתי ביוקר על חוסר ריכוז וברגע האחרון הצלחתי לבלום בפנייה לפני טיסה לא נעימה בכיוון המדרון.

בבית גוברין יאיר אמר לי שזהו, מכאן זה כבר כלום. סיימתי. גם הראש שלי אמר אותו דבר בנקודה הזו…

בתחנת הדלק בבית גוברין

מבית גוברין ועד לגבעת ישעיהו

תל גדיד היה המכשול העיקרי האחרון ביננו ובין הסיום. זה עוד אחד מאותם מקומות שרכבתי לידו בעבר ומשום מה היו לי זכרונות לא נעימים ממנו. איפה שהוא באמצע העלייה שוב עצרתי. ירדתי והלכתי. אחרי יותר מתשעים קילומטרים ואלפיים מטר של טיפוס מצטבר הקופסא קצת חרקה. 100 מטר של הליכה, שוב שיחה עם עצמי, ועל האופניים שוב. כשהגענו לפסגה הסתכלתי סביב ונשמתי אוויר מלוא ריאותי. זהו. שום דבר כבר לא עומד ביננו ובין הסיום. משום מקום הופיעו להם כוחות נוספים ואיתם גם ההכרה שהנה אני הולך לעמוד במטרה.

את מה שנשאר לרכוב בתוך גבעת ישעיהו רכבנו כתף אל כתף. אצל יאיר מתחילים יחד, רוכבים יחד, ומסיימים יחד. כל מה שאכתוב לא יתאר נכונה מה הייתה רבה ההשפעה שלו על אופי הרכיבה שלי באותו יום ועל העובדה שסיימתי.

אם רציתי סגירת מעגל הרי היא הגיעה. מאיר בוקעי, זה שעזר לי להשאיר את הפחדים מאחור ולהצטרף כרוכב פעיל לקומונה, שרכב איתי בשידור החוזר של אפיק כניסה 2 וכן את הרכבות הראשונות שלי היה הראשון שבא לברך אותי בסיום. עם החיוך שלו והאור בעיניים.

תם ונשלם

 

תם ונשלם. רכיבה של 102 ק"מ ועוד קצת עם 2,200 מטר של עליות מצטברות לערך. חוויה שאזכור לכל החיים ושאני מקווה שתחזור מעתה בכל שנה. אי אפשר לתאר את העוצמה של לקחת את האופניים ולרדת מהם אחרי קילומטרז' שכזה ואחרי שעברת דרך ארץ ישראל היפה בזמן הטוב ביותר בכדי לחוות את הטבע.

תודה לירון, דני ומאיר על הארגון ולאנשי הקומונה שעזרו לי להפוך לחלק ממנה.