Posts Tagged ‘משפחה’

או-ניים!

// ספטמבר 13th, 2012 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

חצי עין פקוחה. עדיין בתרדמת. ופתאום זה היכה בי… יש אור בחוץ! לא התעוררתי בזמן! מבט חטוף לעבר השעון… 6:21. שעה עשרים ואחת דקות לאחר שעת היקיצה המקורית… כבר הייתי צריך לדווש עשרים ואחת דקות…מתבונן שמאלה ורואה את הבת שלי ישנה לידי. ההנהלה חסרה…

ברגע שכף רגלי נגעה ברצפה שמעתי אותו קורא לי. אאאאבא. אאאאבא. חיוך של שובבים מרוח על פניו. כזה של ניצחון. הוא שוכב ליד ההנהלה (הישנה) במיטה של הילדה. מוציא אותו בזהירות בכדי לא להעיר אף אחד ונותן לו חיבוק ארוך ארוך. כזה שמקמט קצת את הילד. העיניים שלו זורחות. או-ניים! הוא נעמד לו בסלון ומצביע על האופניים שניצבות להן ליד הדלת בהיכון. או-ניים אבא! או-ניים אבא נו נו! או בתרגום חופשי, האופניים של אבא אסור לגעת! ואני? לא יודע מה לעשות קודם. למלא את בקבוקי המים? להתלבש? להעיר את ההנהלה שהייתה ערה חצי לילה עם הילד? ואז הילד פותר לי את הדילמה. נעמד באמצע הסלון, אצבע קטנה אחת מונפת אלעל ופרצוף של אני רוצה שירות עכשיו מרוח על פניו. קוקו! אז הכנתי שוקו לילד. הדילמה נפתרה. הרווחתי חמש דקות של שקט מוחלט. ועד שלא נשארת טיפה בבקבוק סורר לו שקט מתוח, כזה שלפני בו הסערה. מתבונן בילד שלי שעוד מעט כבר בן שנתיים ויודע שאם יש משהו שאני הכי גאה בו על שעשיתי בעולם הזה הרי אלו הם הילדים שלי.

בינתיים אני ממלא את המים בבקבוקים, מזווד את האופניים, מתלבש… מעיר את ההנהלה ויוצא מהדלת.

6:40 ואני מתחיל לדווש. לא אכלתי כלום. כוס מים וקדימה. התנועה בשעה מוקדמת זו של הבוקר קצת עמוסה על הכביש ועל המדרכות. ברגע שמאיר בחוץ נראה שכל העולם ממהר לצאת ולהגיע לאן שהוא, אפילו שזה מוקדם כל כך בבוקר. עדיין קריר וזה עושה לי טוב. מחליט שהגיע הזמן לרכוב את מסלול הבית שלי במלואו, ללא קיצורים, ללא הנחות. קצב לא רע. אחרי שבועיים וקצת של חזרה לשגרה הרגליים מתחילות אט אט להיכנס לקצב אחר. יש בי חדוה. כזו שיש בך כאשר אתה מרגיש את הרכיבה, את הבוקר, את טבע. רוכב עם חיוך מטופש על הפרצוף.

שעתיים וחמש דקות לאחר מכן אני עומד מול דלת נעולה. בחופזה הזו של לצאת מהבית שכחתי את המפתח שלי… ההנהלה לא בבית… עוד 3 דקות של דיווש לכל צד ואני פותח את הדלת. מזל שסבתא היתה בבית.

כל כך שמח שיצאתי לרכוב. מוכן ליום חדש.

ילד רע, ילד טוב

// מאי 12th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כמעט ארבעה חודשים היו צריכים לעבור בכדי שאנער מעלי סופית את העייפות המנטלית שנחתה עלי לאחר הצ'מיצ'ורי. אבל לא היה זה הצ'ימי לבדו. החורף שהיה קר וגשום, נפילת המתח שעברתי לאחר שמכרתי את החברה שהקמתי והצורך לאזן מחדש את חיי לאור המציאות האחרת בה אני חי היום, זו של עבודה, משפחה ומסגרת הובילו אותי להתפרקות מנטלית בכל הקשור לרכיבה ואוכל.

