Posts Tagged ‘4Epic’

ילד רע, ילד טוב

// מאי 12th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה, תזונה

כמעט ארבעה חודשים היו צריכים לעבור בכדי שאנער מעלי סופית את העייפות המנטלית שנחתה עלי לאחר הצ'מיצ'ורי. אבל לא היה זה הצ'ימי לבדו. החורף שהיה קר וגשום, נפילת המתח שעברתי לאחר שמכרתי את החברה שהקמתי והצורך לאזן מחדש את חיי לאור המציאות האחרת בה אני חי היום, זו של עבודה, משפחה ומסגרת הובילו אותי להתפרקות מנטלית בכל הקשור לרכיבה ואוכל.

רק באמצע מרץ התחלתי לחזור לעצמי מבחינת הרכיבה. האביב שימש לי כחבל הצלה. חיפשתי לעשות ברכיבה את מה שאני רוצה ולא שום דבר אחר. רציתי שוב להרגיש את הרוח על הפנים, לראות את מד המהירות משתולל. אין מקום טוב יותר מהחלק המזרחי של הירקון בכדי לעשות כן. שטוח. רק שטוח. לדחוף ולסובב, לסובב ולדחוף. לעוף. להושיט יד ולגעת בפריחה. לחוש שוב את רגבי האדמה. שדות חרושים וזריחות מדהימות. התגעגתי. זה היה חסר לי. כאשר אתה מקבל את מנת האנדרופינים שלך אתה חוזר, כמעט מיד.

תרדמת החורף הזו עלתה לי ב 9.5 ק"ג. ממשקל ממוצע של 87-88 ק"ג עליתי ל 97.5 ק"ג. במשך כל התקופה הזו ניסיתי לאמר לעצמי שזה רק עיניין של 5 ק"ג ושזה עדיין לא נורא כל כך. זה יכול מאד להסביר את העובדה שהדחקתי. הדחקתי את קיומו של המשקל, את קיומה של המחברת בה אני רושם את מה שאכלתי ואת הפיקוח ההדוק, זה שעזר לי להוריד את מה שהורדתי. היו לי ימים בהם שמרתי נפלא וימים אחרים שרמת החשק למתוק/מלוח/מטוגן פשוט שיגעה אותי מהרגע בו נפקחו עיני. אם אתה לא קם רעב תדע שאתה בבעיה.

לפני שבועיים לערך ביצעתי איתחול מחדש של המערכת. מעין עצירת פתאום שכזו לפני שיהיה מאוחר. כבר הורדתי 1.5 ק"ג ואני שוקל "רק" 96 ק"ג. מרחקי הרכיבה שלי גדלו וגם חזרתי לטפס. אני מהיר יותר. אולי זה בגלל שנתתי לגוף שלי לנוח ואולי בגלל שבכל זאת אחרי שנתיים וחצי של רכיבה יש לבנאדם בסיס מסויים. אני מתחיל להרגיש את הניצנים של זה שוב. את החדווה. לא רוצה להזיז את הרכב בשביל רכיבה עדיין. רוכב כעשר דקות בתוך העיר עד שאני מגיע לשטח וספונטנית או שפונה ימינה לטפס או שמאלה למרחב השטוח. לא בנוי לאירועים המוניים ולא הייתי באירועי הקומונה האחרונים. פשוט לא מרגיש את זה. ומי שיבין יבין.

יקח זמן והמשקל ירד. התחקיר נעשה והלקחים הופקו. החשוב הוא שאני בדרך הנכונה. זו שתחזיר לי את אותו איזון עדין שהרכיבה שומרת עליו. זה של החיים.

ליד בריכת הנופרים

קסדה

// אפריל 12th, 2012 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

מנקודת המבט על האופניים ניתן לצפות במיקרו קוסמוס הישראלי. אל תטעו. לא כל הדברים הקשורים לרכיבה על אופניים חייבים להיות טובים. רוכבים שרוכבים לרוחב וחוסמים את השביל ללא התחשבות באחר, כאלה שלא נותנים לעקוף ומאיצים (או לפחות מנסים) לכשאתה מגיע בדהרה מאחוריהם (מזכיר למישהו את הכביש?), רוכבים שמטנפים את השבילים, כאלה שרומסים את הצמחייה רק בשביל איזו תמונה טיפשית עם החברה ולעזעזל הכלניות וכו'.

אבל הדבר שמרתיח אותי באמת קשור לבטיחות ברכיבה על אופניים. ואם להיות יותר ממוקד, רוכבי אופניים ללא קסדה.

