Posts Tagged ‘טבע’

בארץ אהבתי השקד, עדיין, פורח

// אפריל 25th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, טבע, מודעות חברתית, רכיבה

מוצא אני את עצמי מעורב יותר ויותר בעיניינים של שמירה על הטבע והירוק דווקא ובגלל הרכיבה על האופניים. כאשר נזרק לאוויר הרעיון של רכיבה מהבית לעדולם בכדי להזדהות ולתמוך במאבק כנגד כריית פצלי השמן בעדולם, ועל ידי כך הריסה של האזור, לא היססתי לרגע.

מאבקים דומים יש ביותר מדי אזורים בארצנו (לדוגמא, פארק קנדה ותוואי מסילת הרכבת החדש לירושלים, יער קולה ושאלת התרחבות העיר אלעד וכו'). ונראה כי איננו ראויים למה שארצנו מציעה. אנחנו נותנים את ידינו בקלות להריסתו של הטבע. אם בהסכמה שבשתיקה ואם בחוסר מעש. בכייה לדורות.

נראה כי שכחנו כי הטבע מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו. וברגע שיהרס, לא תהיה שום דרך חזרה. לא רק צמחייה נהרסת אלה גם היסטוריה, מורשת והשיוך שלנו לאדמה, זה הקושר אותנו אליה, זה שעליו נשפכו נהרות של דם.

הרכיבה על אופניים נתנה לי זווית ראייה שונה לחלוטין בכל הקשור לטבע, אדם ונוף. הרווחתי את ארץ אהבתי מחדש ואיני רוצה לאבד אותה עוד. אילולי הרכיבה היו (ויהיו) מקומות ונופים שלא הייתי מגיע אליהם. ועתה שלמדתי להעריך את האוצר הזה, אני מנסה לעשות ככל שביכולתי בכדי לעשות למען. אפשר לשלב בין הקדמה ובין הטבע. זה יעלה יותר כסף, אבל ישאיר לילדינו מקום טוב יותר לגדול ולגדל בו. את זה לפחות אנחנו חייבים להם.

לאחרונה הזדמן לי לרכב מספר רכיבות שחיברו בין איזורים גיאוגרפים שונים של ארצנו. בין אם זה היה ברכיבת ה PE6 (פארק קנדה, שער הגיא, יער הקדושים, עמק רפאים, עמק האלה, עדולם, פארק בריטניה) ובין אם היה זה ברכיבה אל עדולם (הירקון המזרחי, פארק שוהם, תל חדיד, בן שמן, לטרון, יער אשתאול, יער צרעה, עמק האלה, עדולם). פסיפס הנופים מרהיב הוא. בעיקר שאתה חווה כל כך הרבה ממנו על תא שטח קטן כל כך (80 ו 100 ק"מ). איך אפשר להעביר את עוצמת החוויה של לרכב בין שדות חיטה בדרך ללטרון? ואיך נראה העמק הנשקף מטה מיער צרעה?

עדיין לא מאוחר ועל כולנו להתגייס על מנת לשמר את מה שנשאר. אם לא נקים עכשיו קול צעקה, אחרכך כבר יהיה מאוחר מדי.

רוכבים אל עדולם. תמונה קבוצתית.

כבר אביב

// מרץ 13th, 2011 // 2 Comments » // בלוגינג, טבע, פעילות גופנית, רכיבה

לאחר שבוע ללא רכיבות הרגשתי חובה לצאת ולרכב בשבת.

תחילת מערכת הגשם תפסה אותי מעמיס את האופניים לרכיבה בחמש ומשהו בבוקר של יום שלישי שעבר. עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שהגשם אוטוטו מפסיק… שש שעות לאחר מכן הוא פסק לראשונה. מזל שחזרתי למיטה.

כאשר קראתי את התחזית לשבת כל מה שהספיק לי היתה השורה, "מעונן חלקית עם סיכוי לגשם מקומי". לא היה צריך יותר מזה בכדי להוציא אותי לאחו.

יער הקדושים הוא מקום מצויין לרכיבות בחורף. דרך הנוף הדרומית רכיבה בדרך כלל בכל מזג אוויר. לעומתה דרך הנוף הצפונית יכולה לצפון בחובה כמה הפתעות בדמות שלוליות שמצריכות האטה מסויימת של הרכיבה. התמורה לרכיבה הוא נוף מדהים ביופיו של אחד האזורים היפים בארץ, לדעתי, שבחורף, בשיאה של הפריחה, נראה כאילו לקוח מתוך נופים אירופאיים אחרים.

