Posts Tagged ‘סנטה קרוז’

תמונות של סוף שבוע

// נובמבר 26th, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

ביום שישי רכבתי מלטרון לכיוון כללי ירושלים. מן רכיבה כזו שמחזירה לך את החשק. אין תכנון מוגדר אלה רק הצורך לרכב כמה שעות, כמה שיותר רחוק. מזג האוויר לא יכול היה להיות מושלם יותר ויש לאמר שגם לא היה יותר מדי בוץ. שתי שלוליות שהייתי חייב לחצות השאירו אותי קצת רטוב אבל שום דבר שאי אפשר להתגבר עליו. לאחר שבועיים רווי תקלות אופניים, גשם וכמעט שום רכיבות מחוץ לבית הצלחתי לחבר כמעט ארבע שעות של רכיבה. תענוג צרוף שלקח אותי מלטרון דרך מסילת ציון, מצפור שער הגיא, דרך בורמה, כיסלון (צפונית), צובה, נחל סורק, יער אשתאול, מסילת ציון ובחזרה ללטרון. אחרי הצ'ימיצ'ורי אני מתכנן סיבוב ארוך ארוך באזור שהחורף רק משביח אותו.

אחרי הטיפוס של דרך בורמה ולפני הירידה לכיסלון

יער הקדושים ונחל הכיסלון

בדרך חזרה ללטרון

נזקי החורף

לאחר ניקוי יבש

סוף קיץ

// ספטמבר 22nd, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

רכיבת יום שלישי – "רכבת". אפשר כבר להרגיש שסוף הקיץ מתקרב. יש סימנים אין ספור. בשש בבוקר עדיין חושך מוחלט. החצבים פורחים. האדמה משוועת למים.  כבר יותר קר בבוקר השכם. ואם אתה בהרים אז אפילו די קר. עוד מעט נצטרך לעטות על גופינו שכבות בגדים נוספות ונתחיל לקטר על כמה קר ורטוב. לכל עונה יש את היתרונות והחסרונות שלה מבחינת רכיבה. אולי בגלל שהקיץ לא היה חם עד כדי כך לא חשבתי כלל על החורף… עד שפתאום החלו לדבר על גשם… בספטמבר. בזמן. כדרך הטבע.

רכיבה של סוף קיץ שלקחה אותנו לגבעות ראש העין. אדמה סלעית והרבה דרדרת. בין הרים ובין (הרבה) סלעים טסה הרכבת. לרכוב עם החברים שלך, במגרש הביתי, בתחילתו של יום שכבר קצת קריר. מושלם.

בגבעות (צילום: אמיתי טפלא)

 

חזרה לשגרה

// ספטמבר 2nd, 2011 // No Comments » // 4Epic, בית, בלוגינג, משפחה

כל מה שהייתי צריך זה לחזור לרכב.

במשך שישה שבועות כמעט ולא רכבתי. אם זו הפציעה, נסיעת עבודה לחו"ל, שבועיים מילואים, המוות של סבא, שבעה, סידורים שקשורים למה שקרה וחופש עם המשפחה. הרגשתי שאני נעשה בטטת כורסא, שהגוף שלי מתחיל להתנוון. היו כל מיני איתותים קטנים ומעצבנים שנתנו לי להבין שעדיף לחזור לרכב ויפה שעה אחת קודם. שלא לדבר על השניים וחצי קילו המיותרים שהעלתי תודות למילואים, לשבעה ולחופש בפריז (לחם, לחם ועוד לחם).

למרות שלי לא היו חסמים מנטליים ביחס לחזרה לרכיבה אני מרגיש שלסביבה הקרובה שלי לא פשוט. גם אם לא נאמר דבר במפורש. זה יותר הרגש מאשר השכל. זה לא שאין הבנה כי המוות של סבא היה יכול לקרות גם בשינה ולאו דווקא כשרכב על אופניו. פשוט הרגש משחק כינור ראשון. ואין מה לעשות אלה להבין, לנסות להפנים ולהתחשב שאפשר.

