Archive for יולי, 2011

נוקי ואני*

// יולי 12th, 2011 // 1 Comment » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

הצלחת לקום בזמן, וזה נראה שיהיה אפשר גם לרכב רחוק וגם לעמוד בלוח הזמנים הצפוף של היום… ואז… אתה רואה אותו מציץ. הוא קלט אותך. הוא כבר מכיר את הרוטינה שלך. ארבע וחצי בבוקר וחיוך של אושר מתפשט על פניו של הילד. אם הוא היה מדבר אני בטוח שהמשפט הראשון שהוא היה אומר זה "אבא בוקר!". אין בליבך ספק שאין סיכוי, פשוט אין סיכוי, שהעולל יחזור לישון גם אחרי שההנהלה תניק אותו. זה לא שיש לך איך לברוח מהאתגר שבלהחזיר אותו לישון. קצת יותר מדי מוקדם למשפטים כמו "מחכים לי, אני לא יכול לאחר". וגם הרי הצהרת יום קודם שאתה רוכב לבד…

אתה מחליף לו והוא מלא חיוכים ושמחה. קולות של אושר של תינוקות ממלאים את החדר. כל מיני צלילים המופקים על ידי העולל המבהירים לך שהוא מרוצה. אפילו מרוצה מאד. אחותו מראה סימנים של התעוררות ואתה מנסה לשכנע אותה שעכשיו עוד אמצע הלילה (מי משאיר את התריסים פתוחים?!?!?). פחות דאגה אחת לעכשיו.

אחר כבוד אתה מוביל את העולל לתחנת ההאכלה. ההנהלה מאותתת לך שאל לך לחשוב על בריחה. "תישאר קרוב" זה המשפט האהוב עליה בשביל לרמוז, בדקות, בעדינות, שסצינות בריחה מ 12 הנועזים לא ישוחזרו הבוקר.

בזמן הקצר שנותר לך עד שתופקד, שוב, על שלומו של העולל אתה מנסה לארגן את הציוד לרכיבה כמה שיותר מהר. מי יודע כמה זמן יקח לך להרדים את הילד… והרי יש גבול לכמה מאוחר אפשר להגיע לעבודה.

כמה דקות אחרכך אתה מקבל שוב קריאה. החבילה מוכנה. כאן יש שתי אפשרויות. או שהילד נעשה שיכור מהאוכל ונורא עייף ואז אתה מקבל אותו מוכן לניענוע או שניים והוא חוזר לישון או, וכאן זה חתיכת או, אתה מקבל פצצת אנרגיה מוכנה ליום חדש של משחקים. עם כל הקיטורים, בדרך כלל הילד חוזר לישון. לפעמים לוקח לך 2 דקות ולפעמים עשרים. לפעמים הוא נרדם לרבע שעה ושוב אתה צריך להרדים אותו. אבל בדרך כלל הוא ממושמע וחוזר לישון, כאילו יודע שאל לו, אל לו, לתקוע מקלות בגלגלי האופניים. אל לו לסבך את אבא בדילמה הכרוכה בהאם להעיר את ההנהלה ולהעביר את האחריות אליה… והס מלהזכיר במה זה כרוך.

אבל זו גם הרוטינה שלי. הזמן הפרטי שלי עם הילד שלי על הבוקר. לפני שכולם מתעוררים ועוד לפני שהשמש עלתה. מדגדג אותו קצת כדי לשמוע אותו מצחקק, מניף אותו באוויר, נותן לו חיבוק והרבה נשיקות… נושם אותו עמוק.

הרוטינה שלו ושלי. הדבר הכי טוב על הבוקר.

 

 

* נוקי, אחד משמות החיבה בהם קוראת בתי לאחיה. תי(נוקי).

Road Rash

// יולי 10th, 2011 // 1 Comment » // 4Epic, רכיבה

אתה יודע שזה יקרה לך, אבל לא יודע מתי. זוהי מנת חלקם של מרבית הרוכבים מי יותר ומי פחות. לא ציפיתי שדווקא ברכיבה של אתמול זה יקרה. פנייה ימינה במגמת ירידה… ולפני שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את עצמי על הריצפה, ממשיך את הסיבוב, כאשר האופניים מעלי. הייתי במהירות של 30 קמ"ש לפני הסיבוב. כאשר הכאב היכה בי זה היה לאחר מטרים ספורים בהם נגררתי… לאחר שהמכנס כבר נקרע… עת העור החל להיקרע ולהתעוות. זה כאילו קרה באחת. מהר מידי בשביל להבין, אבל לא מהר מדי בשביל לחוש את עוצמת הכאב. בסופו של דבר עצר גופי מתנועתו. ככה שכבתי שם עד שאחד מחברי לרכיבה הרים את האופניים מעלי. האינסטינקט הראשוני היה להסתכל על האופניים ולאמוד את הנזק. שיפשוף באורך של סנטימטר וחצי מעטר את האופניים. רק אז התפניתי להסתכל על עצמי. מתחת למרפק יד ימין היה פעור בור קטן חרוץ באמצעו לשני תלמים מדממים. אבל זה לא מה שבאמת כאב. ירך ימין יצרה תחושת שריפה. הביב היה קרוע והאסוציציה הראשונה שהיתה לי קישרה אותי לרוכבי הטור דה פראנס שהפליאו בהתרסקויות בימים הראשונים של הטור של השנה. זכרתי במעורפל את דבריו של מי מחברי פעם שקבע כי Road Rash זה כואב… וזה יכאב עוד יותר אפילו אחר כך. סימן כחול עיטר את מקום הפגיעה של גופי באדמה, והשריטות שימשו כעדים שבשתיקה לפעולת הגרירה האלימה שזה עתה חווה הירך שהיה עכשיו אדום עם שורת שריטות עמוקות שכולן בכיוון אחד.