אחד היתרונות של יער הקדושים והאזור הקרוב אליו היא האפשרות לצבור מטרים רבים של טיפוס על תא שטח קטן יחסית. בפעם הראשונה שרכבתי ביער בכלל טיפסנו דרך מערת בני ברית על המסלול האדום שהוא מתון יותר, ומשם התחברנו לדרך הנוף הצפונית כדי לסיים את המסלול בטיסה מתמשכת במדרון דרך הנוף. מאז עבר כבר זמן רב. עכשיו אני בדרך כלל מטפס את דרך הנוף הצפונית ומשם ממשיך לטפס לצובה. הפריחה באזור מדהימה ויחד עם חיות היער (צבאים, תנים, וגם חוגלות) שנראות עתה יותר ויותר, משום מה, מעצימים את חווית הרכיבה יותר ויותר.

המסלול שלנו השבת לקח אותנו ממסילת ציון לדרך הנוף הצפונית ומשם לצובה דרך פיצול השבילים הגדול על המסלול הירוק ואחרכך על המסלול הכחול. שם הסתובבנו ודהרנו בדרך הנוף הדרומית עד לחיבור שלה למסלול האדום אותו לקחנו בטיפוס ארוך בחזרה לנקודת פיצול השבילים ומשם לדרך הנוף הצפונית עד למסילת ציון. נכון, היו קטעי בוץ. ונכון היו גם קצת שלוליות בדרך הנוף הצפונית אבל זה לא פגם בשום דרך בעוצמת החוויה. 44.5 ק"מ עם 876 מטר של עליות מצטברות במהירות ממוצעת של 16 קמ"ש. לא רע אחרי שבוע ללא רכיבה.

זהו, החלטתי לאפסן את מעיל הגשם עד לחורף הבא. האביב כבר כאן! צאו לרכב.

בלדה לרכבת

// מרץ 1st, 2011 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

היו לי פרפרים בבטן בעת שהתקרבתי לכניסה לקיבוץ עינת. חמש וארבעים בבוקר ואני בדרכי לרכיבת הרכבת המסורתית של יום שלישי. כבר כמה שבועות טובים שלא רכבתי את הרכבת במתכונתה המקורית קרי מקיבוץ עינת. פעם זה גשם שלקח אותנו לפארק הירקון או לחוף בהרצליה ועכשיו אלו הן  נסיעות לחו"ל שהרחיקו אותי מהארץ בשבועיים האחרונים. רכבת עם כל הטוב שהסביבה יכולה להעניק לך. עליות? סינגלים? דרכי ארבע על ארבע רחבות? ירידות אין סופיות? יש לנו הכל, רק תבקש.

לאט לאט מתקבצים להם החברה. את חלקם לא ראיתי הרבה זמן ועם חלקם רכבתי מחוץ למסגרת הרכבת בזמן האחרון. שש ושתיים עשרה דקות ואנחנו בתזוזה. דבוקה של שבעה רוכבים שטסה לה בגובה נמוך בערבות הירקון המזרחי. דבוקה. משהו שאני תמיד הייתי שובר… עכשיו אני חלק ממנו. יש בזה דינמיקה אחרת, קבוצת רוכבים רוכבת כדבוקה במהירות גבוהה.

מאז שאני הולך לתזונאית ספורט אני מרגיש שיפור ניכר באנרגיות שיש לי ברכיבה. אני מגיע טעון בכוחות שלא היו לי פעם. עלייה של 5%? מעלים הילוך ודוחפים חזק יותר. פתאום אתה מוצא את עצמך מטפס במהירויות של 15 קמ"ש ויותר בעליות שפעם בקושי גירדת בהם את ה 8 קמ"ש, נזכר במה שזקני השבט אמרו לך… משקל, משקל, משקל… וקדנס גבוהה… ואימונים… ותזונה.

האדמה קיבלה עוד מנה של גשם מעט לפני שהתחלנו לרכב. והיא מהודקת בדיוק כמו שצריך. ואני שואף מלא ריאותי טבע נקי ופורח ושמח בחלקי. רק אני יודע כמה שזה היה חסר לי שם בארצות הניכר. והפריחה מדהימה… ומזג האוויר פשוט מושלם. והרכיבה פשוט זורמת. קשה להסביר את התחושה. מעין התמזגות מלאה. כאילו אתה פשוט יודע שמקומך שם, מדווש עם אנשים שאתה מרגיש בבית איתם, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו. מושלם.

