Posts Tagged ‘רכיבה’

ללמוד לרכוב מחדש

// אוקטובר 5th, 2012 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

יש משהו פסיכוסומטי בכל התהליך הזה שלי של לחזור ולרכוב אחרי פציעה. תמיד נדמה לי שמשהו לא בסדר. משהו כואב ומיד אני מיחס את זה לתסריט הכי גרוע שאני יכול לחשוב עליו. אולי זה בגלל שאני בסך הכל בתחילתו של התהליך. אולי זה בגלל שאני מפחד ממצב שבו הפציעה לא עברה עדיין ו/או שתחזור. חודש עבר מאז חזרתי לרכוב. כמה שזה היה לא פשוט בהתחלה וכמה שזה עדיין לא פשוט עכשיו.

כמו ללמוד לרכוב שוב.

רגליים חלשות, ללא כושר עם משקל עודף. הכל קשה יותר, מייאש יותר. את השלב הזה כבר עברתי. אני רוכב באותו תוואי שטח כבר חודש. משווה נתונים, דופק, סל"ד ומהירות ממוצעת. מנסה להקשיב לגוף שלי יותר. לתת לו לנוח כאשר אני מרגיש שהוא עייף מדי. לא בכוח.

יש שיפור ואפילו ניכר. אני עדיין לא רוכב מעל שעתיים וקצת. עדיין לא משתולל בעצת הפיזיוטרפיסט. וכן, עדיין מתעורר בבוקר ושוכב כמה דקות במיטה רק בכדי לחוש האם כואב שם משהו עדיין.

זה בראש ויקח זמן עד שזה יעלם. אבל לא איכפת לי. אני חוסם את זה. יודע שזה יעבור. והכי חשוב? מחר ב 5:30 בבוקר מדווש שוב.

חזרתי

 

או-ניים!

// ספטמבר 13th, 2012 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

חצי עין פקוחה. עדיין בתרדמת. ופתאום זה היכה בי… יש אור בחוץ! לא התעוררתי בזמן! מבט חטוף לעבר השעון… 6:21. שעה עשרים ואחת דקות לאחר שעת היקיצה המקורית… כבר הייתי צריך לדווש עשרים ואחת דקות…מתבונן שמאלה ורואה את הבת שלי ישנה לידי. ההנהלה חסרה…

ברגע שכף רגלי נגעה ברצפה שמעתי אותו קורא לי. אאאאבא. אאאאבא. חיוך של שובבים מרוח על פניו. כזה של ניצחון. הוא שוכב ליד ההנהלה (הישנה) במיטה של הילדה. מוציא אותו בזהירות בכדי לא להעיר אף אחד ונותן לו חיבוק ארוך ארוך. כזה שמקמט קצת את הילד. העיניים שלו זורחות. או-ניים! הוא נעמד לו בסלון ומצביע על האופניים שניצבות להן ליד הדלת בהיכון. או-ניים אבא! או-ניים אבא נו נו! או בתרגום חופשי, האופניים של אבא אסור לגעת! ואני? לא יודע מה לעשות קודם. למלא את בקבוקי המים? להתלבש? להעיר את ההנהלה שהייתה ערה חצי לילה עם הילד? ואז הילד פותר לי את הדילמה. נעמד באמצע הסלון, אצבע קטנה אחת מונפת אלעל ופרצוף של אני רוצה שירות עכשיו מרוח על פניו. קוקו! אז הכנתי שוקו לילד. הדילמה נפתרה. הרווחתי חמש דקות של שקט מוחלט. ועד שלא נשארת טיפה בבקבוק סורר לו שקט מתוח, כזה שלפני בו הסערה. מתבונן בילד שלי שעוד מעט כבר בן שנתיים ויודע שאם יש משהו שאני הכי גאה בו על שעשיתי בעולם הזה הרי אלו הם הילדים שלי.

בינתיים אני ממלא את המים בבקבוקים, מזווד את האופניים, מתלבש… מעיר את ההנהלה ויוצא מהדלת.

6:40 ואני מתחיל לדווש. לא אכלתי כלום. כוס מים וקדימה. התנועה בשעה מוקדמת זו של הבוקר קצת עמוסה על הכביש ועל המדרכות. ברגע שמאיר בחוץ נראה שכל העולם ממהר לצאת ולהגיע לאן שהוא, אפילו שזה מוקדם כל כך בבוקר. עדיין קריר וזה עושה לי טוב. מחליט שהגיע הזמן לרכוב את מסלול הבית שלי במלואו, ללא קיצורים, ללא הנחות. קצב לא רע. אחרי שבועיים וקצת של חזרה לשגרה הרגליים מתחילות אט אט להיכנס לקצב אחר. יש בי חדוה. כזו שיש בך כאשר אתה מרגיש את הרכיבה, את הבוקר, את טבע. רוכב עם חיוך מטופש על הפרצוף.

