Archive for אוקטובר, 2011

בונבון מתוק שלי

// אוקטובר 30th, 2011 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

"אתה הבונבון המתוק שלי". ככה פתאום נזרקו להן המילים באוויר. אולי זה גילי המאוחר או גילה המוקדם. המילים גרמו לי להסמיק. לא ידעתי איך עלי להגיב ומה עלי לעשות. אני נשוי, אב לשניים… ועכשיו זה. ואיך מסבירים את זה להנהלה?

היא חייכה אלי, את אותו חיוך כובש. זה שתמיד גורם לי להתרכך. זה שגורם לי לעשות את כל מה שהיא מבקשת. זה שגורם לי לאבד את עצמי לפעמים ולסטות מהדרך. ואיך אפשר שלא? אהבה ממבט ראשון, מהרגע בו נח מבטי עליה. אהבה כזו שסוחפת, ללא גבולות. ואיך מסבירים את זה להנהלה?

מה גבר בן שלושים ושמונה אמור לעשות לכשהוא שומע מילים שכאלה שלא באות מאישתו? ואיך מסבירים את זה להנהלה?

נשמתי עמוק והחלטתי להתמודד עם זה. לא לברוח. היא כבר פשטה את זרועותיה בכדי להעניק לי חיבוק. בכדי לחתום במעשים את פרק הדיבורים. היה לה חיוך של אישה שיודעת מה היא רוצה.

כרכתי זרועותי סביבה ונתתי לה חיבוק ארוך ארוך. הישרתי מבטי אליה ואמרתי, "אבא אוהב אותך הכי בעולם נסיכה שלי". ומהצד ראיתי את ההנהלה מחייכת. "אבא, ככה זה שאוהבים".

אור והבונבון המתוק שלה

גן הילדים. אימת הרוכבים.

// אוקטובר 21st, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אימתם של הרוכבים. גן הילדים. כן, כן, המקום התמים למראה הזה מכיל בתוכו את אחד מפחדינו הגדולים. להיות חולים. כוורת מחלות ילדות שמזמן נשכחו. אדמדמת, דלקת אוזניים, אבעבועות רוח, שפעת, וירוס שילשולים והקאות ועוד כהנה וכהנה. רק תבחר.

הסכנה לילדך מתרכזת בדרך כלל בתקופות מסויימות. אחת שכזו היא הימים הראשונים של ילדך הקט בגן. הילד בן שנה וקצת ועושה את צעדיו הראשונים בגן. אם שאלת את עצמך ותהית לגבי מהות המטען עמו יחזור העולל הביתה אז אין צורך לנחש. נכון. מ ח ל ה. שום חוויה אחרת פרט לנטישה וללהיות חולה. זה מה שצפוי בשבוע הראשון (…וגם לאחריו).

אנחנו כבר בשבוע השלישי של דרור בגן. בשבוע הראשון היתה לו אדמדמת. בשבוע השני וירוס של שלשולים והקאות. ובשבוע השלישי? הוא היה סתם "מצונן"…

והסכנה לך הרוכב? הדבקה. מחלות שלא היעלת על דעתך שתחווה שוב, חוזרות ובגדול. צלחת הפטרי, קרי ילדך, יבצע את משימת ההדבקה הפסיבית בהצלחה מרובה. אל דאגה. זה מובטח כמו השמש בבוקר קיץ. לפני שתגיד "לאנס ארמסטרונג" גם אתה תמצא את עצמך סובל ובגדול. דלקת אוזניים עם חום של 40 מעלות. שפעת קטלנית. או כמו שאני חוויתי לאחרונה, ובעצם כל חבר במשפחתי, וירוס שלשולים והקאות. פתאום סתם כך באחר צהריים אחד הוא החל להקיא. שש פעמים בחמש שעות. ככה זה בא וככה זה עבר. בערב שאחרי ההנהלה הראתה סימני הידבקות. יום אחרי זה היכה בי. בערך בזמן שההנהלה התאוששה (צהריים) אני נפלתי… לארבעה ימים. ארבעה ימים עד שזה עבר. הוא לחמש שעות, ההנהלה ליום ואני לארבעה ימים! איפה הצדק בעולם? מילא אי הנוחות שבחולשה או שבהתחברות לאסלה אבל ארבעה ימים של לא לרכב, כי שאתה חולה אתה לא רוכב. זה היה פשוט אכזרי מדי.

