Posts Tagged ‘ניינר’

תמונות מה DTD 2011

// מאי 31st, 2011 // No Comments » // 4Epic, רכיבה

* צילום: אלעד סגל

 

DTD 2011

// מאי 29th, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי באירוע רכיבה של Dusk till Dawn. רכיבה מהשקיעה ועד לזריחה. עוד אחד מאותם אירועים שהקומונה שלנו (EPIC4) מארגנת.

יש משהו שונה ברכיבת לילה. כאילו באת לשחק בגן הסגור. זהו סוג רכיבה וחוויה שונים מזו של רכיבת היום. יש התמזגות שונה לחלוטין בין הרוכב לבין השטח. סינרגיה אחרת, שאולי גם נובעת מהריכוז הרב יותר אליו נדרש הרוכב ברכיבת לילה.

זו היתה הפעם השנייה בלבד בה עמדתי לרכב בסינגלים בלילה. לא יכולתי לשער איך תזרום הרכיבה ואיך ארגיש שם לבד ביער. אבל החלטתי להתמודד ולא לברוח. הבעיה היתה עם ראשי הקודח. שם הוחלט מבעוד מועד על מספר "סביר" של הקפות אותן יהיה חייב אנוכי לרכב. משהו שאוכל ל"השלים" עמו. חוסר נסיון… כבר אמרנו.

באתי לרכב שישה סיבובים של המסלול ולבסוף רכבתי תשעה. 75 ק"מ ו 1450 מטר של עליות במצטבר. זה נראה מכובד… ולמרות כל זאת אני מסתובב עם הרגשה מעורבת. מאיזושהי סיבה החלטתי ששישה סיבובים של המסלול יהיו מספקים ורק בדרך לאירוע התובנה כי כל המטרה היא לרכב מהשקיעה ועד לזריחה הגיעה גם אלי. לרכב. זה נכון שיש את כל הקטע החברי של העיניין וכו' אבל מעל לכל יש כאן מבחן של התמודדות. אתה, רוכב סולו, למשך כל הלילה. אתה מתמודד בעיקר עם עצמך, מותח את הגבול, מנסה למשוך את זה כמה שיותר למרות עייפות החומר.

בראייה לאחור לא הייתי סגור על איך אני רוצה להתמודד עם האירוע. איך לאזן בין הרכיבה לבין הקטע החברתי. רק אחרכך הבנתי שהקטע החברתי טמון ברובו ברכיבה עצמה. בעובדה שאתה נותן לחזקים ממך לעקוף בלי בעיה, בזה שאתה מתעניין בשלומם של חבריך על המסלול, בזה שאתה דוחף אחרים קדימה, בכימיה המיוחדת של הסובלים (מי יותר ומי פחות)… ולא רק באוכל והבירות שאיזור ההיערכות/מנוחה מציע לך.

הטקטיקה שלי הייתה פשוטה. לא יותר מארבעים דקות לסיבוב, תדלוק של מים ואוכל כל שלושה סיבובים (הפכתי את תא המטען של הרכב ל feeding station שלי). השתדלתי לא להשתולל בהתחלה. לא להתלהב יותר מדי כדי לא לפתוח חזק מדי ובכדי שהרוכבים החזקים לא ישבו לי על הזנב וינסו לעקוף כל הזמן. דבר שלבטח היה יכול להכניס אותי ללחץ מיותר. לכן החלטתי לרכב את ההקפה הראשונה בזהירות ולהגביר את הקצב בהקפות הבאות. הטקטיקה עבדה. את מוחי הקודח הטרידה השאלה כמה זמן יקח למוביל לעקוף אותי בהקפה שלמה. ברגע שזה קרה, לאחר כמעט שלוש הקפות, כאילו ונרגע בי משהו.

תחנת הרענון שלי

היו קטעים סוריאליסטיים ברכיבה. פתאום אתה מוצא את עצמך לבד ביער. אתה וקולות הלילה של הטבע מסביב. השועל שהחליט לחצות את אחד מהסינגלים עליהם רכבתי כמעט גרם לי להתקף לב. הדורבן שהופיע עמוק לתוך הלילה במקום אחר כבר תוייג אצלי כמשהו טבעי. ועוד לא הזכרתי בכלל את המסיבות שהתקיימו ביער לאורך כמעט כל הלילה ואת העובדה שבחלקים שונים של היער היית יכול לשמוע מוזיקה כזו או אחרת, ממזרחית להאוס ודאנס לשקט מוחלט ושוב חוזר חלילה.

