Posts Tagged ‘פארק קנדה’

שבת אחר הצהריים בפארק קנדה

// אפריל 10th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

יש קושי, שהוא טבעי, בלהסביר מה רכיבה על אופניים עושה לבן אדם. איזה דברים עוברים למישהו בראש בזמן הרכיבה ומהן התחושות שאתה מקבל ברכיבה… כמו התרוממות הנפש כתוצאה מרכיבה בסינגל שמסביבו הטבע פרוס במלוא יופיו וצבעיו… לרכב באותו אזור בעונות השנה השונות ולחוות את מעגל הקסם של הטבע, איך הצבעים משתנים להם, איך האדמה נותנת לך משוב אחר, איך אתה, האדם, משתלב בכל זה.

שבת, כבר שעת בין הערביים ואני מגיע לפארק קנדה לשעתיים וקצת של רכיבה לפני שמסתיים היום. פה ושם, באזורים היותר מוצלים של סינגל קק"ל עוד מבחינים ברקפת ששרדה ובמעט כלניות אבל הפריחה האחרת, זו המרהיבה בצהוב, לבן וסגול שמקיפה אותך מסביב מבשרת על שלב אחר של פריחה, זה המבשר על האביב. העשב והשעורה כבר בגובה של יותר מחצי מטר, ואתה יכול ללטף בידך אותם בדרכך מעלה בסינגל. ארבע וחצי אחר הצהריים של שעון קיץ היא שעה קסומה. גם בגלל שעדיין לא חם מדי. קרני השמש האחרונות מלטפות אותי ברכות, לא מפריעות. יש תאורה מיוחדת שיורדת על צלע ההר עם השינוי בגובה השמש והיא כמובן משתנה כל הזמן.

כבר חמש וחצי אחר הצהריים ואני מתחיל את הסיבוב השני שלי. סינגל קק"ל והפרסה או השחור המורחב בלשוני. 14 ק"מ של עונג סינגלים צרוף. הפארק כבר כמעט ריק ואין רוכבים. תפאורה מושלמת בכדי לדחוף את עצמך אפילו יותר. לרכב אני מגיע כאשר הצלחתי לגלח שתיים וחצי דקות מההקפה הקודמת.

השמש שולחת את קרניה האחרונות ואני עוצם את עיני ונושם עמוק. מתפשט על פני חיוך מטופש. חיוך של הישג, של שלימות פנימית. חיוך כזה שמי שלא רוכב לא יצליח להבין. התנקתי ואני מוכן לשבוע חדש. Bring it on.

 

בכניסה לסינגל הפרסה

רגע לפני הגשם

// ינואר 9th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

בער לי בעצמות לרכב ביום שישי. אחרי רכיבת בוץ בבן שמן ביום חמישי הרגשתי שאני חייב לעשות לעצמי תיקון. הבטחתי להנהלה לתת לה פס לבוקר. מגיע לה. היא נאלצה לבלות את כל השבוע עם שני ילדים חולים בבית ועם בעל שעדיין עושה קולות של מקולקל מדי פעם לפעם. וככה נשארה לה רצועה מינימלית של זמן לרכיבה לא ארוכה מדי. אז מה מתאים יותר מלשים פעמינו לכיוון פארק קנדה לרכיבה זריזה לפני בוא הגשם?

כבר שיצאתי את הבית החל הגשם לטפטף ואני מנחם את עצמי שדרומה יותר המצב הרבה יותר טוב. בדרך לאסוף את ש' כבר זה נראה רע הרבה יותר. שבר ענן וטיפות בגודל היד של סבא שלי ז"ל.

בפארק קנדה לא ירד גשם. ענן שחור מאיים נראה עושה את דרכו מכיוון הים. היה ברור שאנחנו על זמן שאול. מזג האוויר היה מושלם לרכיבה. קריר, אבל לא מדי, וללא רוח.

הפעם החלטתו לרכב את השחור במלואו ללא התוספת שבדרך כלל אנחנו עושים. אני לא הייתי צריך הרבה ורכבתי כאילו ירו אותי מלוע של תותח. השבועיים של המחלה וההתבוססות בבוץ בבן שמן כאילו ולא היו. הייתי חייב להשתחרר. כבר כתבתי מה רבה חיבתי לפארק קנדה. במיוחד שבפעמים הראשונות שלי שם אכלתי מרורים. אני פשוט אוהב לרכב שם. אוהב את המסלול, אוהב את הנופים ואוהב את השינויים בצבעי הטבע כאשר מתחלפות להן עונות השנה. אבל הכי אני אוהב להרגיש איך אני רוכב יותר מהר על המסלול, אוהב לתקל את כל אותם מכשולים שפעם היוו לי בעיה, להרגיש את הרוח בפנים ואת שאטת האופניים.