כעס. זה הדבר השני שחשתי. אתה מאשים את עצמך כאילו היית יכול לנחש שזה מגיע. רק אחר כך אתה מבין שלא היית יכול לעשות כלום. אפילו לא להגיב.

עוד היו לנו חמישה קילומטרים עד לסיום. ושוב פידלתי בזעם. כאילו כלום לא קרה. כאילו הכל בסדר. העור הקרוע שרף וכל תנועה לוותה בנשיכת שפתיים. אבל אני הרי עקשן… ולא צריך עוד להוסיף דבר.

"אתה רואה, זה מה שקורה שרוכבים בשטח", אמר כבישון טיפשון אחד לחברו עת שהעמסתי את אופניי בסמיכות אליהם. נתתי בהם מבט מזלזל משהו והמשכתי בכיוון השירותים לשטוף מעלי את סימני הגבורה, את הפודרה והדם שיצרו יחד צורות מוזרות על בגדי הרכיבה שלי.

על הדשא עם מאיר, ברווזי הסינגל ספיד, נאור וברווז טורבו וחבריו הכל היה ונשכח כאילו. עוד חוויה שצריך הייתי לעבור מתי שהוא ושאני מקווה לא לעבור שוב בקרוב. הכנתי את ההנהלה שזה לא כואב כמו שזה נראה, ושמתי פעמי הביתה. שם נשלחתי אחר כבוד למר"מ לחבוש את אותות ה"כבוד" שלי. עכשיו זה סתם שורף ומעצבן. הירך כמובן, לא היד. ביום שלישי רוכב שוב. כרגיל.

למה מה קרה? :)

 

היד לאחר החבישה

לפדל בזעם

// יולי 1st, 2011 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

אולי מה שאני צריך בכדי לרכב כמו משוגע זה לקרוא איזה מייל מעצבן בארבע בבוקר. אני לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי. ברגע שאני מתעורר, עוד לפני שההכרה חוזרת אלי במלואה, אני עובר על המיילים. אני יכול לקרוא משהו ולהבין אותו בדרך שונה לחלוטין ממה שהשולח התכוון אליו באמת. ככה אני יכול להסתובב עצבני במשך כמה דקות ורק אחרי שקראתי, שוב, את המייל, להבין שבכלל הכוונה הייתה אחרת לחלוטין.

אבל את המייל המסויים הזה היה אפשר לקרוא רק בדרך אחת ולא ממש עזרה הקריאה השנייה.

אפשר לאמר שיצאתי 'דלוק' לרכיבה. הייתי צריך לפרוק וכמה שיותר מהר. תוסיפו לזה את העובדה שסוף סוף הלכתי להתאמת אופניים (אצל עמוס וולף) ותקבלו מתכון בטוח לרכיבה מהירה. בשורה התחתונה מחקתי 7 דקות מהזמן שלי במסלול החדש שרקחתי בכיסלון. המסלול מתחיל בטיפוס בדרך הנוף הצפונית, יורד דרך סימון השבילים האדום בצמוד לנחל, מטפס בדרך הנוף הדרומית עד לצובה, יורד דרך עין לימון וממשיך על דרך הנוף הצפונית בחזרה לרכב. קצת יותר מ 43 קילומטרים עם טיפוס מצטבר של למעלה מ 820 מטר עם שתי עליות שהן בקטגוריה 3 ואחת בקטגוריה 4. יותר משעתיים של עבודה על האופניים. רכיבה שמאמצת אותך טוב טוב ועוזרת לפרוק את מה שצריך.

החלטתי השבוע ללכת להתאמת אופניים. כבר כמה שבועות שפשוט כואב לי על האופניים. הישבן, הידיים שנרדמות וגם עוד איבר אחד חשוב (ראש העיר בלשון חברי הקומונה). הקליטים נלקחו אחורה, האוכף הועלה מעלה וגם הוחלף, הכידון הורד מטה, הומלץ על כידון צר יותר, הוארך הסטם, הוכנסו רפידות לנעליים ונתנה עיצה ביחס לגב ברכיבה. כבר על הטריינר לאחר שנעשו השינויים הרגשתי שאני משקיע פחות מאמץ בדיווש. כאילו קסם. המבחן האמיתי היה בשטח.

מאז הכיוון כבר רכבתי כמעט 100 ק"מ ב 2 רכיבות. הישבן כבר לא כואב. תנוחת הרכיבה הקרבית (הכידון הונמך בכ 5 ס"מ!) גורמת לי לפעמים להרדמות של יד שמאל בירידות (אולי עוד כיוונון שצריך לעשות). אבל השינוי שאני הכי מרגיש בו היא המהירות שפתאום התגברה. נראה לי, וגם מכשירי המדידה מוכיחים, שאני רוכב יותר מהר. עדיין צריך להתרגל לפוזיציה החדשה על האופניים, אבל בינתיים זה נראה טוב.

יש דברים שאין בהם קיצורי דרך. אתה צריך, ולדעתי חייב, להתיעץ עם מקצוענים ביחס לתזונה, התאמת אופניים ותוכנית אימונים (לאילו שרוצים כמובן). אני ניסיתי בשלב מסויים לקצר את הדרך אבל זה לא הוביל לשום מקום. היום, אחרי יותר מ 5 חודשים עם תזונאית ספורט אני רואה איך הגוף שלי השתנה והתחזק. איך אחוזי השומן בגוף ירדו פלאים. אני כבר מרגיש שההליכה לכיוון אופניים מקצועי מניבה את פירותיה גם היא.

החשוב הוא שחזרתי לרכב בעצימות שאני אוהב. חזרתי לפדל… ובזעם.

 

אחרי 5 חודשים האופניים גמעו מרחק של 2000 ק"מ