ככל שביליתי יותר על המסלול וצברתי שעות אוכף ליליות רבות יותר כך גם גדל הביטחון העצמי שלי. אתה מגיע למצב שאתה מכיר את רוב הפניות ויודע למה לצפות בקטעי הרכיבה השונים. ניצנוצי שני פנסים (ראש וכידון) מלמדים אותך שאתה לא לבד ויש רוכב שיכול להימצא מאחוריך או מלפניך. המצחיק הוא שהחזר האור מהפנס שלי בלבל אותי מדי פעם והיה נדמה לי כאילו יש רוכב מאחורי רק בכדי לגלות שאלו הם תעתועי דמיון והחזרי אור.

אחרי פחות מארבע שעות רכיבה רצופות על האוכף השלמתי שש הקפות. קצת אחרי חצות חציתי את קו 50 הקילומטרים. בנקודה זו החלטתי שהגיע הזמן לעצור כמעה, לאכול משהו, לנוח. בראייה לאחור אני יודע שהייתי צריך להמשיך ולרכב ולא להתעסק בהעבסה של פסטה, נתחי חזה עוף ונקניקיות חריפות (היה טעים!). היה קשה לחזור לאוכף. לא בגלל שרירים כואבים או בטן מלאה, אלה בעיקר בגלל העייפות של הגוף שהחלה לתת בי את אותותיה. לדעתי דווקא בגלל ההפסקה. רכבתי עוד שלושה סיבובים כאשר בתשיעי הרגשתי שמיציתי. הגוף אמר את דברו. בשלוש ורבע בבוקר סיימתי את ההקפה האחרונה שלי, מרוצה ולא מרוצה.

קצת אחרי חצות

אי השפיות הזה שנקרא קומונת EPIC4 הוכיח שוב שאפשר אחרת. אפשר להיות אי של שפיות בים של טירוף מסביב. אי של אחווה בין אנשים שתחביבם הוא לרכב רחוק. לכבוד הוא לי להיות חלק.

עכשיו שהכל כבר נגמר אני מוכן להסתער על האתגר הבא חמוש בהבנה טובה יותר. שש שעות רכיבה השאירו אותי לא מרוצה. כנראה שאני במקום הנכון :)

יוחנן המטביל

// מאי 23rd, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר רכיבות הלילה שביצעתי.  בקיץ שעבר בירקון על שבילים לבנים. זהו כל הרפרטואר. סטו.

רפרטואר הלילה שלי היה זקוק בדחיפות לחיזוק לפני ה Dusk till Dawn המתקרב. כאן לא מדובר בשבילים לבנים ורחבים אלה בסינגלים זורמים שדורשים ריכוז ושימת לב מירבית. היות וה DtD הוא אירוע קומונרי לא עלה בדעתי לוותר אלה, כדרכי החדשה בקודש, להתמודד. הרבה דברים השתנו מהקיץ שעבר. אופי הרכיבה שלי, המשקל שלי, האופניים, החיים שלי בכללותם… מה גם שהקיץ הבא עלינו לטובה לא יהיה חם פחות מקודמו ולכן, אם ארצה לשמור על כמות הקילומטרז' ברגליים, רכיבות לילה זה דבר שאצטרך לאמץ כדרך קבע. להתמודד… כבר אמרתי.

חיפשתי מטביל. כזה שיהיה סבלני מספיק ולא תהיה לו בעיה עם מתלמד שכמותי. לא יכולתי לאמוד את היכולת שלי ברכיבת לילה בסינגלים היות ולא ביצעתי כזו אף פעם… אתה סוחב איתך הרבה מחשבות, פחד טבעי מהלא נודע ועוד דברים אחרים על הגב ברכיבת הטבלה שכזו. עד שלא תרכב פעם אחת לא תדע. לא תוכל להבין את החוויה.

