Posts Tagged ‘Clyde’

שוב בתחתית

// פברואר 3rd, 2013 // 12 Comments » // בלוגינג, דיאטה

כבר מספר חודשים שאני מתכוון לכתוב אבל לא מצאתי בי את האומץ לעשות כן. קשה לכתוב על עצמך דברי תוכחה, אבל אני מרגיש שאם לא אעשה זאת, כאן בפומבי, יש מצב ששום דבר לא יעזור לי.

כבר שנה שאני בנסיגה מלדאוג לעצמי. עושה את כל הטעויות… נכנע. קשה להסתכל על הבבואה שלך במראה כל בוקר ולדעת שנכשלת. ככה אני מרגיש כבר המון זמן בכל הקשור למשקל שלי, לרכיבה, לשמירה על אורח חיים בריא… לאיזון שכל כך חסר לי. כשאתה מתחיל לעשות הנחות לעצמך המדרון רק נהיה תלול יותר ויותר… חלק… ועכשיו אני מרגיש בתחתית, שוב.

אז איפה זה התחיל? בזמן מאד קצר יחסית הצלחתי להשיג המון. ירדתי במשקל, גמעתי מרחקים עצומים על האופניים (הצ'ימיצ'ורי) עשיתי סדר בחיים שלי, הייתי באיזון בהתחשב במקום שהייתי בו בחיים באותה עת. אבל אז שנגעתי בפסגה היה לי קשה להמשיך באותה משמעת. קשה לקום ב 4 בבוקר לרכיבה כאשר אין לך מטרה מוגדרת. בשביל "סתם" לרכוב לא תמיד צריך לקום כל כך מוקדם. ואז אתה מוצא את עצמך יום אחד עם 10 ק"ג עודפים כי אתה עדיין אוכל כאילו שאתה נמצא עדיין במשמעת אימונים.

ניסיתי לחזור. במשך חודשיים חזרתי לשיגרה. רכבתי, אכלתי נכון, הייתי בכיוון. ואז נפצעתי. עצלות שלי בללכת ולכוון את האופניים מחדש לאחר שהאוכף שלי נשבר עלתה לי בפציעה שהשביתה אותי יותר משלושה חודשים. דלקת ומתיחה ברגל שמאל.

גם את זה עברתי… בערך… פיזית.

בראיה לאחור אני מרגיש שהפציעה שברה אותי מנטלית. כבר הייתי בדרך הנכונה. חזרתי להנות מלקום מוקדם בשביל לרכוב. ואז זה קרה. נפשית לא הייתי צריך יותר מזה כדי לנפץ לרסיסים את החוט הדק שהחזיק אותי ושהטווה לי את הדרך.

ואז, עוד פציעה אחת. קטנה אך מעצבנת (מרפק טניס שאני עדיין סובל ממנו). לא היה צורך ביותר מזה…

ואז אתה מוצא את עצמך יום אחד עם כבר 20 ק"ג עודפים, שם בתחתית. מתמודד עם הפחדים שלך… של להיות שמן. של להיות שונה. ולא שלא ניסיתי לעצור. לפעמים אתה מוצא את המדרון חלק מדי ואת הדרך למטה מהירה. פשוט לא הצלחתי לאגור את הכוחות…

אז מה שונה עכשיו? זה לא רק שנמאס לי. הבנתי ששוב אין לי ברירה וזה רק אני. אני צריך להיות שם בכדי שלמשפחה שלי יהיה יותר טוב. גם בגלל שכאשר אני לא במיטבי, גם להם לא טוב.

אחד הדברים הראשונים שהבנתי שעלי לעשות זה לשוב ולכתוב. הבושה היא אחד הדברים שמניעים אותי עכשיו. הנה הוצאתי את זה. נכשלתי. אבל אני לא מתכוון לוותר. אני מתכוון לחזור למיטבי.

שנתיים

// נובמבר 27th, 2011 // No Comments » // בלוגינג, משפחה, רכיבה

אני כבר לא בתהליך. אני חיי את חיי. המסע שלי אל עצמי כמעט והסתיים. התוצר שלו מתבטא בכל דבר הקשור בחיי. באורח חיים בריא, במערכת היחסים שלי עם אשתי, בילדים שלי, בשמחת החיים, בסובלנות, ביכולת להכיל, ביכולת לפרגן ובעוד הרבה דברים אחרים. גם ברצון לעזור לאחרים לשנות את אורחות חייהם כי אם אני יכולתי לקום יום אחד עם משקל של 157 קילוגרם, לאמר די ולשנות את אורח חיי ב 180 מעלות, אז גם אחרים יכולים. ללא עזרה כירורגית, ללא דיאטנית, ללא מאמן אישי. אני ועצמי.