פה ושם יש כבר נרקיסים והפרות ממלאות את הסינגל במוקשים טבעיים שיכולים להיות מסוכנים לא פחות מבוץ אם הם טריים. הסינגל הדוק והצמיגים החדשים עוזרים לאופניים פשוט לטוס. מרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש. מרגיש שאני והאופניים אחד הם. מרגיש שאני פשוט חי.

וככה אחרי שעה של רכיבה שכולה הנאה צרופה התקפלנו. שתיים-שלוש דקות של נסיעה והחל לרדת עלינו גשם. עכשיו ידעתי שאני יכול לקבל את השבת כאשר אני רגוע. כאשר אני שוב שלם עם עצמי.

מוריד חלודה

// ינואר 4th, 2011 // No Comments » // כללי, רכיבה

זה לא שלא הרגשתי את החלודה שנתנה בי את אותותיה לאורך השבועיים האחרונים. פשוט לא שיערתי כמה קשה יהיה להתחיל ולדווש אחרי שבועיים של מחלה. בימים האחרונים כבר חשבתי שהנה עוד רגע קט ואני מטפס שוב על האופניים ורוכב לעבר השקיעה. מחשבות לחוד ומעשים לחוד. הראש רצה אבל הגוף פשוט לא נתן. אז אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה ואחרי שרופא המשפחה שלנו העביר אותי לתרופות שיטפלו בסינוסים שלי החלטתי שדי, אני לא יכול להסתכל יותר על האופניים שתלויות בחדר העבודה שלי כאבן שאין לה הופכין.

לא עיניין אותי מזג האוויר ולא הגשם שירד הלילה. היום אני רוכב.

בחרתי לרכב בפארק קנדה. מסלול של שעה וקצת של סינגלים כדי לחזור לעיניינים. ככה אוכל לחוש מחדש גם את האופניים וגם את הטבע המתחדש רגע אחרי הגשם.

כבר שכחתי כמה קר בבוקר. עטוף בשכבה תחתונה, חולצת רכיבה ומעיל גורטקס התחלתי לרכב עם ש' בשבע בבוקר. בהתחלה זה היה די מוזר. הרגליים היו כמו זוג מאובנים. עם כל דיווש הרגשתי איך אני צריך להשקיע מאמץ די גדול בלגרום לרגליים לזוז ולאופניים להתגלגל. הריאות כאילו התכווצו ונדמה היה לי שאני לא מסוגל לנשום. התאמצתי למצוא לעצמי קצב, אפילו איטי, כדי להתחמם ולנסות להיכנס לעיניינים. לפני שנכנסנו לסינגל עצרנו. אמרתי שלום למעיל הגורטקס שנדחף לתיק, לקחתי שלוק מהמים וטיפסתי לאיטי בחזרה על האופניים.

לאט לאט עם כל דיווש החלה החלודה להיעלם. פתאום מצאתי את עצמי נותן בראש באיזשהי עלייה, ופה ושם הבליחה לה רכיבה מהירה כאילו יושבים לי על הזנב. אחרי כחצי שעה של רכיבה השתחררתי לגמרי. הריאות כאילו נפתחו ומפרקי הרגליים השתחררו. בדיוק בזמן כדי להינות מהשמש שהבליחה לה לכמה רגעים ומהנוף. פארק קנדה של אחרי גשם הוא פשוט קונצרט של הטבע ויחד עם הסינגל המהודק והנופים שאני כל כך אוהב הרגשתי איך אני מתחיל להתמלא מחדש באנרגיה חיובית שכה היתה חסרה לי.

נכון, זו לא היתה רכיבה בקצב שיא (וגם לא איטית) ולא דחפתי את עצמי עד הקצה. זו היתה רכיבה להורדת חלודה, לניעור האבק ובכדי שאשאב כוחות ממה שאני כל כך אוהב לעשות – פשוט לרכב!

לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש

// דצמבר 6th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, טבע, רכיבה

לא צריך תפאורה מיוחדת ואפשר להסתפק במה שהטבע נתן לנו כדי להיטען, להשתחרר, להרגיש חי. יום באמצע השבוע שעבר, שש וחצי בבוקר, פארק קנדה. השמש מתחילה ללטף את האדמה. מתחיל להתחמם. אין נפש חייה מסביב. רק אתה, האופניים והטבע. למדתי לאהוב את הלבד הזה עם הטבע. את האין אף אחד מסביב. זה מאפשר לך התמזגות טובה יותר. להנות הרבה יותר. לתת לשמש ללטף גם אותך. להרגיש חלק מהטבע. לראות איך הכל מתעורר ליום חדש.

יש לי רומן ארוך עם פארק קנדה. בעיקר עם הסינגל השחור. הפארק הוא אחד מהמקומות החביבים עלי לרכיבה. שם הבנתי לראשונה מה המשמעות של טכני ברכיבה. אולי זו הייתה סגירת מעגל, אולי סתם מקריות, אבל הרכיבה בשבוע שעבר הייתה הכי מהירה שלי על המסלול הזה. קיצצתי למעלה מעשר דקות מהזמן שלוקח לי לסיים בדרך כלל את המסלול, שגם ככה הוא לא ארוך יתר על המידה אבל מכיל קצת מכל דבר. יופי של דרך כדי לא לוותר על רכיבה ביום שאין יותר מדי זמן להקדיש לכך.

אני מוצא עצמי מחכה לראות את הנופים המשתנים לאורכו של המסלול. השמש העולה מעל הרי ירושלים, ההרים המיוערים, כביש מספר 1 המתפתל ועולה לירושלים, האגם, העמק הנפרש מטה… אלו הם נופי ארצי. המקום אליו אני שייך. ואין לי מקום אחר.

האופניים לוקחות אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אילולי רכבתי. לשכיות החמדה של ארצנו ולמקומות בהם ההיסטוריה של עמנו, ושל עמים אחרים, נכתבה. לעיתים רבות בדם. הנה פה קבר שייח', ושם מבצר. כפר עתיק יומין לצד אנדרטה המספרת על קרב שנערך בימי מלחמת העצמאות. הכל דחוס לתוך תא שטח כל כך קטן. כל כך שביר.

אנחנו צריכים להתגאות במה שיש לנו. לשמור ולטפח. ואנחנו חייבים להביע עמדה ברגע שאנחנו חושבים שיש משהו המסכן את הטבע שלצערי אין לו לובי מספיק חזק בארצנו. דוגמאות יש למכביר. כריית פצלי שמן בפארק עדולם (בשביל מה צריך את זה?) המאיימת לחרב את מה שנבנה שם במשך השנים האחרונות, מסילת הרכבת שמאיימת לקרוע את פארק קנדה ודוגמאות אחרות.

אנחנו חייבים לעצור את הסחף שנראה שמכה בנו ושיש בו הרבה קיצורי דרך והזדמנויות לאופורטוניסטים המחפשים לחלוב את ארץ זבת חלב ודבש אבל הוא בכייה לדורות. לכולנו ובעיקר לילדים שלנו. אין לנו ארץ אחרת אז לפחות נעשה מאמץ לשמור על מה שיש לנו.

תיקון

// אפריל 4th, 2010 // 2 Comments » // בלוגינג, פעילות גופנית, רכיבה

הייתי חייב את זה לעצמי. מאז שחזרתי מהרכיבה בפארק קנדה ביום שלישי לא יכולתי שלא לחשוב על איזה פדלאה הייתי ברכיבה הזו. זה פשוט לא הניח לי. נכון שהיה בזה קורטוב של צליבה עצמית שלא היתה במקום… אבל בכל זאת שורשי פולניים ונגד זה בעולם הזה אין לי הרבה מה לעשות (להכיר בעובדה זה חלק גדול מה"טיפול").

קבעתי לש' עובדות בשטח, "אוסף אותך בשבע וחצי חוזרים לפארק קנדה". ניתקתי לפני שהוא היה יכול להתנגד והשתדלתי ללכת לישון מוקדם. מאז שחזרתי מארה"ב לפני החג אני לא מצליח להתמודד טוב עם הג'ט לג ואני מוצא את עצמי ער עד לשעות המאוחרות של הלילה (כמו עכשיו…).