אז מצאתי מטביל. התחלנו לרכב מעט לפני חשיכה מוחלטת. העובדה שרכבתי את מסלול התחרות כבר שלוש פעמים ביום עזרה לי להתמצא בשטח. התברר לי די מהר כי רכיבת לילה היא אופרה שונה לגמרי. יש חשיבות גדולה לשימת לב לפרטים על הקרקע, גם כי בשל התנאים הסביבתיים זה קשה יותר (כאילו ברור…), אבל גם בגלל שרוב הסיכויים שיהיו דברים פה ושם שתפספס ושאולי "ישנו" במקצת את חווית הרכיבה שלך.

המטביל על אופני הסינגל ספיד שלו נע בשטח כאילו הוא בוגר יחידה מובחרת. הסיירת של EPIC4. אפשר להבחין בהרבה פרטים כשאתה רוכב עם פנס של 1800 לומנס. גם בטכניקה טובה של זה הטס מלפניך.

למרות המחשבות הפולניות המקדימות זה ממש לא היה נורא. להיפך. החלק הראשון של הרכיבה היה במהירות שלא חשבתי שאוכל להגיע אליה בלילה. בעזרת המטביל מהסיירת והפנס המטורף (Exposure Lights Six Pack) צברתי ביטחון ככל שהזמן עבר. התחברתי לשקט האחר שמסביב. הייתי מפוקס ברוב הזמן (חוץ מפעם אחת שהסתיימה בחיבור בין הרגל הימנית שלי לסלע), מנסה ללמוד לפעם הבאה, להבין יותר, להנות ולשאוב כמה שיותר מעוצמת החוויה.

ביום חמישי זה יהיה אני והשטח. יחד עם עוד כשישים רוכבים כמובן, אבל עדיין זו תהיה ההתמודדות שלי עם עצמי. בעצם זה תמיד עם עצמי הלא כן?

 

תודה גדולה לירון כהן ש"הטביל" אותי.

שבת אחר הצהריים בפארק קנדה

// אפריל 10th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

יש קושי, שהוא טבעי, בלהסביר מה רכיבה על אופניים עושה לבן אדם. איזה דברים עוברים למישהו בראש בזמן הרכיבה ומהן התחושות שאתה מקבל ברכיבה… כמו התרוממות הנפש כתוצאה מרכיבה בסינגל שמסביבו הטבע פרוס במלוא יופיו וצבעיו… לרכב באותו אזור בעונות השנה השונות ולחוות את מעגל הקסם של הטבע, איך הצבעים משתנים להם, איך האדמה נותנת לך משוב אחר, איך אתה, האדם, משתלב בכל זה.

שבת, כבר שעת בין הערביים ואני מגיע לפארק קנדה לשעתיים וקצת של רכיבה לפני שמסתיים היום. פה ושם, באזורים היותר מוצלים של סינגל קק"ל עוד מבחינים ברקפת ששרדה ובמעט כלניות אבל הפריחה האחרת, זו המרהיבה בצהוב, לבן וסגול שמקיפה אותך מסביב מבשרת על שלב אחר של פריחה, זה המבשר על האביב. העשב והשעורה כבר בגובה של יותר מחצי מטר, ואתה יכול ללטף בידך אותם בדרכך מעלה בסינגל. ארבע וחצי אחר הצהריים של שעון קיץ היא שעה קסומה. גם בגלל שעדיין לא חם מדי. קרני השמש האחרונות מלטפות אותי ברכות, לא מפריעות. יש תאורה מיוחדת שיורדת על צלע ההר עם השינוי בגובה השמש והיא כמובן משתנה כל הזמן.

כבר חמש וחצי אחר הצהריים ואני מתחיל את הסיבוב השני שלי. סינגל קק"ל והפרסה או השחור המורחב בלשוני. 14 ק"מ של עונג סינגלים צרוף. הפארק כבר כמעט ריק ואין רוכבים. תפאורה מושלמת בכדי לדחוף את עצמך אפילו יותר. לרכב אני מגיע כאשר הצלחתי לגלח שתיים וחצי דקות מההקפה הקודמת.