שעתיים וחמש דקות לאחר מכן אני עומד מול דלת נעולה. בחופזה הזו של לצאת מהבית שכחתי את המפתח שלי… ההנהלה לא בבית… עוד 3 דקות של דיווש לכל צד ואני פותח את הדלת. מזל שסבתא היתה בבית.

כל כך שמח שיצאתי לרכוב. מוכן ליום חדש.

בסוף זה יגמר באסון

// ספטמבר 8th, 2012 // 5 Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

פתאום הוא הגיח מולי. עם קסדה בצבעים לבן, שחור ואדום. בסיבוב. לא ראיתי אותו מגיע וגם לא שמעתי אותו. המרחק ביננו היה קטן מאד. רכבתי בתא שטח שבדרך כלל אני מרגיש בו אחד עם האופניים. כזה שאתה מרגיש שאתה מלך העולם, דורס את השטח. דרך לבנה רחבה. ההפתעה היתה גמורה. הלב שלי האיץ כמו מטורף. עשרים מטר ביננו. אם זה לא מייד אז זה יגמר ברע. חתכתי הצידה והוא עבר על פני. במהירות מסחררת. קרוב מאד. הבטתי לאחור. לא היה לו מספר. הוא לא טרח להאט ובטח שלא להסתכל לאחור. אופנוע שטח כמעט שהתנגש בי בירקון. וזו לא בפעם הראשונה.

במסלול בו רוכבות משפחות עם ילדים קטנים רוכבים אופנועי שטח (וגם אופנועים כבדים) וטרקטורונים במהירויות מטורפות תוך כדי סיכון ההולכים והרוכבים על אופניים ולאף אחד לא איכפת.

נראה שבמדינה שלנו כל דלים גבר. אין חוק ואין דיין. התחושה הזו מקננת בי יותר ויותר לאחרונה והאמת שנמאס לי. נמאס לי שאני, אזרח שומר חוק, נרמס על ידי האין אונות של המקום הזה שאנחנו גרים בו. מה שקרה לי היום הוא רק דוגמא עצובה אחת לרמיסה המתמשכת של שילטון החוק במדינה הזו. בשביל מה לשלם מיסים? ללכת למילואים? הרי אין המדינה מגינה על המיעוט השפוי שעדיין מחזיק את המקום הזה בשיניים וזה קצת לפני שהאנרכיה תשתלט.

את הכמעטים לא סופרים.

עד שמישהו כאן לא יהרג לא יעשו כלום.

חזרתי.

// אוגוסט 30th, 2012 // 2 Comments » // בלוגינג, רכיבה

הקוביות ריצדו על מסך המחשב שלמולי והן כמעט ללא תוכן. זו המייצגת את חודש יוני מכילה נתונים עד לתשיעי בחודש ואלו של חודש יולי ושל חודש אוגוסט ריקות לחלוטין. תמציתו של סיפור. חודשיים וחצי של השבתה ללא רכיבות, ללא הדבר שהפך לכל כך מרכזי בחיי בשלוש השנים האחרונות.

פציעה שמקורה בשטות. בהזנחה יש יגידו. אוכף שנשבר והוחלף באחר וגובה שלא הותאם מחדש.

בחודשיים וחצי האחרונים עברתי טיפול רפואי שכלל מעקב רפואי, זריקות (שלוש) לברך (שמאל) ופיזיוטרפיה (פעמיים בשבוע). אם מקולקל אז עד הסוף. The Full Monty. אז מה היה לנו שם? פעם אחת ציסטה (דלקת), פעם אחת דלקת נוספת ולקינוח שחיקת סחוס אחת. למזלי טופלתי על ידי אדם שהפך את החוייה והכאבים למשהו נסבל ולמרות שהטיפול נגמר (לפחות ככה אנחנו מקווים…) עדיין מבקש להתעדכן על מצבי ולוודא שהכל בסדר. דוד רזניק. המון תודה!

חוסר היכולת לדווש השפיעה לרעה על שיגרת חיי שהלכה ונתערערה ככל שהזמן אותו ביליתי ללא דיווש הלך והתארך. איבדתי את האיזון. איזון שהגעתי אליו בשל הרכיבה על האופניים. נראה שהכל מסביב ספג את תחושת חוסר האונים הזו של רוצה אבל לא יכול. של ההתפרקות.