לא שהייתי צריך הוכחה לכך, אבל בשלושת השבועות האחרונים ולאחר שתי תאונות אופני שטח שהסתיימו בקסדות מכוסחות מנחיתה על הראש ובשני רוכבים די פגועים שהיה להם מזל עצום שהם יצאו רק בחבלות ולא עם משהו אחר, קסדה היא אביזר חובה בכל סוג של רכיבה.

הקסדה של יאיר לאחר "טיסה" מעבר לכידון ונחיתה על הראש

תחשבו כמה פעמים יצא לכם לראות רוכב ללא קסדה בשטח? או אבא עם ילד או ילדה כאשר הילדים ממוגנים והאבא חסר אחריות?

אי אפשר לדעת מתי ואיפה זה יקרה. ואי אפשר להתעלם מכך שהתוצאה היא עיניין של מזל. פגיעת ראש יכולה להסתיים בשיתוק וגם במוות (ראה ערך רוכבי כביש שנהרגים כשהם חבושים בקסדה מפגיעה של ראשם באבני דרך). לי היה מזל. הקסדה הצילה אותי מפגיעה הרבה יותר חמורה. לא היתה לי שום דרך להתגונן. ואפילו לא הספקתי "לשים יד". פשוט נפלתי על הצד כמו אבן וחטפתי מכה בקסדה שעד היום כאשר אני חושב עליה מעבירה בי צמרמורות בכל הגוף.

ואז אני רואה אותם. רוכבים להם ללא קסדה וללא דאגות. הרי מה כבר יכול לקרות? לא צריך חוק מטופש שמחייב קסדה. צריכים מודעות. צריכים חינוך (מהגיל הרך). בשניהם אנחנו די מפגרים מאחור.

רכיבה על אופניים הוא ספורט מדהים שטומן בחובו סכנות מסכנות שונות. גם כאן, אם נהיה שאננים זה יכול להיגמר באסון. רכיבה ללא קסדה היא אחד הגורמים המסוכנים ביותר לבריאותו של הרוכב. כזה שאפשר בקלות יחסית ובעלות נמוכה יחסית לתקן.

מצב ה Ultra Endurance Mountain Biking בארץ

// ינואר 5th, 2012 // 5 Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

בו לא נשלה את עצמנו. יש סצינה (4 אפיק לדוגמא), יש רצון (והרבה), אבל זה בערך הסיכום הדי עגום למצב. אין שום דבר מאורגן רשמית (איגוד או כל עסק כלכלי אחר), מירוץ או משהו אחר, שהוא מעבר ל 75 ק"מ ומציב אתגר אמיתי (פיזי ובעיקר מנטלי) לחולי רכיבת שטח עם תעודות (לכבישונים יש). אני כותב מתוך כאב. אחרי הצ'ימיצ'ורי חיפשתי לי אתגר חדש. שלושה חודשים התאמנתי לצ'ימי. שלושה חודשים שבהם הרכיבה שלי השתפרה ללא היכר. רציתי למצוא לעצמי אתגר אחר, דומה. כזה שישאיר אותי מפוקס ויתן לי את הדחיפה לצאת החוצה בבוקר חורף קר לרכוב.  כלום, זה מה שמצאתי.

בהשוואה למקומות אחרים בעולם מצבנו קשה. אין כסף מתחרויות אופניים בארץ ולכן כנראה שבעתיד הקרוב נמשיך לסבול מאותה מחלה. Ultra Endurance Mountain Biking  מציב בעיות קשות אחרות כאשר מנסים לארגן משהו מסודר והוא בעיקרו מסתכם בביטוח ובלוגיסטיקה של אירוע מסוג זה. המון, המון כסף. בעיקר שרוכבים רחוק ועוברים תאי שטח שונים ומשונים.

זה זורק אותנו בחזרה לאירועים פיראטיים. כאן יש סיכון אישי אותו "מארגן" האירוע לוקח על עצמו. חס וחלילה אם קורה משהו למישהו באירוע "חברים" שכזה האצבע המאשימה ותביעת הביטוח ככל הנראה תופנה ל"מארגן".

אז מה נשאר לנו חולי המרחק והאתגר רוכבי השטח (כי מספיק לטעום פעם אחת מהטעם המשכר של ההצלחה בכדי להתמכר)? כנראה הרכיבות עם החברה הקרובים ואתגרים שונים ומשונים שניקח על עצמנו בכדי שלא "נשתעמם" חס וחלילה. זהו (וזה הרבה). או לחלופין, השתתפות באירועים בחו"ל למי שידו משגת.