השמש שולחת את קרניה האחרונות ואני עוצם את עיני ונושם עמוק. מתפשט על פני חיוך מטופש. חיוך של הישג, של שלימות פנימית. חיוך כזה שמי שלא רוכב לא יצליח להבין. התנקתי ואני מוכן לשבוע חדש. Bring it on.

 

בכניסה לסינגל הפרסה

2011 6PE: הסיכום שלי

// אפריל 2nd, 2011 // 4 Comments » // בלוגינג, רכיבה

אז מאיפה מתחילים? המחשבות אצלי עדיין לא סדורות למרות שכבר עברו יותר מ 48 שעות מאחד מרגעי השיא האישיים שלי. אם מישהו היה אומר לי לפני 18 חודשים שאני ארכב למרחק של 102 ק"מ כנראה הייתי שולח אותו לאשפוז. אם הוא היה גם מזכיר 2,200 מטר של טיפוס מצטבר כנראה שהייתי דואג שהוא גם יקבל מכות חשמל…

זה לא קשור רק בספורט. זה הרבה יותר מזה. כתבתי כבר שתהיה זו סגירת מעגל. זה קשה להסביר ולכן אשתמש במשפט שההנהלה אמרה לי לפני כמה שבועות: "קיבלתי דגם משופר של בעלי". האיש ההוא איננו עוד. יש איש אחר, חדש, שתכונותיו טובות יותר ומזגו טוב יותר וראיית החיים שלו שונה לחלוטין. רק מי שמכיר אותי עוד מלפני יכול לאמוד את עוצמת השינוי שחל בי. ה 6PE היה התירוץ שהייתי צריך בכדי לנטוש סופית את אופיר הישן. להניח לו. ולהתרכז לחלוטין באופיר החדש.

היו לי חששות. המרחק הכי רחוק אותו רכבתי היה כ 80 ק"מ ולא כלל מאמץ טיפוס כה אינטנסיבי לו היינו דרושים ב 6PE. אולי הבעיה הגדולה יותר היתה שלא רכבתי באופן סדיר לאחרונה בשל נסיעות עבודה לחו"ל. אבל כשאני מסמן מטרה, אני מגיע. חלמתי על הרכיבה הזו, חייתי אותה עוד לפני. דאגתי להכיר את המסלול, גם אם זה דרש רכיבה מקדימה של חלקו בכדי שאוכל לנסות ולתכנן את חלוקת הכוח במהלך הרכיבה. התיעצתי לגבי תזונה. וכמובן לגבי מה כדאי לקחת איתי ומה כדאי להשאיר בבית. אפילו רכבתי כמה רכיבות עם תיק על הגב בכדי להיזכר איך זה (לא משהו, תודה). עשיתי את כל מה שחשבתי שהוא נכון לעשות במסגרת הזמן שהיה לי.

כמות המשתתפים שהגיעו לרכיבה הייתה מרשימה והיה כיף לראות את הערב הרב של האנשים והאופניים שזורים להם יחדיו לפני הזינוק. הייתה בי התרגשות גדולה. זו הייתה הפעם הראשונה בה עמדתי להשתתף ברכיבה "רשמית" של הקומונה ויחד עם הציפיות שהיו לי מעצמי היה גם את הפחד שלא אסיים את הרכיבה מאיזו שהיא סיבה כל שהיא. כנראה שיש גנים שהם חזקים ממך ושהדרך היחידה להוריד מהשפעתם היא פשוט להעפיל כל פעם לפסגת הישגים גבוהה יותר.

היות והיו לנו 102 ק"מ לרכוב יחד עם כ 2,200 מטר של טיפוס מצטבר ה"טקטיקה" שלי הייתה לא להשתולל בעליות. מהעצות שליקטתי חזרה ונשנתה עיצה דומה מכולם, טפס ב 75% מהיכולת, אל תתפתה לתת את הכל, תזהר לא לשרוף את עצמך בהתחלה. ואני שבסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום ושלא היו באמתחתי רכיבות דומות השתדלתי לישם את הכלל הזה.