רק באמצע מרץ התחלתי לחזור לעצמי מבחינת הרכיבה. האביב שימש לי כחבל הצלה. חיפשתי לעשות ברכיבה את מה שאני רוצה ולא שום דבר אחר. רציתי שוב להרגיש את הרוח על הפנים, לראות את מד המהירות משתולל. אין מקום טוב יותר מהחלק המזרחי של הירקון בכדי לעשות כן. שטוח. רק שטוח. לדחוף ולסובב, לסובב ולדחוף. לעוף. להושיט יד ולגעת בפריחה. לחוש שוב את רגבי האדמה. שדות חרושים וזריחות מדהימות. התגעגתי. זה היה חסר לי. כאשר אתה מקבל את מנת האנדרופינים שלך אתה חוזר, כמעט מיד.

תרדמת החורף הזו עלתה לי ב 9.5 ק"ג. ממשקל ממוצע של 87-88 ק"ג עליתי ל 97.5 ק"ג. במשך כל התקופה הזו ניסיתי לאמר לעצמי שזה רק עיניין של 5 ק"ג ושזה עדיין לא נורא כל כך. זה יכול מאד להסביר את העובדה שהדחקתי. הדחקתי את קיומו של המשקל, את קיומה של המחברת בה אני רושם את מה שאכלתי ואת הפיקוח ההדוק, זה שעזר לי להוריד את מה שהורדתי. היו לי ימים בהם שמרתי נפלא וימים אחרים שרמת החשק למתוק/מלוח/מטוגן פשוט שיגעה אותי מהרגע בו נפקחו עיני. אם אתה לא קם רעב תדע שאתה בבעיה.

לפני שבועיים לערך ביצעתי איתחול מחדש של המערכת. מעין עצירת פתאום שכזו לפני שיהיה מאוחר. כבר הורדתי 1.5 ק"ג ואני שוקל "רק" 96 ק"ג. מרחקי הרכיבה שלי גדלו וגם חזרתי לטפס. אני מהיר יותר. אולי זה בגלל שנתתי לגוף שלי לנוח ואולי בגלל שבכל זאת אחרי שנתיים וחצי של רכיבה יש לבנאדם בסיס מסויים. אני מתחיל להרגיש את הניצנים של זה שוב. את החדווה. לא רוצה להזיז את הרכב בשביל רכיבה עדיין. רוכב כעשר דקות בתוך העיר עד שאני מגיע לשטח וספונטנית או שפונה ימינה לטפס או שמאלה למרחב השטוח. לא בנוי לאירועים המוניים ולא הייתי באירועי הקומונה האחרונים. פשוט לא מרגיש את זה. ומי שיבין יבין.

יקח זמן והמשקל ירד. התחקיר נעשה והלקחים הופקו. החשוב הוא שאני בדרך הנכונה. זו שתחזיר לי את אותו איזון עדין שהרכיבה שומרת עליו. זה של החיים.

ליד בריכת הנופרים

פרפרים

// דצמבר 8th, 2011 // 6 Comments » // 4Epic, בלוגינג, משפחה, רכיבה

עוד פחות מיום לצ'ימיצ'ורי. 162 ק"מ של רכיבת שטח במדבר. כבר כשלושה חודשים שאני מתכונן. גם גופנית אבל ובעיקר נפשית. שעות על גבי שעות של דיווש בלתי פוסק בתנאים לא תנאים. 2,200 מטר של טיפוס. מעלה העקרבים, מעלה אברהם… המרזבה. התמונה הכללית ברורה. חותמת האי שפיות תתקבל לאחר כ 12 עד 14 שעות של רכיבה בנופי בראשית קסומים באחד מהאזורים היפים בארץ.

תרגלתי את הציוד (רוכב עם תיק כבר שלושה חודשים), שיפרתי את התזונה (איזוטון ועוד איזוטון ולאכול משהו כל חצי שעה על השעון), רכבתי המון ולמרחק (בשטח, על הטריינר…), עיבדתי את המסלול… ועדיין אין לי מושג מה מצפה לי באמת. לא רכבתי בשטח הזה מעולם. וזו אי הוודאות היחידה. המשמעותית.

יום לפני. לפני עוד סגירת מעגל עם משמעות מיוחדת.  להיות אפיקיסט זו שריטה. ועדיין יש כאלה ש 100 מייל זה קטן עליהם. אין גבול ליכולת האדם ומי כמוני יודע. יש הרבה סימליות ברכיבה הזו. מעין חותמת הכשר על החיים החדשים. על הדרך החדשה בה בחרתי לפני קצת יותר משנתיים.