אולי מאיזשהו מקום של רצון בפיצוי מסויים על האובדן האישי שחוויתי, ואולי בגלל דברים אחרים לגמרי, מאסתי באופניי והחלטתי לקנות שלדה חדשה. יותר מכל המצב המנטלי שבו הייתי שרוי שיחק תפקיד מרכזי בהחלטה שלמען האמת, יש להודות, נעשתה לחלוטין מהבטן. לשמחתי הרבה לא טעיתי והשלדה שקניתי היא לא רק מעשה אומנות אלה גם ובעיקר מספקת חווית רכיבה אחרת לחלוטין.

Santa Cruz Highball 29er

יום שלישי סימן את החזרה שלי לשגרה. רכיבת "רכבת". במהלך השבועות האחרונים, כשהיה ברור שנעלמתי ושמשהו לא טוב עובר עלי, התקשרו אלי מספר חברים מהקומונה בכדי לשאול לשלומי. להרגיש את הדופק. לשאול אם אפשר לעזור. ובכדי לשדל אותי לחזור ולרכב. לחזור ולעשות את אחד הדברים שאני אוהב מכל.

אחרי כל כך הרבה זמן של ניוון, ואולי עשרים שניות בתוך הרכיבה, התחלתי להרגיש את אותה הרגשה מוכרת. הרגשתי שחזרתי לאן שעושה לי טוב. לדבר שמזכך אותי יותר טוב מכל דבר אחר. לאנשים שכיף לי לרכב איתם ושסובלים מאותה "מחלה". שוב הרגשתי את המקום שלי. לאן אני שייך. את הטבע ואת המרחב. כל כך קרוב לבית.

אי אפשר לתאר את ההרגשה שהייתה לי כשרכבתי ביום חמישי בבוקר כאשר בסיומו של טיפוס ארוך ארוך השמש החלה לעלות לכשהעפלתי לפסגה. זריחה, התחלה של יום חדש.

זריחה של יום חדש

הנשמה שלי הייתה צריכה את זה בשביל להתמלא מחדש. בכדי לטעון אותי במטען חיובי.

סבא איתי גם ברכיבה. בעיקר כאשר אני רוכב באזורים אליהם היינו שמים פעמינו כאשר הוא חנך אותי באותם ימים בתוליים שלי על האופניים. יש עלייה אחת מסויימת ביער קולה שכולה מדורדרת. סבוש היה לוקח אותי לשם בכדי ללמד אותי. בכדי לחשל אותי. שם אכלתי הרבה מרורים עד אשר הצלחתי לטפס את כל העלייה בלי להוריד רגל מהפדל. הייתי צופה בו כאשר הוא היה מטפס ללא קושי, מפלס דרכו עם האופניים בינות לאבנים עד למעלה, נעלם מעיניי עת הפער ביננו היה גדל אט אט. והוא תמיד היה מחכה למעלה. בודק ושואל איך היה לי, מסביר איך צריך ולמה. בעיקר הוא היה שם בשבילי. נטו. הוא ואני.

ביום חמישי טיפסתי את אותה עלייה. מנטלית היה לי קשה. סבוש היה איתי. עכשיו רק במחשבה. מעודד אותי, וגם עכשיו רק הוא ואני נטו. ככל שהמשכתי לטפס זרם הדמעות גבר עד לזרזיף שהרטיב את לחיי. כבר מזמן אני לא מוריד את הרגל מהפדל בעלייה הזו. הרבה בזכותו של יונתן. הרבה בזכות זמן הנטו שלנו. הרבה בזכות הסבלנות שלו והיכולת שלו להכיל אותי. להבין את הצרכים שלי.

גם מחר אני ארכב שם. זהו השטח הביתי שלנו, שלי.

אני רוכב בשביל לחיות.