Archive for נובמבר, 2011

שנתיים

// נובמבר 27th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אני כבר לא בתהליך. אני חיי את חיי. המסע שלי אל עצמי כמעט והסתיים. התוצר שלו מתבטא בכל דבר הקשור בחיי. באורח חיים בריא, במערכת היחסים שלי עם אשתי, בילדים שלי, בשמחת החיים, בסובלנות, ביכולת להכיל, ביכולת לפרגן ובעוד הרבה דברים אחרים. גם ברצון לעזור לאחרים לשנות את אורחות חייהם כי אם אני יכולתי לקום יום אחד עם משקל של 157 קילוגרם, לאמר די ולשנות את אורח חיי ב 180 מעלות, אז גם אחרים יכולים. ללא עזרה כירורגית, ללא דיאטנית, ללא מאמן אישי. אני ועצמי.

מבחינת הסטטיסטיקה היבשה בשנה האחרונה ירדתי כ 10 קילוגרמים. בשבעת החודשים האחרונים אני שומר על משקלי (נע בין 86 ק"ג ל 88 ק"ג). מה שלא מתבטא במספרים היא העובדה שלא ירדתי רק במשקל אלה גם אחוזי השומן בגוף שלי ירדו באופן ניכר. מיותר מ 24% אל פחות מ 19%.  בחצי השנה האחרונה אני מבקר באופן קבוע אצל דיאטנית ספורט. הגוף שלי התחזק באופן משמעותי (שריר שוקל פי שלוש משומן). בחודשיים האחרונים אני מתאמן עם מאמן אופניים וכבר רכבתי אל מעבר לגבול 100 הקילומטרים ובעוד פחות משבועיים אני יוצא להרפתקת רכיבה של 162 קילומטרים במדבר (הצ'ימיצ'ורי).

אני נמצא במקום שטוב לי (טפו טפו טפו). עבדתי קשה מאד בכדי להגיע אליו. טוב לי מבפנים וטוב לי מבחוץ. אין זה פשוט. חייבים תמיד להיות עם היד על הדופק. אני עדיין רושם את כל מה שאני אוכל. אני מקפיד לרכוב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מקפיד להקשיב לגוף שלי גם אם זה אומר ללכת לישון בתשע בערב לפעמים.

הרכיבה מאזנת אותי. יש משהו בלתי מוסבר בלרכב רחוק, לבד. אתה עם עצמך. סוג של הרפתקאה. ללא הפרעות חיצוניות. להתחבר עם הטבע כמו שהוא, נקי וללא מגע יד אדם. לנשום אוויר אחר. לחוות את הפריחה שאחרי הגשם. את בעלי החיים בסביבתם הטבעית. להרגיש את האדרנלין בגוף. לרכוב קטע שרכבת כבר מהר יותר, הרבה יותר מהר. לעשות ולחוות דברים בפעם הראשונה על שני גלגלים. לטפס דברים בלתי אפשריים. להשיג, להגיע, לשבור מחסומים.

עברתי המון בשנתיים הללו. וגם השנה האחרונה הציבה לי אתגרים ולימדה אותי דבר מה על החיים בכללותם. מותו של חמי יונתן ז"ל באה בהפתעה מוחלטת והשאירה בי, בכולנו, חלל גדול. דווקא המוות של מי שחנך ולימד אותי את רזי רכיבת האופניים והיה בשבילי הרבה יותר מ"אבא של אשתי" השאירה אותי נחוש יותר ומחוזק נפשית. יש פעמים שאני מוצא עצמי רוכב בנחישות רבה יותר ביודעי שככה הוא היה מצפה ממני, ולא רק על האופניים. את החלל שהוא הותיר אני מרגיש כמעט בכל יום. בעיקר כשאני עם עצמי.

קשה להסביר את עוצמת השינוי. חייבים להרגיש בכדי להבין… להבין שזה שווה את הכל. שהמאמץ הנפשי והפיזי הכרוך בכך משתלם. שלקום בארבע בבוקר כשקר ורטוב בכדי לרכוב משתלם. שלשמור על המשקל משתלם. ושפתאום אתה מכיר וחווה עולם חדש שלא ידעת שהוא קיים שם בשבילך.