ההנהלה די שקטה בימים האחרונים. זה קשה לה כל העיניין הזה. רכיבה במדבר, נסיעה ארוכה לשם ובחזרה… אבא שלה חסר לה… וגם לי. הוא נמצא איתי כל הזמן. אני יודע שהוא יהיה גאה על ההישג. על העקשנות. על היכולת לשנות. על זה שמצאתי את השקט שלי. חסרות לי שיחות העידוד. האמון ביכולת, זה שאתה רואה בעיניים ופחות בדיבורים. את הגאווה שהוא חש ביחס לשינוי שחל בי ועל החלק שלו בזה. וזה שהוא איננו…

עוד כמה שעות מעמיס את הציוד ויורד דרומה. הולך לעשות מעשה.

הציוד כבר כמעט מוכן

שנתיים

// נובמבר 27th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אני כבר לא בתהליך. אני חיי את חיי. המסע שלי אל עצמי כמעט והסתיים. התוצר שלו מתבטא בכל דבר הקשור בחיי. באורח חיים בריא, במערכת היחסים שלי עם אשתי, בילדים שלי, בשמחת החיים, בסובלנות, ביכולת להכיל, ביכולת לפרגן ובעוד הרבה דברים אחרים. גם ברצון לעזור לאחרים לשנות את אורחות חייהם כי אם אני יכולתי לקום יום אחד עם משקל של 157 קילוגרם, לאמר די ולשנות את אורח חיי ב 180 מעלות, אז גם אחרים יכולים. ללא עזרה כירורגית, ללא דיאטנית, ללא מאמן אישי. אני ועצמי.

מבחינת הסטטיסטיקה היבשה בשנה האחרונה ירדתי כ 10 קילוגרמים. בשבעת החודשים האחרונים אני שומר על משקלי (נע בין 86 ק"ג ל 88 ק"ג). מה שלא מתבטא במספרים היא העובדה שלא ירדתי רק במשקל אלה גם אחוזי השומן בגוף שלי ירדו באופן ניכר. מיותר מ 24% אל פחות מ 19%.  בחצי השנה האחרונה אני מבקר באופן קבוע אצל דיאטנית ספורט. הגוף שלי התחזק באופן משמעותי (שריר שוקל פי שלוש משומן). בחודשיים האחרונים אני מתאמן עם מאמן אופניים וכבר רכבתי אל מעבר לגבול 100 הקילומטרים ובעוד פחות משבועיים אני יוצא להרפתקת רכיבה של 162 קילומטרים במדבר (הצ'ימיצ'ורי).

אני נמצא במקום שטוב לי (טפו טפו טפו). עבדתי קשה מאד בכדי להגיע אליו. טוב לי מבפנים וטוב לי מבחוץ. אין זה פשוט. חייבים תמיד להיות עם היד על הדופק. אני עדיין רושם את כל מה שאני אוכל. אני מקפיד לרכוב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מקפיד להקשיב לגוף שלי גם אם זה אומר ללכת לישון בתשע בערב לפעמים.

הרכיבה מאזנת אותי. יש משהו בלתי מוסבר בלרכב רחוק, לבד. אתה עם עצמך. סוג של הרפתקאה. ללא הפרעות חיצוניות. להתחבר עם הטבע כמו שהוא, נקי וללא מגע יד אדם. לנשום אוויר אחר. לחוות את הפריחה שאחרי הגשם. את בעלי החיים בסביבתם הטבעית. להרגיש את האדרנלין בגוף. לרכוב קטע שרכבת כבר מהר יותר, הרבה יותר מהר. לעשות ולחוות דברים בפעם הראשונה על שני גלגלים. לטפס דברים בלתי אפשריים. להשיג, להגיע, לשבור מחסומים.

עברתי המון בשנתיים הללו. וגם השנה האחרונה הציבה לי אתגרים ולימדה אותי דבר מה על החיים בכללותם. מותו של חמי יונתן ז"ל באה בהפתעה מוחלטת והשאירה בי, בכולנו, חלל גדול. דווקא המוות של מי שחנך ולימד אותי את רזי רכיבת האופניים והיה בשבילי הרבה יותר מ"אבא של אשתי" השאירה אותי נחוש יותר ומחוזק נפשית. יש פעמים שאני מוצא עצמי רוכב בנחישות רבה יותר ביודעי שככה הוא היה מצפה ממני, ולא רק על האופניים. את החלל שהוא הותיר אני מרגיש כמעט בכל יום. בעיקר כשאני עם עצמי.