גם עם כל הרצון הטוב שבעולם (ויש רצון), הסיכונים, הן הכלכליים והן האישיים, כנראה שלא ישאירו בזמן הנראה לעין תקוות לשינוי ביחס למצב. חבל.

שנה בסטטיסטיקה

// ינואר 1st, 2012 // No Comments » // 4Epic, רכיבה

שעות אוכף:

2010: סטטיסטיקה לפי שעות אוכף

2011: סטטיסטיקה לפי שעות אוכף

קילומטראז':

2010: סטטיסטיקה לפי קילומטראז'

2011: סטטיסטיקה לפי קילומטראז'

מספר רכיבות:

2010: מספר רכיבות

2011: מספר רכיבות

 

 

פוסט טראומה, סיכום צ'ימיצ'ורי 2011

// דצמבר 11th, 2011 // 18 Comments » // 4Epic, בלוגינג, משפחה, רכיבה

גם יום אחרי המחשבות עדיין אינן סדורות. התעוררתי בחמש בבוקר שוכב על הגב כאשר הכאבים מהזרועות השרוטות שלי מנפילה (פליק פלאק לפנים עם בורג של האופניים) בקילומטר המאה שלושים שימשו לי תזכורת שאכן לא היה זה בגדר חלום. רכבתי את מהדורת 2011 של הצ'ימיצ'ורי (להלן: צ'ימי) מתחילתו ועד לסופו. לא היתה אבן שלא נהפכה או שביל שלא נכבש. חותמת האי שפיות מוטבעת עתה. אני אפיקיסט גאה. ראוי לחולצה שרכבתי איתה אתמול. חבר, עם כבוד ותעודות, בקומונת המשוגעים הכי שפויים שאני מכיר.

לצ'ימי התחלתי להתכונן בסוף ספטמבר, קצת פחות משלושה חודשים מתאריך היעד. זה לא שלא היו לי חששות. האמת היא שביני ובין עצמי לא יכולתי להחליט האם אני נכנע לפחדים (הטבעיים) שלי (קרי מרחק, טיפוס, מדבר, לפשל) או שאני יוצא להרפתקה שקרוב לוודאי תהיה מעצבת ומשמעותית.

איתרה מזלי ושייך אני לקומונה שאנשיה הם מלח הארץ.

בשנה שעברה לא הופעתי לצ'ימיצ'ורי. אז כלל לא חשבתי שאני מסוגל. מסתבר שאדם או שניים מהקומונה סימנו כבר אז מטרה בפנקס שלהם (לינק), לוודא שאת מהדורת צ'ימיצ'ורי 2011 אני ארכב גם ארכב. וגם אם זה אומר שהם יקריבו את המטרות האישיות שלהם (לרכוב מהר יותר למשל).

ביומולדת האחרון שלי קיבלתי טלפון מדני סילנפרוינד, אחד מאושיות הקומונה וסמן שמאלי לגבולות האי שפיות הקומונריות. על הפרק רצונו לרכוב רגוע בצ'ימיצ'ורי ("חוזר מפגרה ארוכה ולא בכושר"). לכן, הוא טען, יהיה זה רעיון טוב, אך טבעי, שאצטרף אליו לרכיבה. רק ימים אחרכך למדתי שציפור קטנה לחשה על אוזנו (יונה דביר) בדבר הרהורי הכפירה שלי. ימים אחרי הצ'ימיצ'ורי דני הודה שהוא סימן אותי זה מכבר. כבר לפני שנה. כמה ימים לפני שיחת הטלפון מדני התנדב אלון רחבי לאמן אותי. הקורים ניטוו. מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

בהדרכתו של אלון עברתי לרכוב לפי תוכנית אימונים מסודרת ארבע פעמים בשבוע. שעות על גבי שעות של רכיבה במישור, של בניית בסיס. דיווש בסל"ד נכון. אימון לפי טווחי דופק, לפי מטרות. תזונה נכונה. בהתחלה היה לי קשה להבין איך דיווש במישור של שעתיים בדופק יחסית נמוך יעזור לי. לאט לאט חלקי הפאזל החלו להתחבר. ככל שהצ'ימיצ'ורי הלך והתקרב והשבועות חלפו להם, הוספנו רכיבות ארוכות יותר וגם טיפוסים. רכבתי בעיקר לבד. תקופה של סיזיפיות. של לקום בארבע בבוקר כדי להספיק לרכוב ולהגיע לא מאוחר מדי לעבודה. להרגיש איך כבר מתחיל להתקרר בחוץ. איך החורף מתקרב. לא עשיתי לעצמי שום הנחות. בכל תקופת האימונים רכבתי עם תיק גב (כי חייבים לרכוב עם תיק בצ'ימיצ'ורי), לא פיספסתי אימונים. השיפור ניכר כמעט בכל רכיבה. מהר יותר, חזק יותר, ארוך יותר ופחות כואב. שם המשחק הוא בזמן שאתה מבלה על האוכף ובראש שלך… הכושר שלי השתפר ללא היכר. הגוף שלי התחזק. היו שבועות שרכבתי יותר מ 200 ק"מ בשבוע. אחוז השומן בגוף שלי ירד מתחת ל 19%.