אחד הדברים היותר משמעותיים ברכיבה שכזו היא בחירת בן הזוג לרכיבה. כמו בחיים עדיף מישהו שדוחף ומדרבן. התמזל מזלי ויאיר מולאי הסכים לרכב איתי. לא יכולתי לבחור טוב יותר. אדם משכמו ומעלה שאני חייב לו תודה גדולה.

הרכיבה

מפארק קנדה ועד לתחנת הדלק במחלף שורש

את החלק על הסינגל השחור רכבתי כאשר אני מנסה להרגיע את ההתרגשות שהגיעה לשיאים. לא כל כך הצלחתי. לזכותו של יאיר יאמר שהוא זיהה את ה"בעיה" ועזר לי להכנס לתלם. את העלייה של דיפנבייקר כבר רכבתי במסגרת מהדורה כזו או אחרת של המסור. המסור מסתיים במשלט 6 ואילו המסלול לקח אותנו עד לאנדרטת פורצי הדרך. לא השתוללתי. דיוושתי ושמרתי על קצב אחיד כדי פשוט לסיים את אחת "ה"עליות. ההפסקה לצילום בתחנת הדלק עשתה עמי חסד. זה שירדתי מהאופניים והלכתי קצת שחרר את הלחץ שהיה על השרירים ואחרי תדלוק מים ואוכל הרגשתי כמו חדש.

בנקודה הזו של המסלול החלטתי להשתמש בטבליות המלחים החדשות של GU. היו סימנים כאלו ואחרים שהגוף שלי נתן שבעיתם נעשתה ההחלטה. בראייה לאחור זו היתה החלטה אינסטינקטיבית ונכונה שאולי והצילה לי את הרכיבה.

מטפסים בסינגל השחור בפארק קנדה

 

מתחנת הדלק במחלף שורש ועד למבוא בית"ר

שמחתי לקצת ירידה. והדגש על קצת. גלישה לכיוון מפגש השבילים בנחל הכיסלון והמשך רכיבה על הירוק ואחר כך על הכחול בעלייה לכיוון צובה. כאן, על אחד ממסלולי הבית שלי, הרגשתי בטוח. המחשבות שלי כבר נדדו לחלק אחר של המקטע, לעלייה לכיוון סינגל IMBA. משום מה בלבלתי בין העלייה שהיינו צריכים לרכוב לבין עלייה אחרת שפעם רכבתי והחלטתי עוד בבית שזה יהיה בסדר לרדת מהאופניים וללכת 50 מטר בכדי לא לבזבז כוחות על קירון אחד מסויים שבפעם ההיא הקודמת ריקן לי את המצברים. כשהגענו לעלייה, ואחרי שכבר הבנתי שזו לא אותה עלייה שדימיינתי בראש, הצד המנטלי פשוט הרג אותי. הספיק לי מבט חטוף אחד לעבר איזשהו קטעון לא מסובך במיוחד בשביל לעצור וללכת את ה 50 מטר שהראש שלי החליט כבר בבית שאותם אני הולך. יאיר כבר חיכה לי בסוף העלייה ולא נותר לי אלה לנער את עצמי, לעלות על האופניים ולהמשיך.

הרכיבה על סינגל IMBA היתה שבירה מבורכת מהמסלול המונוטוני משהו של שבילים לבנים שעליהם רכבנו לאחר סיום המקטע על הסינגל השחור בפארק קנדה. הצבעים העזים של הפריחה שנראתה מכל עבר והשילוב עם הסינגל היה לדעתי אחת מנקודות השיא של היום, לפחות בשבילי. הרכיבה בסינגל כאילו והזרימה דם חדש בעורקי כהכנה לטיפוס הארוך דרך עין קובי למבוא בית"ר.

כאן הרווח מרכיבת ההכנה היה משמעותי. ידעתי למה לצפות, כמה ארוכה העלייה, איך הגוף צריך יהיה להרגיש ומה עלי יהיה לעשות. שוב, לא השתוללתי. רכבתי בקצב אחיד ואפילו הצלחנו לעקוף שני רוכבים בעלייה.

לאחר כ 47 ק"מ הגענו לתחנת הדלק במבוא בית"ר. אומנם קצת פחות ממחצית המסלול, אבל עם יותר ממחצית מהטיפוס המצטבר שהיה עלינו לצבור.