מבחינת הסטטיסטיקה היבשה בשנה האחרונה ירדתי כ 10 קילוגרמים. בשבעת החודשים האחרונים אני שומר על משקלי (נע בין 86 ק"ג ל 88 ק"ג). מה שלא מתבטא במספרים היא העובדה שלא ירדתי רק במשקל אלה גם אחוזי השומן בגוף שלי ירדו באופן ניכר. מיותר מ 24% אל פחות מ 19%.  בחצי השנה האחרונה אני מבקר באופן קבוע אצל דיאטנית ספורט. הגוף שלי התחזק באופן משמעותי (שריר שוקל פי שלוש משומן). בחודשיים האחרונים אני מתאמן עם מאמן אופניים וכבר רכבתי אל מעבר לגבול 100 הקילומטרים ובעוד פחות משבועיים אני יוצא להרפתקת רכיבה של 162 קילומטרים במדבר (הצ'ימיצ'ורי).

אני נמצא במקום שטוב לי (טפו טפו טפו). עבדתי קשה מאד בכדי להגיע אליו. טוב לי מבפנים וטוב לי מבחוץ. אין זה פשוט. חייבים תמיד להיות עם היד על הדופק. אני עדיין רושם את כל מה שאני אוכל. אני מקפיד לרכוב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מקפיד להקשיב לגוף שלי גם אם זה אומר ללכת לישון בתשע בערב לפעמים.

הרכיבה מאזנת אותי. יש משהו בלתי מוסבר בלרכב רחוק, לבד. אתה עם עצמך. סוג של הרפתקאה. ללא הפרעות חיצוניות. להתחבר עם הטבע כמו שהוא, נקי וללא מגע יד אדם. לנשום אוויר אחר. לחוות את הפריחה שאחרי הגשם. את בעלי החיים בסביבתם הטבעית. להרגיש את האדרנלין בגוף. לרכוב קטע שרכבת כבר מהר יותר, הרבה יותר מהר. לעשות ולחוות דברים בפעם הראשונה על שני גלגלים. לטפס דברים בלתי אפשריים. להשיג, להגיע, לשבור מחסומים.

עברתי המון בשנתיים הללו. וגם השנה האחרונה הציבה לי אתגרים ולימדה אותי דבר מה על החיים בכללותם. מותו של חמי יונתן ז"ל באה בהפתעה מוחלטת והשאירה בי, בכולנו, חלל גדול. דווקא המוות של מי שחנך ולימד אותי את רזי רכיבת האופניים והיה בשבילי הרבה יותר מ"אבא של אשתי" השאירה אותי נחוש יותר ומחוזק נפשית. יש פעמים שאני מוצא עצמי רוכב בנחישות רבה יותר ביודעי שככה הוא היה מצפה ממני, ולא רק על האופניים. את החלל שהוא הותיר אני מרגיש כמעט בכל יום. בעיקר כשאני עם עצמי.

קשה להסביר את עוצמת השינוי. חייבים להרגיש בכדי להבין… להבין שזה שווה את הכל. שהמאמץ הנפשי והפיזי הכרוך בכך משתלם. שלקום בארבע בבוקר כשקר ורטוב בכדי לרכוב משתלם. שלשמור על המשקל משתלם. ושפתאום אתה מכיר וחווה עולם חדש שלא ידעת שהוא קיים שם בשבילך.

הייתי צריך לרכוב הבוקר. כשקמתי ידעתי שאת הבוקר הזה ארצה לבלות בחברתם של היקרים לי מכל, אשתי וילדי. כי בלעדיהם כל זה לא היה אפשרי כלל. בכל פעם שאני שם בחוץ הם עימי, בליבי ובמחשבותי. אז החזרתי את ציוד הרכיבה למקום וביליתי עם אהובי בוקר רגיל ככל הבקרים. קסום בפשטותו ומושלם.

בוקר רגיל. חמש ורבע בבוקר.

יונתן לב, 20.07.49 − 06.08.11

// אוגוסט 7th, 2011 // 11 Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

ולפעמים משהו בך נשבר. ואתה פשוט יודע כי חלק ממך כבר לא יהיה כתמול שלשום. ואולי זו בעצם התמימות ששוב קיבלה מכה. כזו שאתה צריך לאסוף את שארית כוחך בכדי להתאושש ממנה, התאוששות שאתה יודע שתארך זמן רב.

