Archive for דצמבר, 2013

הקול הקטן הזה במוח

// דצמבר 22nd, 2013 // 2 Comments » // דיאטה, כללי

יש ימים שאתה קם בבוקר ופשוט המוח שלך משחק איתך משחקים בכל הקשור לאוכל. אתה יודע שאין לך שום צורך במאכל הזה אבל אתה ועצמך מנהלים מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש… אתה כאילו מנסה להתמודד עם הראש הדפוק הזה שלך שמכניס לך מחשבות על איך אתה חייב, פשוט חייב לאכול דבר מסויים, ולדחוק את המחשבות… אבל הן נשארות שם עד אשר המחשבות על איזה דפקט אתה שאכלת את הדבר הזה שחשבת עליו כל היום מחליפות אותן… המחשבות על כל נגיסה שהייתה שווה 5,000 קלוריות לפחות.

הבעיה שלי שבשבועות האחרונים אני שישיה ימים מצויין ואז יום אחד מחורבן במיוחד (היום היה אחד כזה). ככה זה לא עובד. אני חייב לסתום תרתי משמע ולא זה לא ילך. אני נכשל בהתמודדות כי פשוט אני לא מצליח להגיע לרציפות. עוד לא מצאתי פתרון לקול הקטן שדופק לך במוח. כנראה שאני לא מתעלם מספיק.

זה פשוט אני לגמרי. משהו בקופסא דפוק קצת (הרי ידענו את זה כבר).

טוב, אז אין ברירה. לוחץ על Reset!

גם אני חבר בקהילה

// דצמבר 18th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

הגיע הזמן שבמדינת ישראל יכירו בזכויות אלו ה״שונים״. דווקא אנו העם הנאור היושב בציון לא מסוגל לקבל את האחר, את השונה. הלו? מה נדפק לכם בשכל? 6 מיליון לא מספיק? הרי הם, הנאצים לאלו שבאמת צריכים הסבר בגוף הסרט, לא עשו הבדל אם היו לאחד או לאחת נטיות כאלו או אחרות. השורה התחתונה היתה אחת.

פותח את הרדיו בבוקר ובא לי להקיא. מה הבעיה שלכם? הגיע הזמן שהרוב הנאור (אני מקווה שאנחנו רוב ובהחלט מקווה שאנחנו נאורים) יאמר את דברו. די לאפליה. מספיק. אין שום שוני בין ילדיהם של הומואים ולסביות (הינה כתבתי את המילים הללו במפורש) לילדיהם של אחרים (לא, הם לא גודלים להיות מפלצות). נפתלי, אין שונה ביני לבין גיסי, הוא ההומו. להיפך, אני בטוח שהנשמה שלו פחות דפוקה משלי (באחריות).

במקום ללמוד את לקחי העבר ולתקן עוולות את רובם של 120 הקשקשנים שיושבים שם בכנסת (וזה אם בא להם לבוא היום) זה פשוט לא מעניין. נמאס מהאדישות. נמאס מהאי איכפתיות. אנחנו הרוב הדומם, האפתי שאיכפת לו מהמקום שבו אנו גרים ועלינו  לקום ולאמר די. מספיק עם הקשקוש הזה. זכותו של אדם לחיות את חייו כפי שהוא מבין ולא משנה מיהו, מהו ומזה שסבתא שלו הייתה פלשתינאית. שווה זכויות. כל הסיפורים האחרים שייכים לעולם חשוך שלא מתאים לי לחיות בו. אני מקווה שגם לכם.

קר…

// דצמבר 16th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי

בשבוע שעבר ביליתי בארצות הניכר מדלג לי בין קר לעוד יותר קר לקפוא ואומלל. ניו יורק, בוסטון וושינגטון בהחלט סיפקו לי את מנת הקור שממש לא התגעגעתי אליה. בין שפיות של 3 מעלות לאי שפיות של מינוס 6. ואז חזרתי הביתה ביום שישי…

הסימן הראשון שמשהו ממש אבל ממש לא בסדר נגלה לעיני כבר בשדה התעופה. תור שאורכו כאורך הגלות… מדלת היציאה של הטרמינל ועד לתחנת המוניות. פלא שאנשי המכס לא קמו מהכיסא? הם ידעו לאיזה עונש הגענו ללא צורך בהתערבות שלהם.  שלושת רבעי השעה לפני שעליתי על מונית בדרכי הביתה.