השילוב עם אלון עבד מצויין. הוא מאמן קשוח ולא מוותר ובן אדם מקסים. אתה מבין שצריך לבצע ויש מטרה לאימון, לאימונים, לסיזיפיות. אם אתה קשוב לגוף שלך וממלא אחר ההנחיות אתה תרגיש את השינוי. בזכותו של אלון הגעתי מוכן גופנית לשעות על גבי שעות של פידול בלתי פוסק בתנאים לא תנאים. אני חייב לו הרבה.

בניתי רשימת ציוד שאת פרטיה ליקטתי במשך זמן מה. היה לי חשוב לנסות ולבדוק כמעט כל פרט ופרט הרבה לפני שעת השין בכדי שאדע שהוא מתאים, נוח, אכיל, טעים, פועל, עושה את שטוענים, ישים, וכו'. הפועל היוצא היה שקיבלתי ביטחון רב יותר ביכולת שלי ושל האופניים לשרוד את הרכיבה. ההחלטה שלי לרכוב עם תיק גב ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי משגרת האימונים שלי עזרה לי להתגבר על כאבי הגב שהופיעו אצלי במהלך החודש הראשון של האימונים. התיק תמיד היה עמוס בכל ציוד ה"חילוץ" ההכרחי (2 פנימיות, משאבה, אוזן חליפית, ערכת תיקון פנצ'רים לטיובלס, אולר כלים, מפתח כוכב לסראם, חוליות שרשרת, בקבוק שמן קטן, אזיקונים ונייר טואלט). לא משנה כמה זמן ארכה הרכיבה, תמיד רכבתי עם 3 ליטר של מים בשקית השתייה. בשלב מסויים כאבי הגב נעלמו כלא היו. גם הגוף וגם אני התרגלנו למשקלו של התיק ולאפקט המשקל הנוסף על הרכיבה.

בשבוע האחרון שלפני הצ'ימיצ'ורי די התכנסתי בעצמי. זהו השלב שכבר אי אפשר לשנות דבר והראש מתחיל לעבוד שעות נוספות. תרגלתי את הציוד, שיפרתי את התזונה, רכבתי המון ולמרחק, עיבדתי את המסלול… אבל סימן השאלה המשמעותי ביותר שנותר לי היה ביחס לשטח. לא רכבתי שם מעולם. לא ידעתי להעריך את  "אפקט המדבר". לא סתם "הרכיבה" של הקומונה נעשית שם. היו מספיק אנשים שדאגו להפחיד אותי ובצדק. עליית הכביש הקשה בארץ (מעלה העקרבים), שטח הרכיבה הקשה ביותר, הדשדש, וכו'. לא יכולתי לחכות כבר.

בחרתי לישון בצימר בחצבה. הייתי צריך את השקט הזה שלפני. את ההתכנסות בעצמי. ללכת לישון מוקדם. בלילה תקף אותי סיוט. חלמתי שאני לא מתעורר בזמן ומחמיץ את הזינוק. החלום היה כל כך מציאותי שלקח לי זמן להתעורר ממנו. השעון הראה 2:50 בלילה. ב 3:20 התעוררתי סופית. לוקח לי זמן להתניע בבוקר. רציתי לעשות את ההכנות האחרונות שלפני ללא לחץ מיותר. לקחת את הזמן. לנסות ולנשום עמוק, להירגע.

אל דני ואלי הצטרפו אורי צוריאל ואריק מון. שני רוכבי סינגל ספיד שהתלבטו האם לרכוב את הצ'ימיצ'ורי והשתכנעו סופית רק כמה ימים לפני. אנחנו רוכבים מדי פעם יחד. גם דני וגם אני ניסינו לשכנע אותם להצטרף אלינו כבר מזמן. שניהם אנשים מדהימים ותמיד כיף לרכוב איתם. ככה נולדה הרביעייה שלנו (שלושה סינגל ספיד ריג'יד וסנטה קלאוס אחד) שהתיצבה בחמש בבוקר, אור (חושך) ליום שישי עם עשרות אחדות (יש המעריכים את מספרם בין 80 ל 100) של משוגעים אחרים ל"זינוק" של הצ'ימיצ'ורי הרביעי.