הייתי צריך לרכוב הבוקר. כשקמתי ידעתי שאת הבוקר הזה ארצה לבלות בחברתם של היקרים לי מכל, אשתי וילדי. כי בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי כלל. בכל פעם שאני שם בחוץ הם עימי, בליבי ובמחשבותי. אז החזרתי את ציוד הרכיבה למקום וביליתי עם אהובי בוקר רגיל ככל הבקרים. קסום בפשטותו ומושלם.

בוקר רגיל. חמש ורבע בבוקר.

תמונות של סוף שבוע

// נובמבר 26th, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

ביום שישי רכבתי מלטרון לכיוון כללי ירושלים. מן רכיבה כזו שמחזירה לך את החשק. אין תכנון מוגדר אלה רק הצורך לרכב כמה שעות, כמה שיותר רחוק. מזג האוויר לא יכול היה להיות מושלם יותר ויש לאמר שגם לא היה יותר מדי בוץ. שתי שלוליות שהייתי חייב לחצות השאירו אותי קצת רטוב אבל שום דבר שאי אפשר להתגבר עליו. לאחר שבועיים רווי תקלות אופניים, גשם וכמעט שום רכיבות מחוץ לבית הצלחתי לחבר כמעט ארבע שעות של רכיבה. תענוג צרוף שלקח אותי מלטרון דרך מסילת ציון, מצפור שער הגיא, דרך בורמה, כיסלון (צפונית), צובה, נחל סורק, יער אשתאול, מסילת ציון ובחזרה ללטרון. אחרי הצ'ימיצ'ורי אני מתכנן סיבוב ארוך ארוך באזור שהחורף רק משביח אותו.

אחרי הטיפוס של דרך בורמה ולפני הירידה לכיסלון

יער הקדושים ונחל הכיסלון

בדרך חזרה ללטרון

נזקי החורף

לאחר ניקוי יבש

פתאום חורף באמת

// נובמבר 19th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

אני חייב להודות, נמאס לי מכל החורף הזה שפתאום ללא אזהרה מוקדמת נפל עלינו. מילא כמה טיפות אבל 200 מילימטר גשם? תופעות הלוואי חמורות. ילד חולה מדביק אמא בריאה וזו בתורה מדביקה את הילדה. קאט. נכון שאין צורך בהמשך? כי עד כאן זה כבר היה מספיק אומלל… תוסיפו לזה את העובדה שתחלואת המשפחה גררה ריתוק לאופניים (גם בימים שעוד היה אפשר לרכוב הן חנו בבית) ונקבל מתכון בטוח לאומללות בסיסית של חורף. לא רק שקר, בוצי ושהחורף מוכיח כמה שרוט הבן אדם שיוצא במזג אוויר שכזה לרכוב (אני וחברי הטובים) אז גם החולי נחת עלינו. שלושה וקצת שבועות לפני הצ'ימיצ'ורי ובמקום להגביר את קצב האימונים… הוא רק דועך.

בכדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, ויותר נכון בכדי לשמור על איזושהי מסגרת דיווש קניתי לי, באישור ההנהלה, את פילגש מספר 2. קבלו בבקשה, הטריינר. חבר את פילגש מספר 1, קרי האופניים, אל פילגש מספר 2 ודווש לך אל האושר… איזו טעות מרה של מתחילים. לא ידעתי אל איזה בור אני נופל. טריינר זה הארדקור. במיוחד אם הגלגל הקדמי מושען על מגביה והזווית שלו מדמה עלייה… בפעם הראשונה שסובבתי על הטריינר זה היה נראה לי קל מדי. ובאמת גיליתי, אחרי עשר דקות, שהצמיג האחורי בכלל לא נוגע בטריינר… לאחר שהפדיחה הזו סודרה זו כבר הייתה אופרה אחרת… אחרת לגמרי. איזו התנגדות! אחרי שעה של דיווש שלא נפסק לרגע, ירדתי שדוד ומעולף מהטריינר. איפה הדיווש לעבר האושר ואיפה המציאות. או כמו שנאמר, המציאות נושכת! ביום השני לפחות לא היה לי בעיות של "חיבוריות". סתם מאבק עם עצמי לדווש שעה באינטנסיוויות שלא מאפינת רכיבת שטח. הפעם השלישית כבר כללה אינטרוולים… הארדקור, כבר הזכרתי? ירדתי מדדה.