רגע לפני שמתחילים לטפס למבוא בית"ר דרך עין קובי

 

ממבוא בית"ר ועד לבית גוברין

הרכיבה דרך שמורת סנסן עד לסינגל קינים הייתה אחד ממקטעי הרכיבה היותר מהירים שלנו. הדרך זרמה, היינו במגמת ירידה, ולפני ששמנו לב היינו בעדולם. הקטע שרכבנו על סינגל קינים לא היה טכני אבל סופו היה בעלייה עם שיפועים די משמעותיים. שיפועים שאתה מרגיש בייחוד אחרי הטיפוס המצטבר שעברנו עד לאותה נקודה. עדולם הוא מקום בו רכבתי די הרבה. אני אוהב את הזרימה שלו, את הירידות שאחרי הטיפוסים, את המקטעים הטכניים והפחות טכניים. ידעתי איך לווסת את הכוח בצורה נכונה. כשאתה כבר אחרי יותר משישים קילומטרים של רכיבה ואז יש לך את האתגר של עדולם, הרכיבה נעשית מאתגרת יותר. העייפות משחקת תפקיד וחייבים לנסות ולהתרכז כמה שאפשר. בסוף הסינגל כמעט ושילמתי ביוקר על חוסר ריכוז וברגע האחרון הצלחתי לבלום בפנייה לפני טיסה לא נעימה בכיוון המדרון.

בבית גוברין יאיר אמר לי שזהו, מכאן זה כבר כלום. סיימתי. גם הראש שלי אמר אותו דבר בנקודה הזו…

בתחנת הדלק בבית גוברין

מבית גוברין ועד לגבעת ישעיהו

תל גדיד היה המכשול העיקרי האחרון ביננו ובין הסיום. זה עוד אחד מאותם מקומות שרכבתי לידו בעבר ומשום מה היו לי זכרונות לא נעימים ממנו. איפה שהוא באמצע העלייה שוב עצרתי. ירדתי והלכתי. אחרי יותר מתשעים קילומטרים ואלפיים מטר של טיפוס מצטבר הקופסא קצת חרקה. 100 מטר של הליכה, שוב שיחה עם עצמי, ועל האופניים שוב. כשהגענו לפסגה הסתכלתי סביב ונשמתי אוויר מלוא ריאותי. זהו. שום דבר כבר לא עומד ביננו ובין הסיום. משום מקום הופיעו להם כוחות נוספים ואיתם גם ההכרה שהנה אני הולך לעמוד במטרה.

את מה שנשאר לרכוב בתוך גבעת ישעיהו רכבנו כתף אל כתף. אצל יאיר מתחילים יחד, רוכבים יחד, ומסיימים יחד. כל מה שאכתוב לא יתאר נכונה מה הייתה רבה ההשפעה שלו על אופי הרכיבה שלי באותו יום ועל העובדה שסיימתי.

אם רציתי סגירת מעגל הרי היא הגיעה. מאיר בוקעי, זה שעזר לי להשאיר את הפחדים מאחור ולהצטרף כרוכב פעיל לקומונה, שרכב איתי בשידור החוזר של אפיק כניסה 2 וכן את הרכבות הראשונות שלי היה הראשון שבא לברך אותי בסיום. עם החיוך שלו והאור בעיניים.

תם ונשלם

 

תם ונשלם. רכיבה של 102 ק"מ ועוד קצת עם 2,200 מטר של עליות מצטברות לערך. חוויה שאזכור לכל החיים ושאני מקווה שתחזור מעתה בכל שנה. אי אפשר לתאר את העוצמה של לקחת את האופניים ולרדת מהם אחרי קילומטרז' שכזה ואחרי שעברת דרך ארץ ישראל היפה בזמן הטוב ביותר בכדי לחוות את הטבע.

תודה לירון, דני ומאיר על הארגון ולאנשי הקומונה שעזרו לי להפוך לחלק ממנה.

 

דיפנבייקר

// פברואר 5th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

דרך דיפנבייקר היא דרך עפר/כורכר בין שער הגיא לנווה אילן על הרכס המקביל לתוואי כביש ירושלים תל-אביב. הדרך עוברת על "רכס המשלטים" ומקשרת בין משלטי מלחמת השחרור שהגנו על קטעי הכביש בתש"ח.