 

לאילן, אורן, חיים, יונה ואמיר, עשיתם לי את היום חברים! תודה!

33.5 ק"מ | 469 מטר של עליות מצטברות | 18.0 קמ"ש בממוצע

רגע לפני הגשם

// ינואר 9th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

בער לי בעצמות לרכב ביום שישי. אחרי רכיבת בוץ בבן שמן ביום חמישי הרגשתי שאני חייב לעשות לעצמי תיקון. הבטחתי להנהלה לתת לה פס לבוקר. מגיע לה. היא נאלצה לבלות את כל השבוע עם שני ילדים חולים בבית ועם בעל שעדיין עושה קולות של מקולקל מדי פעם לפעם. וככה נשארה לה רצועה מינימלית של זמן לרכיבה לא ארוכה מדי. אז מה מתאים יותר מלשים פעמינו לכיוון פארק קנדה לרכיבה זריזה לפני בוא הגשם?

כבר שיצאתי את הבית החל הגשם לטפטף ואני מנחם את עצמי שדרומה יותר המצב הרבה יותר טוב. בדרך לאסוף את ש' כבר זה נראה רע הרבה יותר. שבר ענן וטיפות בגודל היד של סבא שלי ז"ל.

בפארק קנדה לא ירד גשם. ענן שחור מאיים נראה עושה את דרכו מכיוון הים. היה ברור שאנחנו על זמן שאול. מזג האוויר היה מושלם לרכיבה. קריר, אבל לא מדי, וללא רוח.

הפעם החלטתו לרכב את השחור במלואו ללא התוספת שבדרך כלל אנחנו עושים. אני לא הייתי צריך הרבה ורכבתי כאילו ירו אותי מלוע של תותח. השבועיים של המחלה וההתבוססות בבוץ בבן שמן כאילו ולא היו. הייתי חייב להשתחרר. כבר כתבתי מה רבה חיבתי לפארק קנדה. במיוחד שבפעמים הראשונות שלי שם אכלתי מרורים. אני פשוט אוהב לרכב שם. אוהב את המסלול, אוהב את הנופים ואוהב את השינויים בצבעי הטבע כאשר מתחלפות להן עונות השנה. אבל הכי אני אוהב להרגיש איך אני רוכב יותר מהר על המסלול, אוהב לתקל את כל אותם מכשולים שפעם היוו לי בעיה, להרגיש את הרוח בפנים ואת שאטת האופניים.

פה ושם יש כבר נרקיסים והפרות ממלאות את הסינגל במוקשים טבעיים שיכולים להיות מסוכנים לא פחות מבוץ אם הם טריים. הסינגל הדוק והצמיגים החדשים עוזרים לאופניים פשוט לטוס. מרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. מרגיש שאני והאופניים אחד הם. מרגיש שאני פשוט חי.

וככה אחרי שעה של רכיבה שכולה הנאה צרופה התקפלנו. שתיים-שלוש דקות של נסיעה והחל לרדת עלינו גשם. עכשיו ידעתי שאני יכול לקבל את השבת כאשר אני רגוע. כאשר אני שוב שלם עם עצמי.

מוריד חלודה

// ינואר 4th, 2011 // No Comments » // כללי, רכיבה

זה לא שלא הרגשתי את החלודה שנתנה בי את אותותיה לאורך השבועיים האחרונים. פשוט לא שיערתי כמה קשה יהיה להתחיל ולדווש אחרי שבועיים של מחלה. בימים האחרונים כבר חשבתי שהנה עוד רגע קט ואני מטפס שוב על האופניים ורוכב לעבר השקיעה. מחשבות לחוד ומעשים לחוד. הראש רצה אבל הגוף פשוט לא נתן. אז אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה ואחרי שרופא המשפחה שלנו העביר אותי לתרופות שיטפלו בסינוסים שלי החלטתי שדי, אני לא יכול להסתכל יותר על האופניים שתלויות בחדר העבודה שלי כאבן שאין לה הופכין.

לא עיניין אותי מזג האוויר ולא הגשם שירד הלילה. היום אני רוכב.