הפילגשים

ביום שלישי אני בשטח ושכולם יקפצו. עוד כמה ימים כאלה של חורף והשפיות שלי תצטרך לעמוד למבחן. נראה לי שהאנדרופינים מופיעים כשאתה בחוץ, בשטח, נושם את אוויר החופש תרתי משמע. כשאתה על הטריינר, גם אם האנדרופינים משתחררים, ואני בספק, הם אינם שורדים את אוויר הבית. אחרי האימון אתה מרגיש שדוד גופנית וללא הרגשת הישג. אולי עוד כמה סיבובים על הטריינר וגם זה יעבור. עד אז אני אתכסה לי בפוך ואחכה שזעם החורף ישכך לכמה ימים בכדי ששוב אוכל לצאת ולרכב בחוץ ולהנות מהמרחבים. כדי ששוב יופיע אותו חיוך טיפשי על הפנים לאחר הרכיבה.

גם נוקי הולך

// נובמבר 14th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

הוא נתן בי את מבטו. חיוך ממזרי הופיע על פניו. הוא שחרר את אחיזתו בספה ועמד בכוחות עצמו. המבט הושפל. נבדקה היציבות. המבט הורם. נמדד המרחק בינו לביני ואז, בפעם הראשונה, שלושה צעדים קטנים נעשו. הוא הגיע אלי והרשה לעצמו לנחות היישר לזרועותי. חיוך של סיפוק עלה על פניו. כזה שאומר כולו עצמאות. הילד שלנו התחיל ללכת וזה קרה במשמרת שלי! סוף סוף משהו משמעותי מתרחש ואני זה שחווה אותו ראשון עם אחד הילדים. חיבוק ארוך ארוך. מ ו ש ל ם.

והכל זה בגלל שהוא חולה כבר כמה ימים. חום שבא וסוף סוף גם הלך. היום הוא כבר הראה סימנים של "לחזור לכושר". לא רק שוקולד בתור מוצק אלה גם ביסקוויט ועוגיה. זז כאחוז תזזית ממשחק למשחק. מנסה לפתוח, לגעת, לסדר, לטעום, לחוות כל דבר שהוא בטווח נגיעה, משיכה, הפלה או הזזה. משחק נד נד עם המראה של הילדה במסדרון. אם רק היא הייתה רואה אותו… מיום ליום התעוזה שלו גוברת והפחד נעלם. אני מביט בו מהצד. והנה הוא על קצות האצבעות מנסה להגיע למשהו שמונח על השולחן. הוא לא מוותר ומגיע. בוחן את המציאה שתפס ואיך הוא יכול להנדס לה את הצורה מחדש. האייפון שלי כבר טס כמה וכמה פעמים משולחן העבודה ישירות לריצפה וגם הוטח אחר כבוד, פעם אחר פעם, בלפטופ שלי.

והכל בבוקר אחד שבו הייתי צריך להישאר בבית ולשמור על הילד לכמה שעות.

הילדים שלנו הם מי שאנחנו. הם מספקים לנו את המטען והכוח. ואתה מתמלא מבפנים ונטען אפילו רק מלראות את הילד שלך חוזר לעצמו. משחק שוב ונהנה. מגלה דברים חדשים ומתקדם. וגם מזה שאתה מרדים אותו, או אותה. מספר סיפור או עושה אמבטיה. מכין ארוחת ערב או סתם מחבק. מי צריך יותר מזה?

גם דרור כבר הבין שפיתה עם שוקולד זה ט-ע-י-ם!

חורף, סיזיפיות, אימונים, מעקב משקל וכל השאר

// נובמבר 7th, 2011 // 2 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כבר כמה שבועות שאי אפשר לטעות בסימני החורף. למשכימי הקום שביננו מחכה קור חודר עצמות. לאט לאט ובאופן עיקבי נהיה קר יותר ויותר. לקראת הצ'ימיצ'ורי אני רוכב ארבע פעמים בשבוע. ארבע פעמים של לקום מוקדם בבוקר לקור. פעם לרכיבת שחרור (שעה וחצי), פעמיים לאימוני רכיבות של שעתיים וחצי ופעם לרכיבה ארוכה (חמש שעות. בדרך כלל בסוף השבוע). לא כיף וגם לא קל להתעורר בארבע בבוקר ולהתכונן לאימון רכיבה כשקר כל כך. ההיגיון שבך מנסה לדחוק בך להמשיך ולהתכרבל מתחת לשמיכה החמה ולשכוח שצריך לקום. אבל המטרה היא זו שבסופו של דבר נותנת לך את הכוח לקום, לזוז, לצאת מהבית.