קשה להסביר את עוצמת השינוי. חייבים להרגיש בכדי להבין… להבין שזה שווה את הכל. שהמאמץ הנפשי והפיזי הכרוך בכך משתלם. שלקום בארבע בבוקר כשקר ורטוב בכדי לרכוב משתלם. שלשמור על המשקל משתלם. ושפתאום אתה מכיר וחווה עולם חדש שלא ידעת שהוא קיים שם בשבילך.

הייתי צריך לרכוב הבוקר. כשקמתי ידעתי שאת הבוקר הזה ארצה לבלות בחברתם של היקרים לי מכל, אשתי וילדי. כי בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי כלל. בכל פעם שאני שם בחוץ הם עימי, בליבי ובמחשבותי. אז החזרתי את ציוד הרכיבה למקום וביליתי עם אהובי בוקר רגיל ככל הבקרים. קסום בפשטותו ומושלם.

בוקר רגיל. חמש ורבע בבוקר.

פתאום חורף באמת

// נובמבר 19th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

אני חייב להודות, נמאס לי מכל החורף הזה שפתאום ללא אזהרה מוקדמת נפל עלינו. מילא כמה טיפות אבל 200 מילימטר גשם? תופעות הלוואי חמורות. ילד חולה מדביק אמא בריאה וזו בתורה מדביקה את הילדה. קאט. נכון שאין צורך בהמשך? כי עד כאן זה כבר היה מספיק אומלל… תוסיפו לזה את העובדה שתחלואת המשפחה גררה ריתוק לאופניים (גם בימים שעוד היה אפשר לרכוב הן חנו בבית) ונקבל מתכון בטוח לאומללות בסיסית של חורף. לא רק שקר, בוצי ושהחורף מוכיח כמה שרוט הבן אדם שיוצא במזג אוויר שכזה לרכוב (אני וחברי הטובים) אז גם החולי נחת עלינו. שלושה וקצת שבועות לפני הצ'ימיצ'ורי ובמקום להגביר את קצב האימונים… הוא רק דועך.

בכדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, ויותר נכון בכדי לשמור על איזושהי מסגרת דיווש קניתי לי, באישור ההנהלה, את פילגש מספר 2. קבלו בבקשה, הטריינר. חבר את פילגש מספר 1, קרי האופניים, אל פילגש מספר 2 ודווש לך אל האושר… איזו טעות מרה של מתחילים. לא ידעתי אל איזה בור אני נופל. טריינר זה הארדקור. במיוחד אם הגלגל הקדמי מושען על מגביה והזווית שלו מדמה עלייה… בפעם הראשונה שסובבתי על הטריינר זה היה נראה לי קל מדי. ובאמת גיליתי, אחרי עשר דקות, שהצמיג האחורי בכלל לא נוגע בטריינר… לאחר שהפדיחה הזו סודרה זו כבר הייתה אופרה אחרת… אחרת לגמרי. איזו התנגדות! אחרי שעה של דיווש שלא נפסק לרגע, ירדתי שדוד ומעולף מהטריינר. איפה הדיווש לעבר האושר ואיפה המציאות. או כמו שנאמר, המציאות נושכת! ביום השני לפחות לא היה לי בעיות של "חיבוריות". סתם מאבק עם עצמי לדווש שעה באינטנסיוויות שלא מאפינת רכיבת שטח. הפעם השלישית כבר כללה אינטרוולים… הארדקור, כבר הזכרתי? ירדתי מדדה.

הפילגשים

ביום שלישי אני בשטח ושכולם יקפצו. עוד כמה ימים כאלה של חורף והשפיות שלי תצטרך לעמוד למבחן. נראה לי שהאנדרופינים מופיעים כשאתה בחוץ, בשטח, נושם את אוויר החופש תרתי משמע. כשאתה על הטריינר, גם אם האנדרופינים משתחררים, ואני בספק, הם אינם שורדים את אוויר הבית. אחרי האימון אתה מרגיש שדוד גופנית וללא הרגשת הישג. אולי עוד כמה סיבובים על הטריינר וגם זה יעבור. עד אז אני אתכסה לי בפוך ואחכה שזעם החורף ישכך לכמה ימים בכדי ששוב אוכל לצאת ולרכב בחוץ ולהנות מהמרחבים. כדי ששוב יופיע אותו חיוך טיפשי על הפנים לאחר הרכיבה.