אין לי הרבה פחדים… אבל מגן הילדים אני הכי פוחד.

עם צלחת הפטרי האישית שלי

יום הולדת ראשון לדרור. מכתב מאבא

// אוקטובר 11th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה

ילד אהוב של אבא,

היום מלאה שנה לרגע בו הגחתה לעולם. אז, דקות לאחר שנולדת, השאירו אותך ואותי יחד Left to our own devices. רק אתה ואני. אבא ובן. בן ואבא. דקות ראשונות של קסם.

דרור בן יומיים

יהיו פעמים בו אומר לך כי תוכל להבין משהו רק לכשתגדל ותחווה אותו בעצמך. אל תכעס ילד יקר שלי. זה לא יהיה ניסיון להתחמק או להשתיק. פשוט אתה מבין, זה מניסיון. הרי גם אבא שלך היה צריך לגדול בשביל להחכים ולצמוח. בסוף תגלה שככה זה אצל כולם. כשתהיה אבא תוכל לחוות את אותה תחושת אושר משכרת השמורה לחווית הלידה. כמו קסם של ממש פתאום ימלא ליבך בחמימות בעת שתראה את ילדך מגיח אל אוויר העולם. הדבר המדהים ביותר אותו החיים יכולים להציע.

קצת קשה להאמין אבל כבר עברה שנה. ואתה מכניס לחיינו אושר ודואג שהתצריף של חיי משפחתנו יהיה מושלם. אתה זוחל ועומד. הולך כשאתה מחזיק במשהו. אתה סקרן (וזה טוב). פותח מגירות ומרוקן. ואפילו התחלת לנסות ולסגור דלתות. יש לך חולשה כמו לאחוז ניכר של האוכלוסיה לאייפון ותעשה הכל בשביל להניח את ידיך הקטנות על המכשיר. הדבר שאני מוצא מעניין ומרתק היא העובדה שאתה כבר יודע מה טוב לך ומה לא. כן, כמו רבים וטובים מבני ביתך (כולם) אתה מביע את דעתך בהחלטיות ובקולניות המתאימה (או שלא) בזמן ובמקום הנוחים לך ולך בלבד.

בן 11 חודשים ביום הולדת של אבא

אוהב סתם להביט בך. כשאתה משחק. כשאתה ישן. כשאתה… אתה. אוהב להיכנס הביתה ולהתבונן בך. לראות איך אתה מגיב לכשאתה מבחין בי. איך העיניים האלה שלך נדלקות ואיך אתה דוהר אלי בזחילה בכדי שאאסוף אותך אלי. כדי שאחבק חזק חזק.

נהנה לעשות איתך את הדברים הפשוטים. הרגילים. לעצור בדרך למקלחת מול המראה ולעשות לך פרצופים מצחיקים. ואתה בתורך מחייך בחיוכים האלה שלך שממלאים. או פשוט להרים אותך על הידיים אחרי שאתה מתעורר מהשינה ולתת לך להתכרבל על אבא. כמה שזה פשוט נפלא. אל תגלה אבל ככה אני גונב חיבוקים ונשיקות שלא ישימו לב, ואתה כבר למדת איך להאריך… ואת האוכל למדת לתפוס עם הצוותות הקטנות האלה שלך. ואתה כבר מצליח לאכול עם הידיים חתיכות של קציצות, לחם עם קוטג' ושאר מאכלים. למדת להצביע. עכשיו את המים ועכשיו שוב את המרק ושוב את המים ושוב המרק… איזה משחק!

כבר למדת לזחול אחרי אחותך… ובעיני רוחי אני כבר מדמיין את הלך הדברים לאחר שכבר תלמד ללכת… איך קואליציית השובבים שלכם תהיה משהו שאמא ואני נצטרך ללמוד להתמודד איתה.

תיקח את הזמן ותהנה לך ילד יקר שלי. אני שמח שהבנתי עוד לפני שנולדת מה חשוב באמת. רוצה לעשות איתך יחד עוד המון דברים. עכשיו והכי חשוב גם מחר.