חושך מוחלט ואני שהתחלתי לסבול קשות מהקור לאחרונה שמחתי לגלות שלא קר במיוחד. משהו בסביבות 13 מעלות. כבר סיבה להרגיש יותר טוב. מישהו צועק שלושים שניות וזהו… זינוק. הטקטיקה שלנו היתה להתנהל בקצב רגוע, לא להשתולל. דני מכתיב את הקצב ואין בחירה טובה יותר מזו. לפנינו טור ארוך של רוכבים שפנסיהם מסגירים את מיקומם. אנחנו סוגרים את השיירה.

אנחנו פונים מכביש 90 לכביש 227 רוכבים בדרכנו למעלה העקרבים. אם משהו במסלול הפחיד אותי באמת זו העלייה של מעלה העקרבים. בוער בי הרצון להגיע לשם ולהתמודד עם האתגר. אחרי כמעט 11 ק"מ של רכיבה ו 235 מטר של טיפוס אנחנו מתחילים לגלוש לכיוון המעלה. המראה הנגלה לעיננו מרהיב. קבוצות קבוצות של פנסים מהבהבים בנקודות גובה שונות של המעלה. השחר מתחיל לעלות. לפנינו קצת יותר מארבעה קילומטר שכמעט כולם במגמת ירידה. בדרך חוצים את נחל צין שאליו נגיע גם בהמשך. האופניים טסות במורד ואני פותח פער די גדול משאר החבורה. בלי להשתולל, בקצב שלי, התחלתי בטיפוס הארוך מעלה. שומר על דופק פחות או יותר קבוע, מקפיד לא להישרף בשלב כל כך מוקדם של הרכיבה. מקפיד להפנות מבט אל הנוף המרהיב הנשקף ממעל. בדרך פוגש את צ' והחבורה של יאיר מולאי (אילן הוברמן ואילן דביר). עוד סרפנטינה ועוד אחת. פעמים זה נראה כאילו זה לא יגמר לעולם. בודק מדי פעם היכן נמצאים שותפי לרכיבה המטפסים את המעלה עם הילוך בודד ומנסה לעודד אותם בקריאות ממעל. את הסרפנטינות לא ניסיתי לספור. אין טעם. הראש עסוק בעיבוד של כל כך הרבה דברים אחרים. ופתאום, כמו שזה התחיל ככה זה הסתיים. עוצר לחכות לחברים באנדרטה. המראה ממעל שווה את המאמץ. מנסה לאמוד בעין את שטיפסתי (שישה קילומטר לערך עם יותר מ 400 מטר של טיפוס מצטבר). חיוך של מנצח התפשט על פני. טיפסתי את מעלה העקרבים.

סוף הטיפוס אל מעלה העקרבים. צילם: אילן הוברמן

הנוף הנשקף ממעלה העקרבים

אחרי מנוחה קצרה המשכנו בדרכנו לכיוון המכתש הגדול. נכנסים לעומק השטח. קצת אחרי הקילומטר ה 42 מסתיים קטע הכביש ואנחנו עומדים לגלוש לתוך המכתש הגדול דרכנו אל מעלה אברהם.

רגע לפני הכניסה לשטח

כאן המציאות טפחה לי על הפנים בפעם הראשונה. נגמר האספלט והתחיל המשחק האמיתי. תוואי שטח מדברי קשוח של אבנים, דרדרת פה ושם, עליות קטנות שסוחטות אותך ומעין "גלים" בדרך הכבושה אותם דאגו לייצר מי מאלו שרכבו מוטורית על הדרך. באחת הגוף מתחיל לספוג זעזועים מכל הכיוונים. הידיים מתחילות לכאוב. אתה נמצא בסוג של הסתגלות. גם מחשבתית, מנטלית, וגם גופנית. לא הייתי מוכן לזה בכלל. תוסיפו לזה את רוח הפנים שהכתה בנו והמחשבות שמתחילות לרוץ בראש הן בסגנון של "מה, זה מה שמצפה לנו עכשיו בשארית 120 הקילומטרים?". לשימחתי התהיות לא נמשכו זמן רב. שמתי את סמן המטרה על מעלה אברהם והתרכזתי בלהגיע לשם. ידעתי שיהיו קטעי עלייה לא רכיבים שם נרד מהאופניים ונטפס רגלית (מצוין במפת סימון שבילים בתור "עבירות קשה"). באיזשהו מקום העובדה הזו סיפקה לי נחמה.