בשבת בבוקר השתנו חיינו. חמי, יונתן לב, 62, נפטר מדום לב בעת שרכב על אופניים עם חברים. ככה, על המסלול הקבוע, את זה שעשו מדי שבת. הוא, אריק ובני. "אם למות אז על האופניים". ככה כמו שהוא רצה. עושה את מה שהוא הכי אוהב.

לא פשוטה לי הכתיבה בשעה קשה זו. גם מפני שהכל היה בפתאומיות שכזו אבל ובעיקר מפני שהייתי צריך לראות את האיש החזק הזה שרקד, רכב, שמר על כושר, אכל בריא (והיה בריא), שהיה כור מחצבתנו, מונח לפני דומם. איש שלמדתי לאהוב ולהוקיר. איש שאימץ אותי אליו כאילו הייתי בשר מבשרו. שנתן לי הרגשה שאני רצוי. שאני בבית גם אם זה לא היה הבית שממנו באתי והוא לא אבי האמיתי.

היתה בו נתינה גדולה, כזו שלא קיימת בכל אחד. מהמקום הנכון, מהלב.

האופניים והתהליך שעברתי יצרו ביננו חיבור מסוג אחר. מעין אחווה של שומרי סוד שיש להם "דיבור" בז'רגון משלהם. ולמרות שחשב כי במצבי דאז אופניים אולי לא יהיו בחירת הספורט הנכון התייצב הוא לצידי בכדי לעזור וליעץ, בכדי לרכב וללמד את כל אשר ידע. היה הוא שותף פעיל בהרבה דברים ראשוניים שעברתי ברכיבה. קניית האופניים הראשונה, הרכיבה הראשונה, רכיבת השטח הראשונה, הפעם הראשונה שעברתי מרחק כולל של 30 ק"מ, הפעם הראשונה ששילבתי עליות ברכיבה… היתה לו סבלנות אין קץ ולמרות שקצב הרכיבה שלי היה מאד איטי בהתחלה, כזה שאפילו לא העלה לו את הדופק, עדיין רכב איתי לפחות פעם בשבוע. תמיד הוא היה שם בכדי לעודד, לאמר מילה טובה, לדחוף קדימה. ולא הייתי צריך יותר מזה בשביל להתחזק. בעיקר נפשית. לדעת שאין אתגר שלא אוכל לו. לחזור שוב ושוב על מסלול שעשינו בכדי שבפעם הבאה שנרכב יהיה שיפור.

14 במרץ 2010 - אחרי רכיבה של 30 ק"מ בעמק בית שאן

יותר מכל הוא האמין בי וקיבל אותי כמו שאני. ואני לא הייתי צריך יותר מזה.

רכבנו יחד בבן שמן, בבארי, בפארק קנדה, בסטף, בעדולם, בערבות ראש העין, בפארק הירקון ביום או בלילות הקיץ החמים או סתם מקיבוץ עינת לשום מקום. עם או בלי קפה באמצע או בסוף. אהב "סינגלים רגועים" בלשונו. זורמים בלשוננו.

דצמבר 2010 - בטיול בהרי ירושלים

במרוצת הזמן רכבנו יחד פחות ועכשיו אני יכול רק להכות על חטא. התלמיד עלה על מורהו ולא היה גאה ממנו. איבדתי את האוהד מספר 1 שלי. זה שהתגאה בהישגי הרכיבה שלי. זה שהתעניין בדאגה לגבי מסלול כזה או אחר וביקש שאתקשר שאסיים. גם אם זה 100 ק"מ ותשע שעות של רכיבה. זה שכל כך שמח על הישגי ורק ידע להמשיך ולפרגן ולהתגאות בפני חבריו.

פיתחנו לנו זמן איכות אחר. מערכת יחסים שמעבר לחתן וחותן. כבר לא קראתי לו "יונתן" אלה "סבוש". עם דגש על הרגש שבה המילה נאמרת. בחיבה אמיתית, בהערכה ואהבה לאיש. תמיד נטע בי את הרגשת הביטחון שלא משנה מה יקרה, תמיד הוא יהיה שם בשבילי, בשבילנו. תמיד קיבלתי עיצה טובה וגם אם היה לי איזה רעיון שטותי (או אפילו דבילי) הוא ידע להוריד אותי מהעץ בדרך נעימה.

יונתן, המסע שלך הסתיים בטרם עת. כמו שרצית. על האופניים. עושה את מה שאתה אוהב. אתה כבר חסר לכולנו. או כמו שתמר קראה היום בהספד שלה, אור כבר לא תוכל להתקשר אליך ולבקש ממך שתבוא כי אתה חסר לה, כבר לא תוכל ללמד את דרור לרכב על אופניים. ואני לא אוכל להתקשר אליך להתיעץ בעיניין זה או אחר ולקבל את העיצה הנכונה. כבר לא נרכב באלפים או נחצה את הגולן.

