היום הארור הזה הגיע שוב
// אפריל 25th, 2012 // 1 Comment » // בלוגינג
תמונתו המופיעה באתר ההנצחה של החטיבה נשקפה אלי ממסך המחשב וכאילו היכה בי הרעם. כבר 18 שנים עברו מאז אותו יום בו נהרג ופניו היטשטשו בזכרוני. אבל עכשיו פתאום היתה דמותו שוב מוחשית. לא רק התרחשויות אותו יום חלפו בראשי אלה גם המחשבות על איך הוא נשאר שם תמיד בן עשרים ומה היה קורה אילו כל זה לא היה מתרחש. מביט בילדי הישנים ולא יכול שלא לחשוב גם על חברי האחרים שלא חזרו הביתה. חברי שלא זכו לטעום ממה שהחיים האמיתיים יכלו להציע להם. אלה שתמיד ישארו שם, מאחור. והס מלהזכיר את עוצמת השבר והשפעתו של המשפחה שהשאירו, והרי חלקם מתים מהלכים בעצמם.
עוד שנה חלפה והיום הארור הזה הגיע שוב. הצמידות המטורפת של יום הזיכרון ויום העצמאות נראית לי עכשיו קשה מתמיד. הרי הזיכרון והנהי לא יכולים לחלוף בין רגע בשמחה עת מועלה הדגל אל ראש התורן. אי אפשר לצפות מאילו שהקריבו, או שהוכרחו להקריב מעצם הנסיבות, לחגוג את החופש וכאילו כלום לא קרה.
היום הזה מעורר בי זיכרונות רחוקים על תקופה אחרת. תקופה בה התחלף התום במציאות מרה. מציאות חיינו. תקופה בה המוות הונח אל פתח ביתך ולא יכולתה לגרשו.
תמיד הם יהיו בני תשע עשרה ועשרים חקוקים בליבנו לעד, וזיכרונם מקהה עם השנים. אלה שנשארו מאחור בשביל שלנו תהיה תקווה.
כשהייתי קטן אבא שלי אמר לי שהוא מקווה כי לכשאגדל לא אצטרך להיות חייל. וכנראה שהמשפט הזה טומן בחובו הכל. את התום שנעלם, את הכאב ואת זיק התקווה שעדיין נותר לנו כולנו.
יהיה זכרם ברוך.