את מידת הקור אני בדרך כלל בודק לראשונה כשאני מוריד את הציוד לרכב. אחרכך, שוב בבית, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא כל כך נורא כמו שאני חושב שזה (ובדרך כלל אני טועה) ומנסה להתנחם בכוס קפה רותח שאני מכין לעצמי טרם יציאה. ברכב אני מוצא את עצמי מביט יותר ויותר בלוח השעונים, מאתר את קריאת הטמפרטורה ומיחל שזו תעלה במקצת. יש ולפעמים בהרים יותר חמים מאשר במרכז. כל פעם שכזו היא רווח עד אשר החורף יכה בנו במלוא עוצמתו ואז הניסים הללו לא יתרחשו עוד. רק עוד כמה שבועות. אז חמש מעלות יהפכו לאפס בשל אפקט הרכיבה כך שמעלה אחת לפה או מעלה אחת לשם כבר לא תשנה דבר. כבר עכשיו השרוולנוים הם כבר פריט חובה לרכיבה. ואפילו במעיל הרוח, שמאז החורף שעבר כבר גדול עלי בשתי מידות, השתמשתי כבר.

לקראת הצ'ימיצ'ורי עברתי לרכוב באופן מסודר עם מאמן אופניים. יש לי תוכנית אימונים והכי חשוב מטרה. תוכנית האימונים מכתיבה סיזיפיות מסויימת של הרכיבה. האמת שאת רוב האימונים אני עושה קרוב לבית, באותו תא שטח. צחוק הגורל ותא השטח הזה הוא אותו אזור בו למדתי לראשונה מה זה שטח ומה זו עלייה. אזור בו ביליתי עם חמי יונתן ז"ל שעות רבות של רכיבה וחברותה. דווקא האזור הזה מספק לי עכשיו סוג מסויים של רוגע. שטח מוכר וזכרונות נעימים. לפעמים במהלך הרכיבה אני נזכר בחוויות משותפות מאותן רכיבות. איך יונתן, באהבה ובסבלנות לימד אותי, שלב אחר שלב, את כל אשר ידע בתחום. איך היה מוביל אותי לעלייה כזו או אחרת ומסביר לי מה צריך לעשות ואיך הייתי חוזר לשם לבד להתאמן כך שבפעם הבאה שנרכב שם התוצאות ישתפרו.

ככל שהצ'ימיצ'ורי קרב כך המרחק אליו אני רוכב גדל ואיתו הטיפוסים נעשים משמעותיים יותר. כבר גירדתי את ה 80 ק"מ ואלף חמש מאות מטר של טיפוס כמה פעמים בשבועות האחרונים. גם לבד וגם עם חברים. השיפור ניכר כמעט בכל רכיבה. מהר יותר, חזק יותר, ארוך יותר ופחות כואב. המשחק הוא בזמן שאתה מבלה על האוכף ובראש שלך…

לאימונים יש גם אפקט אחר. הגוף שלי מתחזק. אפילו מאד. אני רוכב קרוב, או אפילו יותר, ל/מ 200 ק"מ לשבוע. אחוז השומן בגוף שלי ירד מתחת ל 19%. שריר שוקל פי שלוש משומן. המשקל שלי נכון לאתמול הוא 87.4 ק"ג. אמנם מעט יותר מהמשקל הכי נמוך שהגעתי אליו, אבל אז אחוזי השומן שלי היו גבוהים משמעותית. אני מרוצה מהתוצאות. אני לא יודע אם מעבר להורדה של אחוזי השומן (שהיא פונקציה ישירה לכמות הפעילות הגופנית שאדם עושה) אני רוצה להמשיך ולהוריד במשקל. אני שומר על אותו משקל כבר יותר מחצי שנה. טוב לי. וההחלטה מה לעשות מכאן תלקח לאחר הצ'מיצ'ורי.

ארבעה שבועות וחצי לצ'מיצ'ורי. היום אני יודע שהגוף שלי מסוגל וגם הראש. לא יהיה קל או פשוט. אבל בגלל זה אני קם ארבע פעמים בשבוע בארבע בבוקר לקור. כדי לנסות ולא להשאיר שום מקום לטעות. לפחות השבוע כבר לא צפוי גשם.