ביום שני חזרתי מחופשה משפחתית ועם מחברת חדשה. חזרתי לאכול נכון ולרשום את שאני אוכל. היום כבר היום הרביעי לשארית חיי. חמש בבוקר והשעון המעורר חופר לי בראש שעדיין מריץ את המהלכים של הקלאסיקו של אתמול בלילה (על איזה שעון הספרדים האלה עובדים?). הציוד כבר מוכן. לוקח את הזמן. בשש אפס אפס עשיתי את אחד הדברים החשובים שעשיתי בשביל עצמי לאחרונה. חזרתי לדווש.

הרבה זמן וסבלנות ידרשו בכדי לחזור לכושר בו הייתי. יש בי את הרצון והכח.

יום שבת, שש אפס אפס. עוד צעד קטן יעשה בדרך הנכונה.

מקולקל

// יולי 19th, 2012 // 3 Comments » // בלוגינג, רכיבה

לקח לי יותר מחודש לעלות על האופניים שוב. זה היה לפני שבוע ומאז לא נגעתי באופניים שוב. משהו אצלי עדיין מקולקל וכנראה שמקולקל בצורה רצינית.

כשבועיים לאחר ביקור הרופא הראשון שלי הלכתי לביקורת. הרגל התחילה לכאוב לי שוב ביום שלפני. הפעם נגיעה מצד ימין של ברך שמאל (זו הבעייתית) שיגרה קריאת כאב שאפילו אותי הפתיעה. אחרי ביקור אצל הפיזיוטרפיסט האיבחון היה שחיקת סחוס (פלא? הרי שקלתי כמעט 160 ק"ג) ודלקת בשריר קטן שמתחבא מאחורי הרגל. אז זהו, השרירון הזה כנראה שכבר הבריא אבל משהו שם בימין של הברך עדיין לא הסתדר.

אני עובר עכשיו סדרה של שלוש זריקות. שתיים כבר קיבלתי. בברך. משהו שיעזור לי בנושא שחיקת הסחוס. אבל הכאב הזה מצד ימין לא יודע על זה כלום.

השבוע קמתי לרכיבה ב 4:30 בבוקר ושהתרוממתי מהמיטה פשוט לא יכולתי לדרוך על הרגל. לא היה אפשר לקפל אותה. דידיתי לעבר האופניים שעמדו ליד הדלת מוכנים, השפלתי מבט, והובלתי אותם בחזרה למתקן התלייה שלהם, שלי.

האופניים נהיו חפץ. חלום רחוק. אני הוזה לפעמים בהקיץ על להרגיש שוב את הרוח על הפנים מדיווש עצבני הדוחף הילוכים. כזה שמראה שאתה בכושר, שאתה על גג העולם.

קשה לי בלי הרכיבה. אני מרגיש שאני חי קצת על הקצה. פעמיים פיזיוטרפיה בשבוע, פעם זריקה, נהיית לי שיגרה של זקן. רחמים עצמיים. כן, מודה אני, אני מרחם על עצמי. האני האחר, הבטטת כורסא, מוציא אותי משלוותי. ולי אין שום דבר לעשות חוץ מפיזיוטרפיה, זריקה אחרונה בברך ותפילה שכל הסיוט הזה יעבור כבר בכדי שאוכל לעשות כבר את מה שאני כל כך אוהב. לרכוב על אופניים.

דלקת

// יוני 25th, 2012 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה, תזונה

ואז הרגשתי את זה. מעין מתיחה של השריר. התעלמתי. חשבתי לעצמי שבטח בגלל החום ובגלל שלא הכנסתי טבליות של מינרלים למים אז השריר נתפס. שעה של רכיבת סיוט עם כאב בלתי פוסק סיימו רכיבה לא רעה בכלל עם קצב טוב בשבת לפני עשרה ימים. בבית הכאב לאט לאט נמוג לו ואני חשבתי שזהו, זה עבר. שלושה ימים אחרכך ברכת נוכחתי לדעת שטעיתי בגדול. שעה וקצת בתוך הרכיבה פתאום הרגשתי את אותו כאב שוב. כאב שלא הולך לשום מקום, כזה שמתישב עליך ואתה יודע בלב שיקח לך המון זמן להיפטר ממנו.