הנוף ממעלה אברהם

הנוף הנשקף ממעלה אברהם סיפק פיצוי הולם לתהליך ההסתגלות שלי. המצברים שלי התמלאו רק מלהביט על נופו של המדבר הנשקף ממעל. תוואי השטח מכאן ועד לשדה בוקר היה פחות אלים ואפשר לנו שיוט במהירות רבה יותר לעבר עצירת התדלוק. הרגשתי שאני על טייס אוטומטי וששום דבר לא יוכל לרצון שלי.

הרכיבה משדה בוקר לנחל חוה, מרחק של כ 24 ק"מ, היתה מהנה ביותר. ירדנו את מעלה צין ורכבנו בשטח מהודק שבו אתה מתגלגל במהירות ועובר את הרולינג הילס בקלות יחסית. אל הכניסה לנחל חוה הגעתי בסוג של היי מסויים.

 

בכיוון כללי של נחל חוה

הפגישה שלנו עם נחל חוה היתה טראומתית בשבילי. לפני המעבר מתחת לגשרון הרכבת הקטן דני הסתובב אלינו ואמר "כאן מתחילים 50 הקילומטרים הכי קשים של הצ'ימיצ'ורי". ואז הראש מתחיל שוב לעבוד… עד עכשיו עברנו 110 ק"מ ויש עוד כ 54 ק"מ. מה עוד אנחנו צריכים לעבור שעוד לא חווינו? מה יכול להיות כל כך נורא? הרגשתי את הגוף שלי מתרוקן מחשק. ואז פגשתי לראשונה את הדשדש. דווקא במאה המטרים הראשונים שלאחר שיחת העידוד הזו הדשדש היה הכי עמוק שפגשנו לאורך כל היום הזה. דווקא שם. נעמדתי מחופר באמצע שום מקום שואל את עצמי, למה… למה לעזעזל הייתי צריך את זה. באחת עברתי ממצב של היי למצב של דאון מטורף. נכנסתי לדיכאון. מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי.

זה לא שיש לך יותר מדי ברירות. אתה לא הולך לתפוס טרמפים הביתה. ברור לך שאתה מסיים וגם אם זה על אלונקה. רק הריק הזה שאתה פתאום נכנס אליו שואב אותך למקומות שאתה ממש לא רוצה להגיע אליהם. פתאום הרגליים נעשות כבדות וכל דיווש מעייף. ואחרי הקילומטר של הדשדש מתחילים לטפס לכיוון הר המרזבה.

מה שלא מספרים לך שאלו הם שרשרת של טיפוסים לא הכי נעימים. כמעט 400 מטר על 10 קילומטרים עם זויות טיפוס שהן חוויה בפני עצמה. מעין ריטואל חוזר של טיפוס קשה, הליכה (חלקם של המקומות לא כל כך רכיב), טיפוס וירידה החוזר על עצמו כשלוש פעמים כאשר כל טיפוס קשה ממשנהו. מנטלית עשרת הקילומטרים בין הקילומטר ה 110 לבין ה 120 היו הכי קשים בשבילי. הייתי מרוקן לגמרי. הלכתי פה ושם. גם איפה שלא היה צריך. לקחתי לעצמי דקה של שקט פה ושם. עליתי וירדתי מהאופניים. ניסיתי לסובב בכוח. מדי פעם אחד מחברי לרכיבה היה נותר עמי מאחור מלווה אותי בשתיקה. התחלתי לפתח אכזבה. אכזבה מעצמי, מהקצב… מהכל. ואז אריק החזיר אותי למציאות. לא זוכר איך התחלנו לדבר על זה אבל הוא אמר לי שאני צריך לפתח קצת פרופורציות ביחס ליכולת שלי. שאני לא מעריך נכון את מה שאני עושה. ושאחרי שנתיים וקצת של רכיבה לרכוב את הצ'ימיצ'ורי זה פשוט הישג נהדר. זו היתה שיחת העידוד שכה הייתי צריך. פתאום התמודדתי שוב עם העליות. לא ירדתי מהאופניים היכן שלא היה צריך. נכנסתי לקצב טוב יותר. גם העליה למרזבה הסתיימה פתאום. רוב הטיפוס של היום כבר מאחורינו.

בדרך למרזבה

התחלנו במגמה של ירידה מהמרזבה לכיוון נחל מרזבה ונחל נקרות. התחלתי להיכנס לקצב. הרגשתי מחובר שוב. ואז זה קרה. בקילומטר המאה שלושים בסוף ירידה ארוכה ארוכה פגעתי במהירות באבן על הדרך והתהפכתי.