תמיד אנצור את שהענקת לי. את שלימדת אותי.

אוהב אותך וכבר מתגעגע,

אופיר

שנה עברה

// נובמבר 28th, 2010 // 2 Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

היום מלאה שנה לרגע שבו החלטתי שדי, מספיק. לרגע שבו החל המסע. המסע שלי אל עצמי.

אם הייתי צריך להגדיר את נקודת הפתיחה שלי הייתי ממשיל אותה למת מהלך. הסוף היה ידוע מראש והזמן קצוב. הנתונים היו כולם לרעתי. משקל של 156.9 ק"ג ואירוע אחד שהיה בגדר קריאה אחרונה לפני שהרכבת עוזבת את התחנה. לעולם.

הרגשת חנק היא חוויה מפוקפקת. להתעורר באמצע הלילה כאשר אתה כמעט ולא נושם, מנסה בכוח להכניס עוד אוויר פנימה ופשוט לא מצליח, היא חוויה מעוררת פלצות. מיצי הקיבה שלי החליטו לערוך ביקור היכרות עם קנה הנשימה שלי. דבר שגרם להיצרות הקנה, חנק, ואם לא הייתי מתעורר בזמן, לא הייתי מתעורר בכלל. ככה זה שאתה מפטם את עצמך עד בלי די. אתה פשוט הורג את עצמך במו ידיך.

לעולם לא אשכח את פניה של אשתי. מבועתת, מבוהלת… מבולבלת. עד היום כשאני נזכר באותו לילה אני כועס על עצמי על כך שהייתי צריך להעביר אותה את החוויה הזו של לצפות בי מהצד.

לי האירוע שעברתי היווה קריאת השקמה. לאחרים אולי לא היה מזל כמוני. לא הייתי צריך שיתנו בי סימנים אחרים. זה היה בהחלט מספיק.

כמה רחוק חשבתי אז שאוכל ללכת עם זה? אני לא יכול לספק תשובה כנה לשאלה הזו. לא חשבתי על כמעט 60 ק"ג פחות ועל שינוי כל כך גדול בחיי שאותם הרווחתי בחזרה. קשה מאד לקום בוקר אחד ולאמר די! זהו תהליך שלוקח זמן. דורש עיכול עצמי. וגם כשההבנה כבר קיימת עדיין קיים המכשול של מעבר ממחשבות למעשים. ברגע שנוכחתי לדעת שהדיאטה עובדת ויכולתי להבחין בשינוי אמיתי אצלי (ולא רק במשקל) התהליך צבר מספיק תאוצה וידעתי שאני לא מביט יותר לאחור. האדם ההוא איננו עוד, יחי האדם החדש.

אפשר לאמר שהאני הפנימי שלי, זה שהיה מוחבא עמוק, היום הוא בחלקו הגדול גם האני החיצוני שלי. אני יודע ומבין איך לדאוג לעצמי ולכן אני יודע ומבין איך לדאוג לאנשים היקרים לי מכל, אשתי ושני ילדי. נסוך בי ביטחון שכל אתגר שיעמוד בדרכי אוכל לו. הסבלנות שבה ומצאה את מקומה אצלי וכך גם הקשב. נפתחתי. הפכתי לאדם טוב יותר שמבטא ומכיל. וכן, אני גאה בעצמי. למדתי שגם לי מגיע‎.

אז לאן אני רוצה להגיע? ומה הלאה? 85 קילו ולהישאר בריא, שמח ואנרגטי. לא צריך יותר מזה.

ואני חשבתי שפיטר פן זה רק באגדות.

מרכיבים

// נובמבר 28th, 2010 // 3 Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

בתהליך שאני עובר ישנם מספר מרכיבים חשובים שהשילוב ביניהם הכרחי להצלחה.

הראש

בראש ובראשונה הפסיכולוגיה שמאחור. הראש. חייבים לעבוד חזק על האני. על התת-מודע. לנתק את הרגש מהאוכל. אין יותר אכילה רגשית. להבין שאוכל זה דלק ולא יותר מכך ושאם תשרוף יותר קלוריות משתכניס אזי תרד במשקל. להבין שכן, מגיע לך! ואתה יכול, ועוד איך יכול להגיע למטרות שהצבת לעצמך.

כמובן שכל זה לא היה אפשרי בלי סביבה תומכת.