ספוג סיפורי קרבות של אחד מאושיות הקומונה (Epic4) בדבר האתגר שהמקום סיפק לו, השם דיפנבייקר העלה בי צמרמורת בכל פעם שהועלה. למרות שהיה את מי לשאול ואת מי לתחקר העדפתי לא לעשות כן. עדיף לגלות בעצמי על מה ולמה בהזדמנות המתאימה מלשמוע סיפורי אימים כאלה ו/או אחרים. ההזדמנות ניכרה בדרכי יותר מהר משחשבתי. ימי הגשם האחרונים לא השאירו בחירה גדולה מדי של מקומות שאפשר היה לרכב בהם בסוף השבוע האחרון. ואני שבסך הכל רציתי לשמור על רציפות הרכיבות שלי הצצתי בלוח הרכיבות בקומונה. "המסור"…עולים דיפנבייקר יורדים דיפנבייקר… עולים דיפנבייקר יורדים דיפנבייקר… הפוסט של אילןט לא השאיר מקום לדימיון. באים לתת עבודה במסור. על שם מה "מסור"? על שם צורת השיניים הנוצרת על ידי שרטוט המסלול בעזרת GPS כאשר עולים דיפנבייקר ויורדים דיפנבייקר וחוזר חלילה. החלטתי ש"על החיים ועל המוות" ושאסור לעשות בושות. בעיקר לאחר הבעת הדיעה שלי בקומונה לגבי מערכות הילוכים מבוססות ה 10 X 2  (טוב נו, רק של SRAM ורק עם קראנק 26/39) שלפי דעתי מתאימות ל 29" ושאחת כזו מורכבת על האופניים שלי. רק זה חסר לי שאני אתלה את עצמי בחוצות העיר ואצטרך לבלוע את הכובע…

אני הולך להצטרף לרכיבה.

סימסתי לאילןט. מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה. כיוונתי שעון ל 4 בבוקר והתפללתי לטוב.

קשה לקום בחורף. עינוי לקום מהמיטה החמה שבחוץ מטפטף וקר. אבל חייו של הרוכב המזוכיסט מחייבים זאת. אין ברירה. אפילו בשביל סיכוי של אחד למיליון לרכב. ובכלל אילן הבטיח שהמקום רכיב בכל מזג אוויר…

היה קשה לקום בבוקר גם בגלל שבמהלך ארבע השעות שהיו לי לישון הילדים עשו ככל שביכולתם ל"הפריע" את מנוחתה של ההנהלה ואת מנוחתי שלי. ביום שישי כולנו ישנים יחד. נוקי בעריסה שלו ואחותו הגדולה איתנו במיטה. מעין שיגרה כזו שמבטיחה שלא נישן כמו שצריך ושמישהו מאיתנו יתעורר בבוקר עם איזשהו סימן כחול זכר לבעיטה שקיבל מהקטנה בלילה. אז בהתחלה זה היה הוא שהתעורר בדיוק כשנכנסתי למיטה ורק עשרים דקות אחרכך נרדם על הידיים שלי ואז זו היתה אחותו שפירקה אותי עם מספרת לאחור (מזל שהייתי עם הגב אליה. ההנהלה רוצה עוד ילדים…).

מזג אוויר נוח יחסית קידם את פני עת יצאתי מהמכונית לפני הרכיבה. 14 מעלות ומעונן. בהחלט שיפור "קיצוני" לעומת ה 5 מעלות שהיו בחוץ כשרכבתי ביום חמישי. להפתעתי התקבצו להם עוד ארבעה (ויותר מאוחר עוד אחד) מזוכיסטים אחרים מהקומונה לרכיבה. שש ועשרה בבוקר, אין עוד אור ואנחנו מתחילים את יום העבודה שלנו…

בהתחלה באמת לא הבנתי על מה המהומה… אבל מייד התברר לי שאנחנו בכלל סטינו מהמסלול לעשות איזשהו חימומון. ואז אתה מבין לאן נפלת… טיפוס מתמשך לאורך כ 3.5 ק"מ של כ 250 מטר גובה לערך. מבחינתי לא הייתה שום אפשרות אחרת חוץ מלרכב את המסלול מתחילתו ועד לסופו. לא פעם אחת, אלה כמה פעמים. בלי תירוצים, בלי קיצורים. פשוט לתת בראש לספקות שבראש שלי ולהוציא אותם מהלקסיקון פעם אחת ולתמיד.

