Archive for ספטמבר, 2011

סוף קיץ

// ספטמבר 22nd, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

רכיבת יום שלישי – "רכבת". אפשר כבר להרגיש שסוף הקיץ מתקרב. יש סימנים אין ספור. בשש בבוקר עדיין חושך מוחלט. החצבים פורחים. האדמה משוועת למים.  כבר יותר קר בבוקר השכם. ואם אתה בהרים אז אפילו די קר. עוד מעט נצטרך לעטות על גופינו שכבות בגדים נוספות ונתחיל לקטר על כמה קר ורטוב. לכל עונה יש את היתרונות והחסרונות שלה מבחינת רכיבה. אולי בגלל שהקיץ לא היה חם עד כדי כך לא חשבתי כלל על החורף… עד שפתאום החלו לדבר על גשם… בספטמבר. בזמן. כדרך הטבע.

רכיבה של סוף קיץ שלקחה אותנו לגבעות ראש העין. אדמה סלעית והרבה דרדרת. בין הרים ובין (הרבה) סלעים טסה הרכבת. לרכוב עם החברים שלך, במגרש הביתי, בתחילתו של יום שכבר קצת קריר. מושלם.

בגבעות (צילום: אמיתי טפלא)

 

כמעט נדרסתי… כמעט ננשכתי…

// ספטמבר 12th, 2011 // 5 Comments » // בלוגינג, רכיבה

המקום, צומת כוח. הזמן, בשבוע שעבר. לפני רוכב אופניים (שטח) ושנינו עומדים ברמזור הפנייה שמאלה לכיוון שוהם. יום חמישי ואפשר להרגיש כבר את סוף השבוע המתקרב. ירוק. הרוכב שלפני מתחיל להתקדם לאיטו לתוך הצומת וכך גם הרכבים שלשמאלנו. בערך באמצע הצומת חולף על פנינו במהירות שלא תיאמן רכב מצד ימין. מיותר לציין שהרמזור שלו אדום לגמרי זה עשרות שניות כבר. נכנסתי להלם. הרוכב שלפני היה קרוב סנטימטרים מלהידרס… מלמות. אם אני הייתי ראשון כנראה שהייתי נדרס. מתוך הרגל אני מיד מתחיל לרכב בכל המהירות… בעיקר בכדי לחצות כבר את הצומת בכדי להגיע למבטחים של שולי הכביש… גם כן "מבטחים". לא הייתי יכול לנער את המחשבה של מה היה קורה אילולא היה רוכב אופניים נכנס לאיטו לצומת.

אני מכיר את הצומת. חציתי אותו פעמים רבות. לבד או יחד עם רוכבים אחרים. אני מעדיף לחצות כאן, בצומת מרומזר ולא באמצע הכביש. מובן מאליו… מה עוד אפשר לבקש? בסך הכל רציתי לעבור מצד אחד של השטח לצד השני במקום בטוח… יחסית.

שלוש דקות עברו ואני כבר דוהר במורד גבעת כוח (בשטח). מצד ימין אני שומע נביחות אימתניות של כלב. רועה גרמני נעל עלי כוונות והחל לרוץ כמוכה טירוף לכיווני. אני מפדל ומפדל בחמת זעם והכלב בשלו… הנה הוא משלים את האיגוף השמאלי שעשה לי ואני כבר חושב על מה שאני אצטרך לעשות אחרי שהוא ינעץ את שיניו בבשרי… לא יודע מה קרה… פתאום הכלב הפסיק את המרדף. דווקא עכשיו, קרוב קרוב אל הקורבן. הפה שלי היה יבש לגמרי. אולי גם מהצעקות המצחיקות שיצאו לי מהפה בניסיון להבריח את הכלב. אולי הכלב פשוט מת מצחוק?

זה כבר היה יותר מדי לפעם אחת. גם כמעט נדרסתי וגם כמעט ננשכתי בהפרש זמן של שלוש דקות… עוד תירוץ לפדל כמה שיותר מהר בדרך הביתה.

מנטה

// ספטמבר 5th, 2011 // 6 Comments » // 4Epic, בית, בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה, תזונה

צלצול טלפון לפני מספר חודשים הוביל אותי למגזין מנטה. במקום שיצלמו את מאיר (HooHaa) למדור לחיפוש קילוגרמים אבודים, הוא שלח אותם אלי. ואני שרוצה שאחרים ידעו שאפשר וכדאי, ושאין דבר העומד בפני הרצון, מיד הסכמתי. אם הסיפור שלי יעזור למישהו לשנות את חייו…

הכתבה במגזין מנטה. ספטמבר 2011.

ושוב יש לי הזדמנות לאמר תודה לכל כך הרבה אנשים יקרים:

לבסיס כוחי האמיתי, אשתי תמר, שלא משנה מהן הסערות אותן אנחנו עוברים ביחד, תמיד תומכת ללא תנאים, מפרגנת ומאמינה. מצאתי את אשר חיפש ליבי. לאור ודרור שמבטאים נאמנה את אשר אבא שלהם מרגיש. פשוט נהנה להיות איתם ולראות את האושר שבעיניהם. לסבא שעזב אותנו בטרם עת, הדביק אותי בחיידק ולא היה גאה ממנו בשינוי שעברתי. לסבתא שתמיד שם בעזרה ובמעשים. ש' שצריך לסבול את הג'וקים שלי ואחרכך לשמוע את הקיטורים אם משהו לא בדיוק מצליח. וכמובן לקומונת EPIC 4 שצרה היריעה מלהכיל את אשר רוצה אני לכתוב על אנשיה. על החברים שמצאתי שם. על התמיכה, על האוזן הקשבת, על הכל…

מדגמן תוצאות

 

ועוד אחת

חזרה לשגרה

// ספטמבר 2nd, 2011 // No Comments » // 4Epic, בית, בלוגינג, משפחה

כל מה שהייתי צריך זה לחזור לרכב.