גם נוקי הולך

// נובמבר 14th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

הוא נתן בי את מבטו. חיוך ממזרי הופיע על פניו. הוא שחרר את אחיזתו בספה ועמד בכוחות עצמו. המבט הושפל. נבדקה היציבות. המבט הורם. נמדד המרחק בינו לביני ואז, בפעם הראשונה, שלושה צעדים קטנים נעשו. הוא הגיע אלי והרשה לעצמו לנחות היישר לזרועותי. חיוך של סיפוק עלה על פניו. כזה שאומר כולו עצמאות. הילד שלנו התחיל ללכת וזה קרה במשמרת שלי! סוף סוף משהו משמעותי מתרחש ואני זה שחווה אותו ראשון עם אחד הילדים. חיבוק ארוך ארוך. מ ו ש ל ם.

והכל זה בגלל שהוא חולה כבר כמה ימים. חום שבא וסוף סוף גם הלך. היום הוא כבר הראה סימנים של "לחזור לכושר". לא רק שוקולד בתור מוצק אלה גם ביסקוויט ועוגיה. זז כאחוז תזזית ממשחק למשחק. מנסה לפתוח, לגעת, לסדר, לטעום, לחוות כל דבר שהוא בטווח נגיעה, משיכה, הפלה או הזזה. משחק נד נד עם המראה של הילדה במסדרון. אם רק היא הייתה רואה אותו… מיום ליום התעוזה שלו גוברת והפחד נעלם. אני מביט בו מהצד. והנה הוא על קצות האצבעות מנסה להגיע למשהו שמונח על השולחן. הוא לא מוותר ומגיע. בוחן את המציאה שתפס ואיך הוא יכול להנדס לה את הצורה מחדש. האייפון שלי כבר טס כמה וכמה פעמים משולחן העבודה ישירות לריצפה וגם הוטח אחר כבוד, פעם אחר פעם, בלפטופ שלי.

והכל בבוקר אחד שבו הייתי צריך להישאר בבית ולשמור על הילד לכמה שעות.

הילדים שלנו הם מי שאנחנו. הם מספקים לנו את המטען והכוח. ואתה מתמלא מבפנים ונטען אפילו רק מלראות את הילד שלך חוזר לעצמו. משחק שוב ונהנה. מגלה דברים חדשים ומתקדם. וגם מזה שאתה מרדים אותו, או אותה. מספר סיפור או עושה אמבטיה. מכין ארוחת ערב או סתם מחבק. מי צריך יותר מזה?

גם דרור כבר הבין שפיתה עם שוקולד זה ט-ע-י-ם!

בונבון מתוק שלי

// אוקטובר 30th, 2011 // 2 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה

"אתה הבונבון המתוק שלי". ככה פתאום נזרקו להן המילים באוויר. אולי זה גילי המאוחר או גילה המוקדם. המילים גרמו לי להסמיק. לא ידעתי איך עלי להגיב ומה עלי לעשות. אני נשוי, אב לשניים… ועכשיו זה. ואיך מסבירים את זה להנהלה?

היא חייכה אלי, את אותו חיוך כובש. זה שתמיד גורם לי להתרכך. זה שגורם לי לעשות את כל מה שהיא מבקשת. זה שגורם לי לאבד את עצמי לפעמים ולסטות מהדרך. ואיך אפשר שלא? אהבה ממבט ראשון, מהרגע בו נח מבטי עליה. אהבה כזו שסוחפת, ללא גבולות. ואיך מסבירים את זה להנהלה?

מה גבר בן שלושים ושמונה אמור לעשות לכשהוא שומע מילים שכאלה שלא באות מאישתו? ואיך מסבירים את זה להנהלה?

נשמתי עמוק והחלטתי להתמודד עם זה. לא לברוח. היא כבר פשטה את זרועותיה בכדי להעניק לי חיבוק. בכדי לחתום במעשים את פרק הדיבורים. היה לה חיוך של אישה שיודעת מה היא רוצה.

כרכתי זרועותי סביבה ונתתי לה חיבוק ארוך ארוך. הישרתי מבטי אליה ואמרתי, "אבא אוהב אותך הכי בעולם נסיכה שלי". ומהצד ראיתי את ההנהלה מחייכת. "אבא, ככה זה שאוהבים".

אור והבונבון המתוק שלה