חמש מעלות שלימות במרכז הארץ וגשם זלעפות בלתי פוסק הרגיש לי יותר קר מאשר שם בניכר. חוץ מאשר להתאבן ולצלול אל מתחת לשמיכות לא התחשק לי לעשות שום דבר.

אבל… ובגלל שההנהלה ועבדכם הנאמן חגגו שמונה שנות נישואין, וחבר טוב יומולדת, כיתתנו את רגלינו מבית קפה א׳ למסעדה ב׳ והיינו יותר בחוץ מאשר בפנים. חם מאד בלב קצת פחות בחוץ.

ועכשיו אני מתאושש. קופץ בזריזות ממזגן למזגן, מפשיר לאיטי. ברביעי מדוושים.

תעודה מקומטת

// דצמבר 7th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, כללי, ללא קטגוריה, מודעות חברתית

תעודה מקומטת. זה גמולי לאחר כמעט 22 שנים של שירות בצבא העם פלוס פעמיים של כמעט להיות ארוז בפלסטיק שחור. זה לא שלא הוזמנתי לטקס פרידה אי שם בצפון הארץ (הייתי בחו״ל), אבל לקבל דואר רשום, מעטפה חומה ובתוכה תעודה ״הוקרה״ מקומטת פשוט מרתיחים לי את הדם. זה צורם שלא לדבר על מקומם. (שלא יובן אחרת, אני מאמין בצורך של כל אדם לשרת את מדינתו ללא הבדל דת, גזע ומין. גם שירות לאומי זה בסדר)

לפני שנים רבות, כשהייתי עדיין בסדיר, התאמנו לקראת עלייה לקו בלבנון. לידינו השתכנה פלוגת מילואים. לילה אחד ראינו אותם חוזרים עם אלונקות פתוחות, בריצה. אחד המילואימניקים הסתכל לעברי ופלט ש״השירות האמיתי בקרבי מתחיל במילואים״. אז לא הבנתי את זה. הייתי צעיר, תמים ואולי קצת טיפש.

למרות שהיו לי הזדמנויות לעבור ולשרת ביחידה טכנולוגית במילואים, תמיד דחיתי זאת. חי״רניק מתעורר בבוקר לריח אבק השריפה במטווח. מי שסיים שלוש שנים בקרבי הוא שרוט לכל החיים. וכך מצאתי את עצמי משרת במילואים קרביים במשך 19 השנים האחרונות של חיי. וכן, מילואים תמיד מגיעים בתזמון הכי גרוע שיכול להיות (חגים, לחץ בעבודה, לימודים, טיול וכו׳). למרות זאת, תמיד תרמתי את חלקי.

המצפון שלך, האמונה שלך ומציאות החיים מתנגשים. ברגע שאתה נהיה אבא הראייה שלך משתנה. אתה מוצא את עצמך על הגבול בצפון או בשטחים שואל את עצמך שאלות קשות בקשר לסיכון שאתה ושאר חברך לוקחים לאור מציאות קשה בשטח (המבין יבין). ועדיין, תמיד המשימה מבוצעת.

המדינה מצד שני עושה הכל בכדי להוציא לך את האוויר מהמפרשים. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא התודה המזוייפת. זה והמיסים.

ועכשיו בכדי לתקוע מסמר אחרון… התעודה המקומטת.

אז תודה לאלו ששירתו עמי במשך כל השנים האחרונות ביחידה במילואים. האני שלי ואתם עזרו לי לצלוח את כל אותן השנים לעיתים עם חוויות שהיינו מעדיפים לשכוח. למרות זאת הייתי עושה זאת שוב. וכן, מעטי המעט הם השוני ואני גאה על כך שנמנתי על שורותיהם.