בחרתי לרכב בפארק קנדה. מסלול של שעה וקצת של סינגלים כדי לחזור לעיניינים. ככה אוכל לחוש מחדש גם את האופניים וגם את הטבע המתחדש רגע אחרי הגשם.

כבר שכחתי כמה קר בבוקר. עטוף בשכבה תחתונה, חולצת רכיבה ומעיל גורטקס התחלתי לרכב עם ש' בשבע בבוקר. בהתחלה זה היה די מוזר. הרגליים היו כמו זוג מאובנים. עם כל דיווש הרגשתי איך אני צריך להשקיע מאמץ די גדול בלגרום לרגליים לזוז ולאופניים להתגלגל. הריאות כאילו התכווצו ונדמה היה לי שאני לא מסוגל לנשום. התאמצתי למצוא לעצמי קצב, אפילו איטי, כדי להתחמם ולנסות להיכנס לעיניינים. לפני שנכנסנו לסינגל עצרנו. אמרתי שלום למעיל הגורטקס שנדחף לתיק, לקחתי שלוק מהמים וטיפסתי לאיטי בחזרה על האופניים.

לאט לאט עם כל דיווש החלה החלודה להיעלם. פתאום מצאתי את עצמי נותן בראש באיזשהי עלייה, ופה ושם הבליחה לה רכיבה מהירה כאילו יושבים לי על הזנב. אחרי כחצי שעה של רכיבה השתחררתי לגמרי. הריאות כאילו נפתחו ומפרקי הרגליים השתחררו. בדיוק בזמן כדי להינות מהשמש שהבליחה לה לכמה רגעים ומהנוף. פארק קנדה של אחרי גשם הוא פשוט קונצרט של הטבע ויחד עם הסינגל המהודק והנופים שאני כל כך אוהב הרגשתי איך אני מתחיל להתמלא מחדש באנרגיה חיובית שכה היתה חסרה לי.

נכון, זו לא היתה רכיבה בקצב שיא (וגם לא איטית) ולא דחפתי את עצמי עד הקצה. זו היתה רכיבה להורדת חלודה, לניעור האבק ובכדי שאשאב כוחות ממה שאני כל כך אוהב לעשות – פשוט לרכב!

לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש

// דצמבר 6th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, טבע, רכיבה

לא צריך תפאורה מיוחדת ואפשר להסתפק במה שהטבע נתן לנו כדי להיטען, להשתחרר, להרגיש חי. יום באמצע השבוע שעבר, שש וחצי בבוקר, פארק קנדה. השמש מתחילה ללטף את האדמה. מתחיל להתחמם. אין נפש חייה מסביב. רק אתה, האופניים והטבע. למדתי לאהוב את הלבד הזה עם הטבע. את האין אף אחד מסביב. זה מאפשר לך התמזגות טובה יותר. להנות הרבה יותר. לתת לשמש ללטף גם אותך. להרגיש חלק מהטבע. לראות איך הכל מתעורר ליום חדש.

יש לי רומן ארוך עם פארק קנדה. בעיקר עם הסינגל השחור. הפארק הוא אחד מהמקומות החביבים עלי לרכיבה. שם הבנתי לראשונה מה המשמעות של טכני ברכיבה. אולי זו הייתה סגירת מעגל, אולי סתם מקריות, אבל הרכיבה בשבוע שעבר הייתה הכי מהירה שלי על המסלול הזה. קיצצתי למעלה מעשר דקות מהזמן שלוקח לי לסיים בדרך כלל את המסלול, שגם ככה הוא לא ארוך יתר על המידה אבל מכיל קצת מכל דבר. יופי של דרך כדי לא לוותר על רכיבה ביום שאין יותר מדי זמן להקדיש לכך.

אני מוצא עצמי מחכה לראות את הנופים המשתנים לאורכו של המסלול. השמש העולה מעל הרי ירושלים, ההרים המיוערים, כביש מספר 1 המתפתל ועולה לירושלים, האגם, העמק הנפרש מטה… אלו הם נופי ארצי. המקום אליו אני שייך. ואין לי מקום אחר.

