Posts Tagged ‘סינגל’

שבת אחר הצהריים בפארק קנדה

// אפריל 10th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

יש קושי, שהוא טבעי, בלהסביר מה רכיבה על אופניים עושה לבן אדם. איזה דברים עוברים למישהו בראש בזמן הרכיבה ומהן התחושות שאתה מקבל ברכיבה… כמו התרוממות הנפש כתוצאה מרכיבה בסינגל שמסביבו הטבע פרוס במלוא יופיו וצבעיו… לרכב באותו אזור בעונות השנה השונות ולחוות את מעגל הקסם של הטבע, איך הצבעים משתנים להם, איך האדמה נותנת לך משוב אחר, איך אתה, האדם, משתלב בכל זה.

שבת, כבר שעת בין הערביים ואני מגיע לפארק קנדה לשעתיים וקצת של רכיבה לפני שמסתיים היום. פה ושם, באזורים היותר מוצלים של סינגל קק"ל עוד מבחינים ברקפת ששרדה ובמעט כלניות אבל הפריחה האחרת, זו המרהיבה בצהוב, לבן וסגול שמקיפה אותך מסביב מבשרת על שלב אחר של פריחה, זה המבשר על האביב. העשב והשעורה כבר בגובה של יותר מחצי מטר, ואתה יכול ללטף בידך אותם בדרכך מעלה בסינגל. ארבע וחצי אחר הצהריים של שעון קיץ היא שעה קסומה. גם בגלל שעדיין לא חם מדי. קרני השמש האחרונות מלטפות אותי ברכות, לא מפריעות. יש תאורה מיוחדת שיורדת על צלע ההר עם השינוי בגובה השמש והיא כמובן משתנה כל הזמן.

כבר חמש וחצי אחר הצהריים ואני מתחיל את הסיבוב השני שלי. סינגל קק"ל והפרסה או השחור המורחב בלשוני. 14 ק"מ של עונג סינגלים צרוף. הפארק כבר כמעט ריק ואין רוכבים. תפאורה מושלמת בכדי לדחוף את עצמך אפילו יותר. לרכב אני מגיע כאשר הצלחתי לגלח שתיים וחצי דקות מההקפה הקודמת.

השמש שולחת את קרניה האחרונות ואני עוצם את עיני ונושם עמוק. מתפשט על פני חיוך מטופש. חיוך של הישג, של שלימות פנימית. חיוך כזה שמי שלא רוכב לא יצליח להבין. התנקתי ואני מוכן לשבוע חדש. Bring it on.

 

בכניסה לסינגל הפרסה

רגע לפני הגשם

// ינואר 9th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

בער לי בעצמות לרכב ביום שישי. אחרי רכיבת בוץ בבן שמן ביום חמישי הרגשתי שאני חייב לעשות לעצמי תיקון. הבטחתי להנהלה לתת לה פס לבוקר. מגיע לה. היא נאלצה לבלות את כל השבוע עם שני ילדים חולים בבית ועם בעל שעדיין עושה קולות של מקולקל מדי פעם לפעם. וככה נשארה לה רצועה מינימלית של זמן לרכיבה לא ארוכה מדי. אז מה מתאים יותר מלשים פעמינו לכיוון פארק קנדה לרכיבה זריזה לפני בוא הגשם?

כבר שיצאתי את הבית החל הגשם לטפטף ואני מנחם את עצמי שדרומה יותר המצב הרבה יותר טוב. בדרך לאסוף את ש' כבר זה נראה רע הרבה יותר. שבר ענן וטיפות בגודל היד של סבא שלי ז"ל.

בפארק קנדה לא ירד גשם. ענן שחור מאיים נראה עושה את דרכו מכיוון הים. היה ברור שאנחנו על זמן שאול. מזג האוויר היה מושלם לרכיבה. קריר, אבל לא מדי, וללא רוח.

הפעם החלטתו לרכב את השחור במלואו ללא התוספת שבדרך כלל אנחנו עושים. אני לא הייתי צריך הרבה ורכבתי כאילו ירו אותי מלוע של תותח. השבועיים של המחלה וההתבוססות בבוץ בבן שמן כאילו ולא היו. הייתי חייב להשתחרר. כבר כתבתי מה רבה חיבתי לפארק קנדה. במיוחד שבפעמים הראשונות שלי שם אכלתי מרורים. אני פשוט אוהב לרכב שם. אוהב את המסלול, אוהב את הנופים ואוהב את השינויים בצבעי הטבע כאשר מתחלפות להן עונות השנה. אבל הכי אני אוהב להרגיש איך אני רוכב יותר מהר על המסלול, אוהב לתקל את כל אותם מכשולים שפעם היוו לי בעיה, להרגיש את הרוח בפנים ואת שאטת האופניים.