כבר לפני שפגשתי את האדמה ידעתי שזה הולך להיות כואב. אפילו כואב מאד. בשנייה של אחרי מצאתי את עצמי שוכב על צד ימין. הזרועות שלי שרפו. הרגל השמאלית היתה תקועה בין הגלגל לשלדה כאשר הכידון עשה סיבוב של 180 מעלות אחורה ונשאר תקוע כך. הטופ טיוב היה שרוט (לא חראם על הקרבונאז'?) ממעבר השיפטרים מעליו. ניסיתי להתרומם, פעם פעמיים ושלוש. לא הצלחתי. הבחנתי בדם היורד מהזרועות ומברך ימין שנחבלה גם כן. כאב לי. הכבוד כאב לי. לאט לאט חילצתי את רגל שמאל מהאופניים. אז גם ראיתי שהביב שלי נקרע באיזור המפשעה מצד שמאל. ראש העיר וסגניו היו מוגנים אבל כל הרגל חשופה. הצלחתי לסובב את הכידון בחזרה. איך זה שכואב לנו על האופניים יותר ממה שכואב לנו על עצמנו?

הייתי האחרון שירד את הירידה. שלושת המוסקטרים היו לפני. הייתי בטוח שאין קליטה בנקב שהייתי בו. תהיתי ביני לבין עצמי מתי הם יבחינו שאני לא רוכב איתם.

התחלתי לרכוב בכיוון מטה קצת מסוחרר ודואב. אחרי 300 מטר ראיתי את דני שעלה רגלית לחפש אותי. הוא ניסה להתקשר אלי (אין קליטה). דבר ראשון הוא הוריד אותי מהאופניים ונתן לי ללכת קצת.

חברנו לאורי ואריק שחיכו לנו בסוף הנקיק. שם גם היו שני ג'יפאים שניסו לעלות את הג'יפ שלהם במעלה הנקיק ובכל פעם כמעט והתהפכו. ואז דני אמר לי בשקט "אתה רוצה שאני אדבר איתם?". התשובה שלי היתה נביחה בסגנון "בשביל מה?". "כדי שאחביר אותך". בום. התפוצץ לי משהו ברעש בראש. "אל תעליב אותי עם הצעות כאלה. בוא נגמור עם זה כבר". עליתי על האופניים, ישרתי את מה שנשאר מהביב (שכלל עכשיו מערכת אוורור אינטגרלית) הסתכלתי לאחור ואמרתי "אתם באים?". סובבתי את הראש והתחלתי לדווש. כמו אחד שדרכו לו על הכבוד, שהעיזו והעליבו אותו. אני לחזור עם הג'יפאים האלה? אחרי 130 קילומטר? אחרי שכבר נפנפתי את המשבר המנטלי? לא הייתי צריך לבקש יותר. הנפילה ניערה אותי סופית.

הדשדש בנחל מרזבה ובנחל נקרות היה "מהודק" לפי זקני השבט. טסנו עליו. הזרועות והברך עדיין שרפו. גם הכבוד שלי. אל ציר המעיינות ול 24 הקילומטרים האחרונים הגענו במוד של טייס אוטומטי. רכבנו מאד מהר כאשר דני ואני בחוד ואורי ואריק במרחק נגיעה מאחורינו. השמש החלה לשקוע אט אט וצבעי המדבר השתנו שוב. לאור פנסים רכבנו בשתיקה עד שנגלה אלינו מרחוק הכביש ועין חצבה.

קינחנו בשני קילומטרים על הכביש ונכנסו יחד אל תחנת הדלק לאחר 13:00 שעות ברוטו, 10:51 נטו על האוכף.

לאט לאט העובדה שסיימת את הרכיבה הזו נכנסת להכרה שלך. 164 קילומטרים עם כמעט 2,500 מטר של טיפוס מצטבר. שעות על גבי שעות על האוכף… הצלחת! שום דבר לא יכול לשבור אותי. אני חזק מנטלית הרבה יותר ממה שהייתי לפני שרכבתי את הצ'ימיצ'ורי. השריטה עמוקה מספיק.

בשנה הבאה 11:30 ש' ברוטו.

 

 

תודות

לדני שבלעדיו כל זה כנראה לא היה אפשרי. לאריק ואורי שותפי האחרים לרכיבה שיחד עם דני יצרו את החברותא המושלמת. לאלון רחבי על ההתנדבות שלו לאמן אותי ועל הסבלנות לאורך החודשים האחרונים. לטפלא שהיווה ומהווה השראה לכמה רחוק אפשר להגיע. לאילן טבת על מי שהוא. ליאיר מולאי האחד והיחיד שדאג לשאול לשלומי בחודשים הארוכים של הסיזיפיות וה"התבודדות" שלי. למאיר (בעל הנס) שתמיד דוחף אותך קדימה. לחברי האחרים לרכבת. וכמובן לשמורת הטבע שנקראת קומונת EPIC4.