האופניים לוקחות אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אילולי רכבתי. לשכיות החמדה של ארצנו ולמקומות בהם ההיסטוריה של עמנו, ושל עמים אחרים, נכתבה. לעיתים רבות בדם. הנה פה קבר שייח', ושם מבצר. כפר עתיק יומין לצד אנדרטה המספרת על קרב שנערך בימי מלחמת העצמאות. הכל דחוס לתוך תא שטח כל כך קטן. כל כך שביר.

אנחנו צריכים להתגאות במה שיש לנו. לשמור ולטפח. ואנחנו חייבים להביע עמדה ברגע שאנחנו חושבים שיש משהו המסכן את הטבע שלצערי אין לו לובי מספיק חזק בארצנו. דוגמאות יש למכביר. כריית פצלי שמן בפארק עדולם (בשביל מה צריך את זה?) המאיימת לחרב את מה שנבנה שם במשך השנים האחרונות, מסילת הרכבת שמאיימת לקרוע את פארק קנדה ודוגמאות אחרות.

אנחנו חייבים לעצור את הסחף שנראה שמכה בנו ושיש בו הרבה קיצורי דרך והזדמנויות לאופורטוניסטים המחפשים לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש אבל הוא בכייה לדורות. לכולנו ובעיקר לילדים שלנו. אין לנו ארץ אחרת אז לפחות נעשה מאמץ לשמור על מה שיש לנו.

אל תהרסו לי את הטבע

// יולי 15th, 2010 // No Comments » // כללי, רכיבה

את ארץ אהבתי הרווחתי מחדש. השוטטות על האופניים מובילה אותי למחוזות שונים שאלמלא הרכיבה כנראה שלא הייתי מגיע אליהם. נופים קסומים ושכיות חמדה מזכירים לי כמה מיוחדת הארץ הזו שבה אנו חיים. בתוך כל בלאגן החיים הזה הרכיבה מחזקת את החיבור שלי לארץ אהבתי, לשורשים, למהות הקשר שלנו למקום. הנה כאן נפל פלוני אלמוני בהגנה על המולדת, וכאן שרידים של מבצר ושם קבר שיח. והמראות הנשקפים מלמעלה שם נגלית ארצנו בכל הדרה, יחפה מהמולת היום והלכלוך שדבק בה, קסומים הם.

הטבע, האדמה והנופים חזקים הם מכל דבר אחר. היכולת לחוות זאת דרך הרכיבה מרתקת אותי ודוחפת אותי לרכב ולהכיר מקומות שונים ומשונים ברחבי ארצנו.

אבל לא הכל הוא חלב ודבש. המזוכיסט שבי מבקש רק לרכב ביער המוזנח, המלוכלך והלא מטופל שאין מספיק כסף לאף אחד להשקיע בו. הוא רוצה להתחבר לטבע ויהיה מה ולא משנה שעל ידי כך מתגלים גם חוליי ארצו האהובה. כי בארץ אהבתי אין מספיק כסף לשירותי כיבוי, אין מספיק כסף לטיפוח סביבתי, אין מספיק כסף לשמור על הקיים כדי שלא יהרס ולשפר את הטעון שיפור.

במקום שבו ישנם אנשים טובים, או שמטופלים דרך קבע רואים את האהבה והמסירות. רואים את טביעות האצבע של אלה שהיער והטבע יקרים לליבם. לא רק אלה שתורתם אומנותם, קרי שמשולמת להם משכורת על פעילותם אבל מסירותם היא מעל ומעבר, אלה גם אנשים רגילים כמוך וכמוני ששמו את הטיפול בטבע כנר לרגליהם.

ועכשיו יש גם אוייבים חדשים מבית. אלה שלא מבינים את המשמעות של לראות את הטבע שרוף. כמה ימים אחרי השריפה בפארק מגדל צדק הזדמן לי לרכב שם. פשוט כאב לב גדול.

אז מה יהיה הסוף? ללא רכבי כיבוי חדשים, מטוסי כיבוי, מצלמות מעקב ויותר אנשים בשטח ששומרים על הטבע מפני הזאבים שביננו המאבק הזה יכשל לפני שהוא יתחיל.

אל תתנו לטבע האדם לנצח את הטבע! אל תתנו למשחיתי הטבע לברוח מעונש! כי היום זה הטבע ומחר זה אתם!

אין לי תשובות להכל וגם לא דרך פעולה מסודרת. אבל יש בי רצון לתרום ולנסות לעזור בשינוי. שינוי שישמור עלינו יותר מכל דבר אחר.