התיצבנו בשמונה בפארק. היה אפשר להרגיש שהולך להתחמם ומהר. הפעם החלטתי לא להשתולל בהתחלת הרכיבה ולהשתמש בעיצה של ש' ש"עליות צריך לעשות בקצב שלך".

ביום שלישי כשחזרתי הביתה היתה לי הרגשה שטעינו בניווט. עיון במפה של הפארק יחד עם הצלבה של המסלול שרכבנו מה – GPS איששו את החששות. אכן טעות ניווט די בהתחלה (עם שתי עליות לא קשורות למסלול) ואחרכך עוד אחת שחבל לדבר עליה.

הפעם החלטנו לדבוק ב – 21K כמה שאפשר. מה – 18.5 ק"מ של המסלול עשינו 15 וקצת וזה רק בגלל שאני חשבתי שהשעה מאוחרת יותר… היה יותר טוב. קצב טוב יותר, התמודדתי יותר טוב עם רוב האתגרים, לא התרסקתי והכי חשוב – הרגשתי טוב לאורך כל הרכיבה. בפעם הראשונה השתמשתי במד הדופק שמגיע יחד עם ה – GPS וזה נתן לי אינדיקציה טובה על המאמץ של הלב (הופתעתי לטובה).

בשביל הנשמה וההמשך התיקון הזה היה חשוב.

מחר שוב ארוחת חג… ליל האי סדר לא יחזור בשנית.

פסח מצה ומרור

// מרץ 30th, 2010 // 2 Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

קמתי עם הרגשה של הנגאובר שחבל על הזמן. הדבר הראשון שרציתי לעשות זה ללכת לשירותים ולהקיא. חצי בקבוק של קברנה סוביניון הורדתי וזה רק בין הברכה הראשונה לשולחן ערוך. לפחות היין היה טוב, מיקב כרמי יוסף (בוטיק), אבל למי שלא רגיל לשתות זה היה יותר מדי. אבל ההנגאובר לא היה מזה… זה היה מהאוכל. ארבעה חודשים שלמים של דיאטה ושכחתי מה זה לאכול ככה (וטוב שכך). ההגדרה של ההנהלה זה לתקוע. מה לעשות – I am a sucker for Jewish food…. הדבר החיובי היחיד הוא שיש ליל סדר פעם בשנה.

חמוש ברגשי אשמה (פולני או מה?) קמתי בחמש וחצי בבוקר, אספתי את סבוש (בשבע, וזה היה בערך לפנות בוקר אצלו) ונסענו לרכב בפארק קנדה. מתודלק בחרוסת, גפילטע פיש, מרק עם קניידלך, ביצה עם מים מלוחים, פטה טונה, קציצות פרסה, בשר, תפוחי אדמה, אורז עם צימוקים, כל מיני קינוחים שאני לא זוכר ומצות שיצרו יציקה מושלמת (ובטח שכחתי פה ושם משהו) עליתי על האופניים.

המוני בית ישראל הרוכבים על אופניים נאספו לפארק קנדה בבוקר. הרעיון היה לרכב את 21K. אחד הדברים שלמדתי זה שאם הרכיבה מתחילה בעלייה אני בצרות. אני עדיין לא יודע לווסת כוחות נכון ובעיקר כשיש עליות בהתחלת הרכיבה. וזה בדיוק מה שקרה לי ברכיבה היום. השקעתי יותר מדי כוחות בהתחלה שגרמו לי להיות מותש די מהר. תוסיפו לזה מסלול שעולה ויורד כל הזמן ואת התערובת שהיתה לי בבטן… שתי עליות עליתי ברגל. עלייה פסיכית אחרת רכבתי. שתי נפילות (יש לי שריטות כאילו ניסיתי להתאבד), שתי ירידות בטיסה (הגעתי ל – 46 קמ"ש) והרבה תסכול שאני עדיין לא שם… כושר בונים לאורך זמן וגם מיומנות. אין אפס. יש לי עוד הרבה עבודה.

לא ראינו נפש חייה ב – 21K. כנראה שבכל הלילות כולם רוכבים רק סינגלים…

חזרתי הביתה. ואם לא היה מספיק אז הילדה רצתה שאני אעשה לה סוס. עשיתי… יצא סוס עייף שהתמוטט על המיטה בצהריים לשלוש שעות.

פסח עם המשפחה – לא תמצא בילוי יותר טוב מזה.