יותר מכל מגיעות התודות להנהלה. על שסבלה את השיגעון האחרון שלי. על שאפשרה לי לרכוב ארבע פעמים בשבוע. ועל זה שלמרות שהיה קשה לה עם העובדה שארכב כל כך רחוק ובמשך כל כך הרבה שעות, לא אמרה דבר ורק עודדה ודאגה לשקט הנפשי שלי. היא וילדי הם שגרירי הקוואן האמיתיים שלי (למי שלא מבין שיראה את הסרט ג'רי מקגוויר).

 

פרפרים

// דצמבר 8th, 2011 // 6 Comments » // 4Epic, בלוגינג, משפחה, רכיבה

עוד פחות מיום לצ'ימיצ'ורי. 162 ק"מ של רכיבת שטח במדבר. כבר כשלושה חודשים שאני מתכונן. גם גופנית אבל ובעיקר נפשית. שעות על גבי שעות של דיווש בלתי פוסק בתנאים לא תנאים. 2,200 מטר של טיפוס. מעלה העקרבים, מעלה אברהם… המרזבה. התמונה הכללית ברורה. חותמת האי שפיות תתקבל לאחר כ 12 עד 14 שעות של רכיבה בנופי בראשית קסומים באחד מהאזורים היפים בארץ.

תרגלתי את הציוד (רוכב עם תיק כבר שלושה חודשים), שיפרתי את התזונה (איזוטון ועוד איזוטון ולאכול משהו כל חצי שעה על השעון), רכבתי המון ולמרחק (בשטח, על הטריינר…), עיבדתי את המסלול… ועדיין אין לי מושג מה מצפה לי באמת. לא רכבתי בשטח הזה מעולם. וזו אי הוודאות היחידה. המשמעותית.

יום לפני. לפני עוד סגירת מעגל עם משמעות מיוחדת.  להיות אפיקיסט זו שריטה. ועדיין יש כאלה ש 100 מייל זה קטן עליהם. אין גבול ליכולת האדם ומי כמוני יודע. יש הרבה סימליות ברכיבה הזו. מעין חותמת הכשר על החיים החדשים. על הדרך החדשה בה בחרתי לפני קצת יותר משנתיים.

ההנהלה די שקטה בימים האחרונים. זה קשה לה כל העיניין הזה. רכיבה במדבר, נסיעה ארוכה לשם ובחזרה… אבא שלה חסר לה… וגם לי. הוא נמצא איתי כל הזמן. אני יודע שהוא יהיה גאה על ההישג. על העקשנות. על היכולת לשנות. על זה שמצאתי את השקט שלי. חסרות לי שיחות העידוד. האמון ביכולת, זה שאתה רואה בעיניים ופחות בדיבורים. את הגאווה שהוא חש ביחס לשינוי שחל בי ועל החלק שלו בזה. וזה שהוא איננו…

עוד כמה שעות מעמיס את הציוד ויורד דרומה. הולך לעשות מעשה.

הציוד כבר כמעט מוכן

תמונות של סוף שבוע

// נובמבר 26th, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

ביום שישי רכבתי מלטרון לכיוון כללי ירושלים. מן רכיבה כזו שמחזירה לך את החשק. אין תכנון מוגדר אלה רק הצורך לרכב כמה שעות, כמה שיותר רחוק. מזג האוויר לא יכול היה להיות מושלם יותר ויש לאמר שגם לא היה יותר מדי בוץ. שתי שלוליות שהייתי חייב לחצות השאירו אותי קצת רטוב אבל שום דבר שאי אפשר להתגבר עליו. לאחר שבועיים רווי תקלות אופניים, גשם וכמעט שום רכיבות מחוץ לבית הצלחתי לחבר כמעט ארבע שעות של רכיבה. תענוג צרוף שלקח אותי מלטרון דרך מסילת ציון, מצפור שער הגיא, דרך בורמה, כיסלון (צפונית), צובה, נחל סורק, יער אשתאול, מסילת ציון ובחזרה ללטרון. אחרי הצ'ימיצ'ורי אני מתכנן סיבוב ארוך ארוך באזור שהחורף רק משביח אותו.

אחרי הטיפוס של דרך בורמה ולפני הירידה לכיסלון

יער הקדושים ונחל הכיסלון

בדרך חזרה ללטרון

נזקי החורף

לאחר ניקוי יבש