שמן על אופניים

כמעט נדרסתי… כמעט ננשכתי…

// ספטמבר 12th, 2011 // 5 Comments » // בלוגינג, רכיבה

המקום, צומת כוח. הזמן, בשבוע שעבר. לפני רוכב אופניים (שטח) ושנינו עומדים ברמזור הפנייה שמאלה לכיוון שוהם. יום חמישי ואפשר להרגיש כבר את סוף השבוע המתקרב. ירוק. הרוכב שלפני מתחיל להתקדם לאיטו לתוך הצומת וכך גם הרכבים שלשמאלנו. בערך באמצע הצומת חולף על פנינו במהירות שלא תיאמן רכב מצד ימין. מיותר לציין שהרמזור שלו אדום לגמרי זה עשרות שניות כבר. נכנסתי להלם. הרוכב שלפני היה קרוב סנטימטרים מלהידרס… מלמות. אם אני הייתי ראשון כנראה שהייתי נדרס. מתוך הרגל אני מיד מתחיל לרכב בכל המהירות… בעיקר בכדי לחצות כבר את הצומת בכדי להגיע למבטחים של שולי הכביש… גם כן "מבטחים". לא הייתי יכול לנער את המחשבה של מה היה קורה אילולא היה רוכב אופניים נכנס לאיטו לצומת.

אני מכיר את הצומת. חציתי אותו פעמים רבות. לבד או יחד עם רוכבים אחרים. אני מעדיף לחצות כאן, בצומת מרומזר ולא באמצע הכביש. מובן מאליו… מה עוד אפשר לבקש? בסך הכל רציתי לעבור מצד אחד של השטח לצד השני במקום בטוח… יחסית.

שלוש דקות עברו ואני כבר דוהר במורד גבעת כוח (בשטח). מצד ימין אני שומע נביחות אימתניות של כלב. רועה גרמני נעל עלי כוונות והחל לרוץ כמוכה טירוף לכיווני. אני מפדל ומפדל בחמת זעם והכלב בשלו… הנה הוא משלים את האיגוף השמאלי שעשה לי ואני כבר חושב על מה שאני אצטרך לעשות אחרי שהוא ינעץ את שיניו בבשרי… לא יודע מה קרה… פתאום הכלב הפסיק את המרדף. דווקא עכשיו, קרוב קרוב אל הקורבן. הפה שלי היה יבש לגמרי. אולי גם מהצעקות המצחיקות שיצאו לי מהפה בניסיון להבריח את הכלב. אולי הכלב פשוט מת מצחוק?

זה כבר היה יותר מדי לפעם אחת. גם כמעט נדרסתי וגם כמעט ננשכתי בהפרש זמן של שלוש דקות… עוד תירוץ לפדל כמה שיותר מהר בדרך הביתה.

חזרה לשגרה

// אוקטובר 29th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

אור המנורה היכה בי עת פקחתי את עיני. בוקר של יום שלישי. הפעם השעון המעורר, קרי הטלפון שלי, הונח במקום שלא אוכל להגיע אליו בשכיבה והצריך אותי לקום. לקח מיום קודם. במקום להתעורר כאשר הטלפון בידי והשמש כבר במרום (רבע לשש, בו לא נגזים אבל מספיק בשביל להרוס את הרכיבה של אותו יום). מאז שנוקי (ככה קוראת לו הצאצאית. קיצור של תינוקי) נולד אנחנו נאבקים במחסור שינה תמידי שנותן בנו את אותותיו. למרות שההנהלה מפרגנת לי ולא מעירה אותי בלילה למעט מקרי חירום, אני עדיין מרגיש כמו סמרטוט כשאני מתעורר בבוקר. אני פשוט מתעורר כאשר נוקי בוכה. הוא פשוט לא סובל שמוציאים לו את הרגליים מהאוברול כשמחליפים לו ומפעיל את הסירנה מייד.

זה כמו בשמירות בצבא. אתה יודע שאתה שומר בלילה וזה בלתי נמנע. אתה רק שואל את עצמך אם ללכת ולגלות מתי, או שפשוט לחכות ללא נודע. ככה זה עם ההאכלות של התינוק. כל שלוש שעות או שלוש שעות וחצי כמו שעון. אני כבר לא שואל מתי בפעם האחרונה הוא אכל. נתעורר מתי שנתעורר.

הנוקי שלנו כבר בן יותר משבועיים וכל המשפחה מתרגלת שגרה חדשה.

לקח לי אולי עוד 20 דקות של ישיבה בחדר העבודה שלי כאשר אני בוהה במסך המחשב כמו זומבי בכדי לנער את קורי השינה ולהתחיל להזיז את עצמי. הגעתי לקיבוץ עינת בחמש וחצי בבוקר. היה לי קר כמו שרק למישהו עם מחסור שינה רציני קר. השבע עשרה מעלות שהיו בחוץ לא הוסיפו. לא מבין מה יהיה כשהחורף יגיע (?) לכאן. מעיל רוח ושרוולונים עזרו קצת אבל לא יותר מדי. כנראה שאין תחליף לכיסוי אוזניים וכפפות באורך מלא.

התכנון היה לרכב למרחק באזור ה 40 ק"מ. לצאת מקיבוץ עינת ולהגיע עד אחרי יער שוהם. לטפס ולעלות את כל מה שיש בדרך. או כמו שאמר המשורר, לא טיפסת? לא רכבת!

בזמן האחרון הרכיבות שלי הן בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ. זה לא היה במכוון. זה פשוט קרה. אני נהנה לרכב רחוק (יחסי) ומנסה מאד לשפר את המהר.

הפעם הרגשתי כמו סמרטוט. העייפות נתנה בי את אותותיה והיו קטעי רכיבה שפשוט לא הייתי מרוכז בהם. אם הייתי צריך משהו שיעורר אותי אזי הוא הגיע בדרך חזרה, בירידה מיער קולה. מאהל הבדויים הוזז בשל החורף ועכשיו הם לא כל כך רחוקים מהדרך הראשית. הבחנתי במישהו רוכב על חמור פונה לכיוון המאהל ומייד לאחריו הופיע כלב שמייד התחיל לנבוח עלי. הכלב לא היווה בעיה. זה שאחריו כן. גורילה של ממש התחילה לרוץ לעברי בפראות שרק כלבים מסוגלים לה. כמה פידולים מהירים, העובדה שהייתי בכיוון מטה והוא מעלה, עזרו לי להתחמק.

נגמר 36 ק"מ עם 550 מטר של עליות מצטברות בקצב ככה ככה (קצת פחות משעתיים וארבעים). הנקודה החיובית היתה שרק 4 דקות לא הייתי על האופניים (אם חייבים אז חייבים. אין פטנט אחר).

חוזרים לשגרה.