פשוט אוהב אותך,

אבא

חג המתים

// אוקטובר 9th, 2011 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

יש משהו ביום הכיפורים שגורם לך לחשוב על אלה שאינם כבר עימנו. אלה שנמצאים ב"צד השני", ב"עולם טוב יותר" (אל תצחיקו אותי). אולי זה בגלל הנוהג לבקר בבית הקברות ערב החג והצורך של המבקר לחלוק את כאבו עם מישהו. אישית אני לא מבקר בבית הקברות בערב החג, אבל חלק מבני משפחתי וחברי עושים כן. המחשבה על מישהו שכבר איננו משמעותית יותר, בשבילי ,מאשר ביקור האבן שמתחתיה נקבר האדם. ואולי זה בעצם בשל הסמיכות למותו של סבוש צפו ועלו אצלי געגוגים לאלה שאהבתי ואינם כאן עוד.

חמי יונתן, סבוש. כבר מעט יותר מחודשיים מאותו יום בו הלך מאיתנו. והאובדן עדיין טרי ולא מובן דיו. בכל פעם שאכנס בדלת ביתם של סבוש וסבתוש אצפה לראות אותו שם. כמו ביום השישי האחרון לפני מותו… איך הניף את נכדו ואחר כך עירסל. ואיך חייך את חיוכו, זה שידעת ששמור רק לאותם רגעים של אושר אמיתי, צרוף שבא מהלב, שם בין משפחתו. רוצה שוב להינות מחברתו… ועכשיו יש רק תמונה בפינת הסלון של סבא מחייך באחד מימי ההולדת שלו. הזמן לא מרפא, הוא רק מקהה.

אושרי חברי, אשר שירת חייו נגדעה לפני יותר מארבע שנים על ידי טיל קאסם. ידיד אמת שחברותו חסרה לי עד מאד. יש משהו אחר בחברותם של גברים. יש אחווה, ומעין שותפות גורל (והמבין יבין). אתה מגלה שאצל כולם זה די דומה ושיש דברים שמרגישים אותו דבר גם אצל אחרים. אין עם מי לחלוק את אשר על ליבי ושאין באפשרותי לחלוק עם אהובתי. אי אפשר לעשות דברים יחד, כמו ללכת למשחק של הנבחרת או סתם לצפות יחד בליל חמישי של חורף קר בכדורסל שעה שהנשים מקשקשות להן על זה ואחר. אין יותר בילויים משותפים של המשפחות… רק נשאר הזיכרון של אדם טוב לב שאין כמותו.

סבתא פנינה. אמא של אבא. ניצולת שואה ודוגמא מושלמת למושג "פולניות". אבל ובעיקר, האדם הראשון שאהב אותי אהבה ללא תנאים. תמיד עשתה ככל שביכולתה למען הנכדים. גם אם זה היה הדבר הכי לא נכון. כשאתה קטן, רך בגיל, יש דברים שלא תוכל להבין עד אשר תגדל, עד אשר תהיה לך משפחה משל עצמך. יש היום מספר דברים באופיה ובמה שעשתה שאני יכול להבין בצורה טובה יותר מאשר אז, כשהייתי קטן. כשהייתי מושפע מאחרים. רק אם הייתי יכול לאמר לה את זה… זוכר איך לא הרשתה לפצח את האגוזים שהיו לה (לקישוט) או לפתוח ולאכול את הבונבוניירות שהיו לה בבית. כי הרי הן נועדו להחליף ידיים בין מכרות פולניות גם אם לא היו ראויות למאכל אדם יותר (הרי הפולניות דאז היו רעילות יותר מהבונבוניירות). זוכר את ארוחות הבוקר שסבא וסבתא היו מכינים, את הסלט שסבא היה חותך ואת הביצה שהיה מכין ושהיה לה טעם מיוחד שאף אחד לא הצליח לשחזר גם שנים ארוכות אחרכך. ואיך סבתא הייתה חותכת את הלחם לקוביות, "חיילים", ודואגת, בדרך שרק ניצולי שואה יכולים, שנסיים הכל מהצלחת גם אם היו ארבע מנות לארוחת הבוקר. יש דברים שרציתי לחלוק גם איתה… אבל לא היה אפשר עוד.