פה ושם יש כבר נרקיסים והפרות ממלאות את הסינגל במוקשים טבעיים שיכולים להיות מסוכנים לא פחות מבוץ אם הם טריים. הסינגל הדוק והצמיגים החדשים עוזרים לאופניים פשוט לטוס. מרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. מרגיש שאני והאופניים אחד הם. מרגיש שאני פשוט חי.

וככה אחרי שעה של רכיבה שכולה הנאה צרופה התקפלנו. שתיים-שלוש דקות של נסיעה והחל לרדת עלינו גשם. עכשיו ידעתי שאני יכול לקבל את השבת כאשר אני רגוע. כאשר אני שוב שלם עם עצמי.

לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש

// דצמבר 6th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, טבע, רכיבה

לא צריך תפאורה מיוחדת ואפשר להסתפק במה שהטבע נתן לנו כדי להיטען, להשתחרר, להרגיש חי. יום באמצע השבוע שעבר, שש וחצי בבוקר, פארק קנדה. השמש מתחילה ללטף את האדמה. מתחיל להתחמם. אין נפש חייה מסביב. רק אתה, האופניים והטבע. למדתי לאהוב את הלבד הזה עם הטבע. את האין אף אחד מסביב. זה מאפשר לך התמזגות טובה יותר. להנות הרבה יותר. לתת לשמש ללטף גם אותך. להרגיש חלק מהטבע. לראות איך הכל מתעורר ליום חדש.

יש לי רומן ארוך עם פארק קנדה. בעיקר עם הסינגל השחור. הפארק הוא אחד מהמקומות החביבים עלי לרכיבה. שם הבנתי לראשונה מה המשמעות של טכני ברכיבה. אולי זו הייתה סגירת מעגל, אולי סתם מקריות, אבל הרכיבה בשבוע שעבר הייתה הכי מהירה שלי על המסלול הזה. קיצצתי למעלה מעשר דקות מהזמן שלוקח לי לסיים בדרך כלל את המסלול, שגם ככה הוא לא ארוך יתר על המידה אבל מכיל קצת מכל דבר. יופי של דרך כדי לא לוותר על רכיבה ביום שאין יותר מדי זמן להקדיש לכך.

אני מוצא עצמי מחכה לראות את הנופים המשתנים לאורכו של המסלול. השמש העולה מעל הרי ירושלים, ההרים המיוערים, כביש מספר 1 המתפתל ועולה לירושלים, האגם, העמק הנפרש מטה… אלו הם נופי ארצי. המקום אליו אני שייך. ואין לי מקום אחר.

האופניים לוקחות אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אילולי רכבתי. לשכיות החמדה של ארצנו ולמקומות בהם ההיסטוריה של עמנו, ושל עמים אחרים, נכתבה. לעיתים רבות בדם. הנה פה קבר שייח', ושם מבצר. כפר עתיק יומין לצד אנדרטה המספרת על קרב שנערך בימי מלחמת העצמאות. הכל דחוס לתוך תא שטח כל כך קטן. כל כך שביר.

אנחנו צריכים להתגאות במה שיש לנו. לשמור ולטפח. ואנחנו חייבים להביע עמדה ברגע שאנחנו חושבים שיש משהו המסכן את הטבע שלצערי אין לו לובי מספיק חזק בארצנו. דוגמאות יש למכביר. כריית פצלי שמן בפארק עדולם (בשביל מה צריך את זה?) המאיימת לחרב את מה שנבנה שם במשך השנים האחרונות, מסילת הרכבת שמאיימת לקרוע את פארק קנדה ודוגמאות אחרות.

אנחנו חייבים לעצור את הסחף שנראה שמכה בנו ושיש בו הרבה קיצורי דרך והזדמנויות לאופורטוניסטים המחפשים לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש אבל הוא בכייה לדורות. לכולנו ובעיקר לילדים שלנו. אין לנו ארץ אחרת אז לפחות נעשה מאמץ לשמור על מה שיש לנו.

תג יחידה או העצומה למען רכבל בבן שמן

// פברואר 13th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

אחרי אינספור נסיעות על כביש, ואי אילו שבילים לבנים מישוריים, הגיעה זמן פורקני. ש' הצליח לשכנע אותי לחבור אליו לרכיבה בבן שמן. טוב אני מודה, לשכנע זו לא בדיוק המילה הנכונה. הוא הזכיר את הרעיון כשסיימנו לרכב באחד מימי השבוע ולקח לי בדיוק עשר דקות לחזור אליו ולאשר.

