Archive for מאי, 2012

ארזת לבד?

// מאי 21st, 2012 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

מרחוק אתה רואה את דמותם המתקרבת. משהו מתנדנד לו שם מאחור. משהו בגודל ארגז תלוי לו שם. יהיו כאלה שיקראו לו תיק רכיבה. והמחשבה על מה כבר יכול להיות שם בפנים שמצריך גודל תיק שכזה לא מרפה. יש ולפעמים הדחף לעצור את הרוכב ולשאול עולה בי. אז… ארזת לבד? ומה יש לך שם בפנים? ומתנות? מישהו ביקש ממך לסחוב בשבילו ממבחר פירות העונה? העוגיות/עוגה/כל מאפה אחר שהחברה אוהבים שחמתך/אשתך/החברה שלך הכינה? ואולי זה אתה שהכין? ערכת קפה? רק בשבילך? כל זה?

בעבר הלא רחוק תיק הרכיבה שלי היה הדבר הראשון שהיתי מכין לרכיבה. וכמו שלמדתי על בשרי, תיק רכיבה הוא בור ללא תחתית. עצם קיומו מוביל לאשליה שכל מה שיעלם בתוכו זה בסדר לסחוב. הרי הפריט ירחף, בסופו של דבר, אי שם בתוכו של התא הגדול והמבולגן שהוא חלק אינטגרלי של כל תיק. ממילא אם הפריט אינו חשוב כל כך הוא ישכח, שם בינות לעוד פריטים שרובם כנראה לא היו צריכים להיות שם גם כך. ורק כאשר יעשה סדר בתיק, פעם ביובל, אולי אז יראה אותו פריט אור יום שוב.

ואני? כאילו נולדתי עם נטייה טבעית שכל תיק גב שאני משתמש בו, אם זה תיק רכיבה או תיק הגב בו אני משתמש לעבודה, חייב שיהיה לו משקל רב. משקולת. היום אני לא יכול שלא להעלות חיוך כאשר אני נזכר באותם "ימי תיק" נשכחים. הגמילה הייתה קשה. אבל היום, שאני גמול, אני יכול להעריך את עוצמת הרווח. לרכוב ללא תיק זו תחושה אחרת. תחושת שחרור משכרת שקשה להסביר. המשקולת נעלמה. קל לך יותר לתמרן, לשבת שעות ארוכות יותר על האוכף. כואב אבל פחות.

לרכיבה אני לוקח איתי רק את הדברים ההכרחיים לרכיבה ולחילוץ. מינימליסט אבל לא חסר אחריות. שני בקבוקי מים על השלדה, אחד בגב החולצה (רק אם חם ואם אני רוכב יותר משלוש שעות). פאוץ' קטן שיש בו מספיק מקום לאולר כלים, חוליות לשרשרת ובלון אוויר (או שניים) תופס מקום בכיס חולצה נוסף. וכיס החולצה האחרון מוקדש לאוכל. פלאפון ומפתחות נכנסים לפאוץ' קטן על השלדה. פנימית ספייר מגולגלת וקשורה מתחת למושב. זהו. זה כל הציוד.

כל שבת אני רואה אותם. אלה, שכמותי בעבר, אינם יכולים להיפרד ממנו. מהארגז. מהתיק.

ילד רע, ילד טוב

// מאי 12th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כמעט ארבעה חודשים היו צריכים לעבור בכדי שאנער מעלי סופית את העייפות המנטלית שנחתה עלי לאחר הצ'מיצ'ורי. אבל לא היה זה הצ'ימי לבדו. החורף שהיה קר וגשום, נפילת המתח שעברתי לאחר שמכרתי את החברה שהקמתי והצורך לאזן מחדש את חיי לאור המציאות האחרת בה אני חי היום, זו של עבודה, משפחה ומסגרת הובילו אותי להתפרקות מנטלית בכל הקשור לרכיבה ואוכל.

רק באמצע מרץ התחלתי לחזור לעצמי מבחינת הרכיבה. האביב שימש לי כחבל הצלה. חיפשתי לעשות ברכיבה את מה שאני רוצה ולא שום דבר אחר. רציתי שוב להרגיש את הרוח על הפנים, לראות את מד המהירות משתולל. אין מקום טוב יותר מהחלק המזרחי של הירקון בכדי לעשות כן. שטוח. רק שטוח. לדחוף ולסובב, לסובב ולדחוף. לעוף. להושיט יד ולגעת בפריחה. לחוש שוב את רגבי האדמה. שדות חרושים וזריחות מדהימות. התגעגתי. זה היה חסר לי. כאשר אתה מקבל את מנת האנדרופינים שלך אתה חוזר, כמעט מיד.

תרדמת החורף הזו עלתה לי ב 9.5 ק"ג. ממשקל ממוצע של 87-88 ק"ג עליתי ל 97.5 ק"ג. במשך כל התקופה הזו ניסיתי לאמר לעצמי שזה רק עיניין של 5 ק"ג ושזה עדיין לא נורא כל כך. זה יכול מאד להסביר את העובדה שהדחקתי. הדחקתי את קיומו של המשקל, את קיומה של המחברת בה אני רושם את מה שאכלתי ואת הפיקוח ההדוק, זה שעזר לי להוריד את מה שהורדתי. היו לי ימים בהם שמרתי נפלא וימים אחרים שרמת החשק למתוק/מלוח/מטוגן פשוט שיגעה אותי מהרגע בו נפקחו עיני. אם אתה לא קם רעב תדע שאתה בבעיה.

לפני שבועיים לערך ביצעתי איתחול מחדש של המערכת. מעין עצירת פתאום שכזו לפני שיהיה מאוחר. כבר הורדתי 1.5 ק"ג ואני שוקל "רק" 96 ק"ג. מרחקי הרכיבה שלי גדלו וגם חזרתי לטפס. אני מהיר יותר. אולי זה בגלל שנתתי לגוף שלי לנוח ואולי בגלל שבכל זאת אחרי שנתיים וחצי של רכיבה יש לבנאדם בסיס מסויים. אני מתחיל להרגיש את הניצנים של זה שוב. את החדווה. לא רוצה להזיז את הרכב בשביל רכיבה עדיין. רוכב כעשר דקות בתוך העיר עד שאני מגיע לשטח וספונטנית או שפונה ימינה לטפס או שמאלה למרחב השטוח. לא בנוי לאירועים המוניים ולא הייתי באירועי הקומונה האחרונים. פשוט לא מרגיש את זה. ומי שיבין יבין.

יקח זמן והמשקל ירד. התחקיר נעשה והלקחים הופקו. החשוב הוא שאני בדרך הנכונה. זו שתחזיר לי את אותו איזון עדין שהרכיבה שומרת עליו. זה של החיים.

ליד בריכת הנופרים