במשך שישה שבועות כמעט ולא רכבתי. אם זו הפציעה, נסיעת עבודה לחו"ל, שבועיים מילואים, המוות של סבא, שבעה, סידורים שקשורים למה שקרה וחופש עם המשפחה. הרגשתי שאני נעשה בטטת כורסא, שהגוף שלי מתחיל להתנוון. היו כל מיני איתותים קטנים ומעצבנים שנתנו לי להבין שעדיף לחזור לרכב ויפה שעה אחת קודם. שלא לדבר על השניים וחצי קילו המיותרים שהעלתי תודות למילואים, לשבעה ולחופש בפריז (לחם, לחם ועוד לחם).

למרות שלי לא היו חסמים מנטליים ביחס לחזרה לרכיבה אני מרגיש שלסביבה הקרובה שלי לא פשוט. גם אם לא נאמר דבר במפורש. זה יותר הרגש מאשר השכל. זה לא שאין הבנה כי המוות של סבא היה יכול לקרות גם בשינה ולאו דווקא כשרכב על אופניו. פשוט הרגש משחק כינור ראשון. ואין מה לעשות אלה להבין, לנסות להפנים ולהתחשב שאפשר.

אולי מאיזשהו מקום של רצון בפיצוי מסויים על האובדן האישי שחוויתי, ואולי בגלל דברים אחרים לגמרי, מאסתי באופניי והחלטתי לקנות שלדה חדשה. יותר מכל המצב המנטלי שבו הייתי שרוי שיחק תפקיד מרכזי בהחלטה שלמען האמת, יש להודות, נעשתה לחלוטין מהבטן. לשמחתי הרבה לא טעיתי והשלדה שקניתי היא לא רק מעשה אומנות אלה גם ובעיקר מספקת חווית רכיבה אחרת לחלוטין.

Santa Cruz Highball 29er

יום שלישי סימן את החזרה שלי לשגרה. רכיבת "רכבת". במהלך השבועות האחרונים, כשהיה ברור שנעלמתי ושמשהו לא טוב עובר עלי, התקשרו אלי מספר חברים מהקומונה בכדי לשאול לשלומי. להרגיש את הדופק. לשאול אם אפשר לעזור. ובכדי לשדל אותי לחזור ולרכב. לחזור ולעשות את אחד הדברים שאני אוהב מכל.

אחרי כל כך הרבה זמן של ניוון, ואולי עשרים שניות בתוך הרכיבה, התחלתי להרגיש את אותה הרגשה מוכרת. הרגשתי שחזרתי לאן שעושה לי טוב. לדבר שמזכך אותי יותר טוב מכל דבר אחר. לאנשים שכיף לי לרכב איתם ושסובלים מאותה "מחלה". שוב הרגשתי את המקום שלי. לאן אני שייך. את הטבע ואת המרחב. כל כך קרוב לבית.

אי אפשר לתאר את ההרגשה שהייתה לי כשרכבתי ביום חמישי בבוקר כאשר בסיומו של טיפוס ארוך ארוך השמש החלה לעלות לכשהעפלתי לפסגה. זריחה, התחלה של יום חדש.

זריחה של יום חדש

הנשמה שלי הייתה צריכה את זה בשביל להתמלא מחדש. בכדי לטעון אותי במטען חיובי.

סבא איתי גם ברכיבה. בעיקר כאשר אני רוכב באזורים אליהם היינו שמים פעמינו כאשר הוא חנך אותי באותם ימים בתוליים שלי על האופניים. יש עלייה אחת מסויימת ביער קולה שכולה מדורדרת. סבוש היה לוקח אותי לשם בכדי ללמד אותי. בכדי לחשל אותי. שם אכלתי הרבה מרורים עד אשר הצלחתי לטפס את כל העלייה בלי להוריד רגל מהפדל. הייתי צופה בו כאשר הוא היה מטפס ללא קושי, מפלס דרכו עם האופניים בינות לאבנים עד למעלה, נעלם מעיניי עת הפער ביננו היה גדל אט אט. והוא תמיד היה מחכה למעלה. בודק ושואל איך היה לי, מסביר איך צריך ולמה. בעיקר הוא היה שם בשבילי. נטו. הוא ואני.

ביום חמישי טיפסתי את אותה עלייה. מנטלית היה לי קשה. סבוש היה איתי. עכשיו רק במחשבה. מעודד אותי, וגם עכשיו רק הוא ואני נטו. ככל שהמשכתי לטפס זרם הדמעות גבר עד לזרזיף שהרטיב את לחיי. כבר מזמן אני לא מוריד את הרגל מהפדל בעלייה הזו. הרבה בזכותו של יונתן. הרבה בזכות זמן הנטו שלנו. הרבה בזכות הסבלנות שלו והיכולת שלו להכיל אותי. להבין את הצרכים שלי.

גם מחר אני ארכב שם. זהו השטח הביתי שלנו, שלי.

אני רוכב בשביל לחיות.