אז ביום חמישי, אחרי ארבע שעות שינה (חזרתי באותו הלילה מחו"ל) התיצבנו בבן שמן. את האמת? לא בדיוק ידעתי למה לצפות. היתה בי ציפייה גדולה למשהו שונה לחלוטין ממה שהכרתי עד היום.

הגענו בסביבות עשר בבוקר. פרקנו את האופניים, העמסתי את התיק גב ויצאנו לדרך.

התחלנו בט"ו בשבט, המשכנו לשפן סלע, עשינו את יוני פרנקלין ואחרי שישה וחצי קילומטר עצרנו בפעם הראשונה לנוח. זרם לי טוב. אני שהורגלתי במסלולים מישוריים של 20-25 ק"מ התחלתי להרגיש קצת עייף. אמנם רוב המסלול עד לנקודה הזו היה בירידה, אבל אנחנו גם טיפסנו קצת. עוד לא ידעתי מה באמת מחכה לי.

ש' עשה טעות בניווט. במקום להדרים לכיוון סינגל ליגד טיפסנו למבוא מודיעין. הבנו את הטעות רק שהגענו למעלה. נשפכתי. העייפות יחד עם כמה עליות הוציאו ממני המון כוחות. עצרנו. שקית של GU נשלפה, חמש דקות של מנוחה וקדימה.

סינגל ליגד היה חביב. היינו צריכים לעקוף את הבדוואים. אחרי שגמרנו את ליגד רכבנו לכיוון מתקן מקורות וטיפסנו משם בחזרה לחניון. ב – 800 מטר האחרונים כבר ראיתי כוכבים. נגמרו לי המים, הזעתי כמו שלא הזעתי שנים ורק רציתי להגיע בחזרה לאוטו.

הרבה דברים למדתי באותו יום:

  • יש לי עוד המון מה ללמוד. אני חייב להמשיך להשתפשף ולשפר את הטכניקה.
  • להתגלגל ולרדת סלע באפס מהירות אומר שתמצא את עצמך עף קדימה מהאופניים והם יפלו עליך (איך לומדים את זה רק אחרי שזה קורה…).
  • חייב שיפור בכושר האישי. נכון שזה לא יקרה ביום אחד ונכון שהייתי מאד עייף בגלל הנסיעה לחו"ל אבל אלו הם רק תירוצים ותו לו.
  • השלדה שלי גדולה מדי. אני צריך M ולא L (צריך לשבור את הראש מה עושים עם זה).
  • זה נחמד אם היה רכבל בבן שמן אבל זה יותר ריאלי שאני אכנס לכושר כדי שעליות כאלה לא ישפיעו עלי עד כדי כך.
  • להתאמן, להתאמן ולהתאמן.

אחלה חוויה, כבר מחכה לחזור ולתרגל שוב.

לא רכיב

// פברואר 5th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה

25 ק"מ לפני בארי התחיל לרדת מבול. אם עד לנקודה הזו היתה בנו איזשהי תקווה שהעננים השחורים שראינו בדרך יעקפו את המקום ונוכל לרכב אזי התקווה הזו החלה למוש מליבנו.

חניון מפוצץ קידם את פנינו.

לא היינו צריכים יותר מ'רכיב אם תעקפו את…' כדי לרוץ לאוטו ולהוריד ציוד. כמו ילדים קטנים שמחכים לממתקים שלהם ככה גם אנחנו היינו היום בבארי. כנגד כל הסימנים ('ירד גשם אבל…') נסענו בתקווה שיהיה בסדר.

ארבעה קילומטר על הכביש עד לבארי הישנה עוד היה איכשהו בסדר. ירדנו לשטח, עוד הספקנו לעלות עליונת נחמדה של סלעים ואז מטר גשם סוחף החל לרדת. אחרי שיצאנו מהמסתור, כשנספק הגשם, ניסינו לחזור לסינגל. זה היה פשוט בלתי אפשרי. פשוט נורא חבל.

את הזמן שלנו בילנו בלנקות את האופניים שחזרנו לחניון, בשתיית משהו חם במזנון ובמחשבות על ימים חמים יותר. אין ספק ששבט האופניים הוא שבט של שרוטים ולראייה כמות האנשים שהיתה בבארי היום ושלמרות כל האזהרות ניסו כמונו, מי יותר ומי פחות, לקבל את המנה שלהם.

במזנון כשהמתנתי לקפה אמרה לי המוכרת שהיא נהנית לראות את כל הרוכבים באים לרכב ושהנשים שלנו צריכות להיות מרוצות שיש לנו תחביב חיובי כזה. לא היתה יכולה לנסח את זה טוב יותר…