האנשים שרכבו איתי והנוף והפריחה שמתחילה לבצבץ פה ושם עזרו להקהות את המאמץ. לא ירד גשם ואט אט ענני הגשם השחורים החליפו את צבעם לסתם אפור. גם מזג האוויר היה לטובתנו.

ארבע פעמים עליתי דיפנבייקר וירדתי דיפנבייקר (כמה מהאחרים עשו חמש). במצטבר יותר מ 1,000 מטר של טיפוס על 30 ק"מ לערך.

ולא יכולתי שלא לברך על מזלי הטוב שמאפשר לי להינות מיופייה של ארצנו בד בבד עם קצת הגשמה עצמית… גם אם זה כרוך בלקום בארבע בבוקר. מי שאמר מזוכיסט שיקום! :)

רגע לפני הגשם

// ינואר 9th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

בער לי בעצמות לרכב ביום שישי. אחרי רכיבת בוץ בבן שמן ביום חמישי הרגשתי שאני חייב לעשות לעצמי תיקון. הבטחתי להנהלה לתת לה פס לבוקר. מגיע לה. היא נאלצה לבלות את כל השבוע עם שני ילדים חולים בבית ועם בעל שעדיין עושה קולות של מקולקל מדי פעם לפעם. וככה נשארה לה רצועה מינימלית של זמן לרכיבה לא ארוכה מדי. אז מה מתאים יותר מלשים פעמינו לכיוון פארק קנדה לרכיבה זריזה לפני בוא הגשם?

כבר שיצאתי את הבית החל הגשם לטפטף ואני מנחם את עצמי שדרומה יותר המצב הרבה יותר טוב. בדרך לאסוף את ש' כבר זה נראה רע הרבה יותר. שבר ענן וטיפות בגודל היד של סבא שלי ז"ל.

בפארק קנדה לא ירד גשם. ענן שחור מאיים נראה עושה את דרכו מכיוון הים. היה ברור שאנחנו על זמן שאול. מזג האוויר היה מושלם לרכיבה. קריר, אבל לא מדי, וללא רוח.

הפעם החלטתו לרכב את השחור במלואו ללא התוספת שבדרך כלל אנחנו עושים. אני לא הייתי צריך הרבה ורכבתי כאילו ירו אותי מלוע של תותח. השבועיים של המחלה וההתבוססות בבוץ בבן שמן כאילו ולא היו. הייתי חייב להשתחרר. כבר כתבתי מה רבה חיבתי לפארק קנדה. במיוחד שבפעמים הראשונות שלי שם אכלתי מרורים. אני פשוט אוהב לרכב שם. אוהב את המסלול, אוהב את הנופים ואוהב את השינויים בצבעי הטבע כאשר מתחלפות להן עונות השנה. אבל הכי אני אוהב להרגיש איך אני רוכב יותר מהר על המסלול, אוהב לתקל את כל אותם מכשולים שפעם היוו לי בעיה, להרגיש את הרוח בפנים ואת שאטת האופניים.

פה ושם יש כבר נרקיסים והפרות ממלאות את הסינגל במוקשים טבעיים שיכולים להיות מסוכנים לא פחות מבוץ אם הם טריים. הסינגל הדוק והצמיגים החדשים עוזרים לאופניים פשוט לטוס. מרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. מרגיש שאני והאופניים אחד הם. מרגיש שאני פשוט חי.

וככה אחרי שעה של רכיבה שכולה הנאה צרופה התקפלנו. שתיים-שלוש דקות של נסיעה והחל לרדת עלינו גשם. עכשיו ידעתי שאני יכול לקבל את השבת כאשר אני רגוע. כאשר אני שוב שלם עם עצמי.