Archive for אוגוסט, 2011

לקום מחר בבוקר

// אוגוסט 30th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

חור בנשמה. זהו החלל אותו השאיר מותו של חמי בליבותיהם של כולנו. יש תמימות מסויימת שאתה מאבד לעולמים. מציאות של אובדן שצריך להתמודד איתה. החיים שאחרי, יהיו כאלה שיקראו לזה, כבר לא יהיו אותו דבר. תמיד יהיה צל, אמרה לי אישה חכמה אחת שאני אוהב. גם בשמחות.

אז איך ממשיכים מכאן? אין לי את כל התשובות. אבל הדבר שאני כן יודע הוא שצריך להשתדל לחזור לשגרת החיים הפשוטה משהו. לקום בבוקר, לקחת את הילדה לגן, ללכת לעבודה. לחזור לרכב. לחזור לנשום את החיים. לצקת תוכן.

נכון, החלל לא יסתם. הוא יהיה שם לעולמים. הדלת לא תיפתח ואלוהים לא ישלח לנו את סבא בחזרה, כמו שהילדה מקווה שאולי עוד יקרה… גם אני הייתי רוצה לתת לו עוד חיבוק אחד אחרון ולהגיד לו את אשר על ליבי… אבל סבא עכשיו עמנו רק בליבנו ובמחשבותינו.

הזמן מרפא, זו השטות הכי גדולה שיכולים לאמר לך.

עוטף באהבה את האישה והילדים ודואג שלא יחסר להם דבר. זה הדבר הנכון שמרגיש לי לעשות. הדבר שתמיד עושה לי טוב.

יונתן לב, 20.07.49 − 06.08.11

// אוגוסט 7th, 2011 // 11 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

ולפעמים משהו בך נשבר. ואתה פשוט יודע כי חלק ממך כבר לא יהיה כתמול שלשום. ואולי זו בעצם התמימות ששוב קיבלה מכה. כזו שאתה צריך לאסוף את שארית כוחך בכדי להתאושש ממנה, התאוששות שאתה יודע שתארך זמן רב.

בשבת בבוקר השתנו חיינו. חמי, יונתן לב, 62, נפטר מדום לב בעת שרכב על אופניים עם חברים. ככה, על המסלול הקבוע, את זה שעשו מדי שבת. הוא, אריק ובני. "אם למות אז על האופניים". ככה כמו שהוא רצה. עושה את מה שהוא הכי אוהב.

לא פשוטה לי הכתיבה בשעה קשה זו. גם מפני שהכל היה בפתאומיות שכזו אבל ובעיקר מפני שהייתי צריך לראות את האיש החזק הזה שרקד, רכב, שמר על כושר, אכל בריא (והיה בריא), שהיה כור מחצבתנו, מונח לפני דומם. איש שלמדתי לאהוב ולהוקיר. איש שאימץ אותי אליו כאילו הייתי בשר מבשרו. שנתן לי הרגשה שאני רצוי. שאני בבית גם אם זה לא היה הבית שממנו באתי והוא לא אבי האמיתי.

היתה בו נתינה גדולה, כזו שלא קיימת בכל אחד. מהמקום הנכון, מהלב.

האופניים והתהליך שעברתי יצרו ביננו חיבור מסוג אחר. מעין אחווה של שומרי סוד שיש להם "דיבור" בז'רגון משלהם. ולמרות שחשב כי במצבי דאז אופניים אולי לא יהיו בחירת הספורט הנכון התייצב הוא לצידי בכדי לעזור וליעץ, בכדי לרכב וללמד את כל אשר ידע. היה הוא שותף פעיל בהרבה דברים ראשוניים שעברתי ברכיבה. קניית האופניים הראשונה, הרכיבה הראשונה, רכיבת השטח הראשונה, הפעם הראשונה שעברתי מרחק כולל של 30 ק"מ, הפעם הראשונה ששילבתי עליות ברכיבה… היתה לו סבלנות אין קץ ולמרות שקצב הרכיבה שלי היה מאד איטי בהתחלה, כזה שאפילו לא העלה לו את הדופק, עדיין רכב איתי לפחות פעם בשבוע. תמיד הוא היה שם בכדי לעודד, לאמר מילה טובה, לדחוף קדימה. ולא הייתי צריך יותר מזה בשביל להתחזק. בעיקר נפשית. לדעת שאין אתגר שלא אוכל לו. לחזור שוב ושוב על מסלול שעשינו בכדי שבפעם הבאה שנרכב יהיה שיפור.

14 במרץ 2010 - אחרי רכיבה של 30 ק"מ בעמק בית שאן

יותר מכל הוא האמין בי וקיבל אותי כמו שאני. ואני לא הייתי צריך יותר מזה.

רכבנו יחד בבן שמן, בבארי, בפארק קנדה, בסטף, בעדולם, בערבות ראש העין, בפארק הירקון ביום או בלילות הקיץ החמים או סתם מקיבוץ עינת לשום מקום. עם או בלי קפה באמצע או בסוף. אהב "סינגלים רגועים" בלשונו. זורמים בלשוננו.

דצמבר 2010 - בטיול בהרי ירושלים

במרוצת הזמן רכבנו יחד פחות ועכשיו אני יכול רק להכות על חטא. התלמיד עלה על מורהו ולא היה גאה ממנו. איבדתי את האוהד מספר 1 שלי. זה שהתגאה בהישגי הרכיבה שלי. זה שהתעניין בדאגה לגבי מסלול כזה או אחר וביקש שאתקשר שאסיים. גם אם זה 100 ק"מ ותשע שעות של רכיבה. זה שכל כך שמח על הישגי ורק ידע להמשיך ולפרגן ולהתגאות בפני חבריו.

פיתחנו לנו זמן איכות אחר. מערכת יחסים שמעבר לחתן וחותן. כבר לא קראתי לו "יונתן" אלה "סבוש". עם דגש על הרגש שבה המילה נאמרת. בחיבה אמיתית, בהערכה ואהבה לאיש. תמיד נטע בי את הרגשת הביטחון שלא משנה מה יקרה, תמיד הוא יהיה שם בשבילי, בשבילנו. תמיד קיבלתי עיצה טובה וגם אם היה לי איזה רעיון שטותי (או אפילו דבילי) הוא ידע להוריד אותי מהעץ בדרך נעימה.

יונתן, המסע שלך הסתיים בטרם עת. כמו שרצית. על האופניים. עושה את מה שאתה אוהב. אתה כבר חסר לכולנו. או כמו שתמר קראה היום בהספד שלה, אור כבר לא תוכל להתקשר אליך ולבקש ממך שתבוא כי אתה חסר לה, כבר לא תוכל ללמד את דרור לרכב על אופניים. ואני לא אוכל להתקשר אליך להתיעץ בעיניין זה או אחר ולקבל את העיצה הנכונה. כבר לא נרכב באלפים או נחצה את הגולן.

תמיד אנצור את שהענקת לי. את שלימדת אותי.

אוהב אותך וכבר מתגעגע,

אופיר