תעודת פטור

תעודת פטור

רכיבה ראשונה

// דצמבר 6th, 2013 // 2 Comments » // בלוגינג, רכיבה

לעוד המון רכיבות מהנות

לעוד המון רכיבות מהנות

שלום, פיסטוק

// דצמבר 4th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

שוב עצוב לי, לנו. פיסטוק שהופיע בסערה בחיינו אי שם ב 1976 (אני יליד 73) שבה את ליבו של כמעט כל ילד באופן מיידי בסדרה ״רגע עם דודלי״. אז בעידן התמימות בו האפקטים המיוחדים בתוכנית היו ההזזה של הידיים והראש של חביתוש בו זמנית התעצבה דמותו התרבותית של הדור שלי. יש פרקים שנחרטים בתודעה שלך ואחד מהם היה ״איפה המפתח״ בו פיסטוק לוקח את המפתח של חביתוש ללא רשות בכדי למתוח את העכבר החדש שלו. שם נטבע בקרבנו משפט הקאלט הראשון, ״לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי״. הייתי בן חמש וקצת.

לפיסטוק הלך קלף משוגע. הוא הוחתם על חוזה של מליוני אגורות לסדרת הספין אוף הישראלית הראשונה ״בבית של פיסטוק״. פיסטוק הקסים את כולנו כי הוא היה מראה לתמימות שכל ילד חווה ולאינסינקטים הקיומיים שכולנו חווים גם כאשר אנחנו מתבגרים (חום ואהבה, הרצון להתנסות, וכו׳). התמימות שבו, יחד עם המשחק המבריק, הפכו את פיסטוק לדמות האהובה על כולנו מכל דמויות הטלוויזיה החינוכית.

(יש לציין שבשתי הסדרות הודגש החינוך לערכים ולידע. ועדיין הן הצליחו להיות מהנות ומעניינות).

יובל המבולבל של שנות השבעים עורר בנו אמפטיה מיידית. כזו שנמשכת ותימשך על כנפי הנוסטלגיה עוד שנים רבות למרות לכתו ללא עת של ספי ריבלין. לפני מספר חודשים קנינו לילדינו את מארזי התוכניות של ״רגע עם דודלי״ ושל ״בבית של פיסטוק״. הקסם עודנו קיים.

אז היכן שאתה נמצא עכשיו פיסטוק שלוחה לך תודתי על שנות ילדות של קסם וצחוק, תמימות ואושר פשוט.

שלום, פיסטוק.

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

4 שנים לבלוג

// דצמבר 1st, 2013 // 4 Comments » // בלוגינג, דיאטה, ללא קטגוריה, מודעות חברתית, משפחה, רכיבה, תזונה

בסוף נובמבר 2009 כתבתי לראשונה בבלוג. רציתי לשתף בתהליך שבו אך התחלתי מתוך אמונה שאם אצור קהל קוראים יקשה עלי להישבר. בתוך שנתיים הפכתי מבטטת כורסא במשקל של כמעט 160 ק״ג לרוכב מרתון ואפיקים במשקל 86 ק״ג. אבל החשוב יותר מכל היה התהליך שעברתי ביני לבין עצמי שהשפיע הן על הסביבה הקרובה שלי והן על זו הרחוקה יותר.

ואז נפצעתי. וזה היה בערך לפני כשנה וחצי. ומשם הדרך למטה הייתה קצרה מאד. חטאתי בכל מה שנשמרתי ממנו. ועכשיו אני מוצא את עצמי עם 27 ק״ג יותר ובעיקר עם טונות של רגשי אשמה.

אבל אז קרה משהו נפלא. התחלתי לקבל אימיילים והודעות מאנשים שבכלל לא הכרתי שסיפרו לי איך הכתיבה שלי וההתמודדות שלי דחפה אותם לעשות משהו דומה עם עצמם. איך הם שינו את החיים שלהם בעיקבות הדחיפה שהבלוג וההתמודדות שלי נתנו להם. ועכשיו זה התהפך. הם אלו שהחלו לדחוף אותי לנער את קורי העכביש ולעלות מחדש על האוכף.

יש באנגלית משפט חכם שלמדתי לפני מספר שנים it is what it is. המהות שלו אומרת שיש דברים שאין לנו היכולת לשנותם. כאן המצב שונה לחלוטין. יש לי הכוח לשנות את כל מה שארצה וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות שוב.

בראש ובראשונה זה חשוב לי ולמשפחתי. מעבר לכך אני מרגיש שאני חייב את זה, שוב, לקוראים שלי.

עכשיו אני מתרכז במה שצריך לעשות ולא בבכי ובנהי על מה שהיה. הפכתי דף.

 

בשבילי ובשבילם

בשבילי ובשבילם