סבא ראובן וסבתא פנינה איתי ועם אחי אוהד

סבא אלחנן. אבא של אמא. אין לי הרבה זכרונות ממנו ואני מרגיש וכואב את הפספוס בעיקר בגלל הסיפורים ששמעתי מאמא ומבן דודי המבוגר ממני בכמה שנים. חי בראשי זיכרון אחד על יום אחד קסום שבו "עזרתי" לבן דודי לנקות את הסנדלריה של סבא. אני יכול לעצום את עיניי ולהריח שוב את הריח של העור והדבק, לראות בראשי את סבא אלחנן שוב, יושב לו באמצע המהפיכה שלו, ה"חנות".

סבא אלחנן בסנדלריה

יש משהו בתמימותו של אדם ההולכת ונעלמת עם הגיל. עם הניסיון. כנראה שגם את אבדן התמימות אנו דואבים.

צ'ימיצ'ורי – האתגר הבא

// אוקטובר 2nd, 2011 // 2 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

מדבר, חורף, מסלול מעגלי של 100 מייל (162 קילומטרים) על 2,200 מטר של טיפוס מצטבר מחצבה לשדה בוקר ובחזרה לחצבה דרך מעלה העקרבים, מעלה אברהם, המכתש הגדול, הר מרזבה, ושאר פנינות מדבר. זהו האתגר הבא שלי. בתשיעי לדצמבר אני ארכב את הצ'ימיצ'ורי הראשון שלי.

המסלול (באדום)

המונח המתאר את סוג הרכיבה הזה הוא American Century. איכשהו, מתישהו, נוצר עיוות (יש האומרים אבולוציה) על ידי מי מחברי הקומונה (קישור) והשם צ'ימיצ'ורי נולד.

למה? האתגר שברכיבה למרחק ו… הטבע. מדובר באחד מהאזורים היפים שבארצנו. התמונות והחוויות מהרכיבות הקודמות של הקומונה פשוט לא יכולות להשאיר אותך אדיש. יש משהו אחר בעוצמה הזו של המדבר שמזמן שבתה אותי בקסמה. עוד מימי הצבא. ועכשיו השילוב עם אהבה אחרת שלי, האופניים… שילוב מנצח.

גרף גבהים

כבר התחלתי בהכנות. מלקט פרטי ציוד שונים. דואג שכל דבר ברשימת הציוד יהיה זמין, שלא יהיו תקלות של הרגע האחרון. פנס לכידון (מתחילים לרכוב כשעוד חשוך), צמיגים חדשים שיחליפו את הקיימים כשבועיים לפני הצ'ימי, משקה איזוטוני במספר אריזות קטנות שקל לסחוב אותן בתיק הגב, פנימיות חדשות עם חומר שיהיו מוכנות בתיק למקרה ש…, וכו'.

הלוגיסטיקה היא רק חלק אחד של ההכנות. הרכיבה היא החלק העיקרי. התחלתי להתאמן ברצינות לקראת האתגר הלא פשוט הזה. רוכב ארבע פעמים בשבוע. למרות העייפות הפיזית, ולפעמים המנטלית, המטרה מצליחה לגרום לי לקום מוקדם מוקדם בבוקר ולעלות על האוכף ולרכב. פעמים רבות התרגול הוא סזיפי גרידא, ולא תמיד יש בו מימד של הנאה. אבל המטרה מקדשת את האמצעים.

לצ'ימי אני אגיע אחרי מאות שעות על האופניים, אחרי שהתרגלי לשבת על האוכף ולדווש שעות בקצב שמתאים לי, אחרי שאבין את הקשר בין דופק ורכיבה, אחרי שמצאתי את שילוב התזונה שמתאים לי… אחרי שעשיתי את כל הניסויים מראש והבנתי מה עובד בשבילי ומה ממש לא. אין ניסויים ברכיבה שכזו (זהו מתכון לכישלון ידוע מראש).

מצד אחד חבל שהצ'ימי הוא לא כבר מחר. מצד שני אין קיצורי דרך. עבודה קשה משתלמת. אני יודע שאחרי הכל יהיה לי בסיס טוב יותר כרוכב וגם אהנה מהרכיבה.