ביום שאחרי הבנתי סופית שאני בבעיה. התעוררתי בבוקר עם כאבים לאורך כל הרגל ובברך. אם היה אפשר היו רואים מעלי כוכבים, כמו בסרטים המצויירים. אחרי כמה ימים של כאבים וכמה ימים של משחות ממשחות שונות שחברים המליצו עליהם ועזרו בקטנה הלכתי לאורטופד ספורט.

האחרון הסביר לי שאני סובל מדלקת שמתבטאת בציסטה שגורמת לי לכל הכאבים הללו. וכן, אסור לי לרכוב לפחות שבועיים וכן צריך ביקורת וכן צריך פיזיוטרפיה.

כבר שבוע וחצי שאני בטטת כורסא. דווקא עכשיו שירדתי במשקל ונכנסתי לכושר פתאום זה. כבר שבוע וחצי שזה הוציא אותי מאיזון לחלוטין. ככה זה בחודשים האחרונים. כמה שבועות טובים וכמה שבועות רעים. אני הולך לשים לזה סוף כי ככה אי אפשר יותר. הקילוגרמים העודפים של החורף עוד שם וזה משחק איתי משחק מנטלי שאני תמיד מפסיד בו. אז עכשיו אני אשנה שוב את הכללים. אני פשוט אוריד את העודף.

ביום ראשון אני חוזר לדווש. בקטנה. אבל חוזר לאוכף תרתי משמע.

ארזת לבד?

// מאי 21st, 2012 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

מרחוק אתה רואה את דמותם המתקרבת. משהו מתנדנד לו שם מאחור. משהו בגודל ארגז תלוי לו שם. יהיו כאלה שיקראו לו תיק רכיבה. והמחשבה על מה כבר יכול להיות שם בפנים שמצריך גודל תיק שכזה לא מרפה. יש ולפעמים הדחף לעצור את הרוכב ולשאול עולה בי. אז… ארזת לבד? ומה יש לך שם בפנים? ומתנות? מישהו ביקש ממך לסחוב בשבילו ממבחר פירות העונה? העוגיות/עוגה/כל מאפה אחר שהחברה אוהבים שחמתך/אשתך/החברה שלך הכינה? ואולי זה אתה שהכין? ערכת קפה? רק בשבילך? כל זה?

בעבר הלא רחוק תיק הרכיבה שלי היה הדבר הראשון שהיתי מכין לרכיבה. וכמו שלמדתי על בשרי, תיק רכיבה הוא בור ללא תחתית. עצם קיומו מוביל לאשליה שכל מה שיעלם בתוכו זה בסדר לסחוב. הרי הפריט ירחף, בסופו של דבר, אי שם בתוכו של התא הגדול והמבולגן שהוא חלק אינטגרלי של כל תיק. ממילא אם הפריט אינו חשוב כל כך הוא ישכח, שם בינות לעוד פריטים שרובם כנראה לא היו צריכים להיות שם גם כך. ורק כאשר יעשה סדר בתיק, פעם ביובל, אולי אז יראה אותו פריט אור יום שוב.

ואני? כאילו נולדתי עם נטייה טבעית שכל תיק גב שאני משתמש בו, אם זה תיק רכיבה או תיק הגב בו אני משתמש לעבודה, חייב שיהיה לו משקל רב. משקולת. היום אני לא יכול שלא להעלות חיוך כאשר אני נזכר באותם "ימי תיק" נשכחים. הגמילה הייתה קשה. אבל היום, שאני גמול, אני יכול להעריך את עוצמת הרווח. לרכוב ללא תיק זו תחושה אחרת. תחושת שחרור משכרת שקשה להסביר. המשקולת נעלמה. קל לך יותר לתמרן, לשבת שעות ארוכות יותר על האוכף. כואב אבל פחות.

לרכיבה אני לוקח איתי רק את הדברים ההכרחיים לרכיבה ולחילוץ. מינימליסט אבל לא חסר אחריות. שני בקבוקי מים על השלדה, אחד בגב החולצה (רק אם חם ואם אני רוכב יותר משלוש שעות). פאוץ' קטן שיש בו מספיק מקום לאולר כלים, חוליות לשרשרת ובלון אוויר (או שניים) תופס מקום בכיס חולצה נוסף. וכיס החולצה האחרון מוקדש לאוכל. פלאפון ומפתחות נכנסים לפאוץ' קטן על השלדה. פנימית ספייר מגולגלת וקשורה מתחת למושב. זהו. זה כל הציוד.

כל שבת אני רואה אותם. אלה, שכמותי בעבר, אינם יכולים להיפרד ממנו. מהארגז. מהתיק.