ללא התמיכה של אשתי לא הייתי מגיע לשום מקום. וזה לא קשור לזה שהיא התחננה שאני אעשה עם עצמי משהו לפני שכל זה התחיל. זה קשור לתמיכה, לליווי ולפרגון שהיא מפגינה לאורך כל הדרך. אני יודע שזה לא פשוט לשחרר בעיקר שיש שני ילדים קטנים בבית ואני מודה לה על כל ימי השבת (או השישי) שבהם אני מקבל חופש לרכב כמה שיותר רחוק, על ההבנה ובעיקר בעיקר על אהבתה העצומה. זו שתמיד נותנת לי כח.

אתמול אהובתי הפתיעה אותי. היא השאירה אצל ההורים שלה מתנה שהיא קנתה לי לרגל חגיגות השנה. קיבלתי את המתנה מהקטנה. וממש לפני שהא הגישה לי את החבילה ("בגדים חדשים במידה של חתיכים") היא אמרה לי "אבא, אני גאה בך שעשית דיאטה". עמדו לי דמעות בעיניים. לא צריך לספק שום סיבה אחרת למה כל זה היה שווה.

הסביבה כוללת גם את המעגל הקרוב. חמי וחמתי שעושים מעל ומעבר כדי לתמוך בי ובתהליך. סבתוש שמבשלת רזה כאשר אנחנו באים לארוחת שבת ומחפה עלי כשאני רוכב בבקרים באמצע השבוע ולוקחת את הקטנה לגן. סבוש שהיה חלק מהזרז לזה שקניתי בסוף אופניים, שליווה ועזר בשלבים הראשונים ובעזרתו התאהבתי ברכיבה, במרחבים ובחופש.

אי אפשר שלא להזכיר את ש' שרכב ורוכב איתי ושעזר לי להתפתח כרוכב. הוא הבין שאותי צריך לזרוק למים ורק ככה אני אעמוד באתגרים חדשים. יש לו סבלנות ברזל ולמרות שהוא אוהד הפועל הוא חבר טוב ואדם נפלא.

ויש כמובן את אלה שקוראים את הבלוג, ואלו שגם מגיבים. יש מספר אנשים שמלווים אותי ממש מההתחלה וזה מחממם את הלב לקרוא את התגובות שלהם. היה כיף לפגוש את מנחם זיבצנר פנים מול פנים בתערוכת האופניים ביום חמישי ולחוש איך הוא שמח בשבילי. אי אפשר לתאר מה זה עושה בשבילי.

ולבסוף, last but not least, קומונת המשוגעים (4 EPIC). בגללם התאהבתי בכמה שיותר רחוק. הבנתי שאם אני רוצה לרכב בבן שמן אז אני יכול פשוט לרכב לשם מהבית (שעה וחצי רכיבה) ולחזור ברכיבה. מצאתי קהילה של אנשים שאני נהנה בחברתם. אנשים שתומכים ורוצים לעזור. מצאתי את מקומי, משוגע בין משוגעים.

פעילות גופנית

שילוב של דיאטה עם פעילות גופנית הוא שילוב מנצח.

אופניים זו אהבה. זו לא סתם פעילות גופנית. זה להתחבר לילדות, לטבע ולמרחב. אי אפשר להסביר מה עושה לך שיוט במהירות של כמעט 30 קמ"ש במישור,כ אשר אתה רוכב ופתאום מתוך שדה חרוש בשעת הזריחה מתרוממת לה עדה של ציפורים ש"הפחדת" אותם, או לראות צבאים בהרי ירושלים, את הנוף הנשקף מדרכי הנוף השונות של הכיסלון, מה זה להרגיש שגמרת לטפס לצובא…

רכיבה היא דרך חיים. היא הדבר הנכון. משהו ששווה לקום בשבילו בארבע בבוקר. התמורה היא כמעט מיידית ולא רק מבחינת הכושר אלא ובעיקר מבחינת הנשמה.

הדיאטה

כבר כתבתי בעבר על התפריט שלי. כאן אין קסמים. אמנם לכל אחד יתאים משהו שונה אבל המכנה המשותף הוא דומה: אם תשרוף יותר קלוריות משתכניס אזי תרד במשקל. זה עובד… :)

שנה בסטטיסטיקה

// נובמבר 28th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, משפחה, פעילות גופנית, רכיבה

בשל העובדה שמעקב המשקל שלי היה לנחלת הכלל כמעט מהתחלת התהליך אזי ניתן לבצע סיכומים וסטטיסטיקות מעניינות (לפחות בשבילי) על ידי שימוש בנתוני השקילות.

אם נחלק את הירידה במשקל לארבעה רבעונים אפשר לראות תמונה מעניינת ואולי לא הגיונית:

רבעון ראשון: מדצמבר 2009 ועד לסוף פברואר 2010: פחות 22.1 ק"ג

רבעון שני: ממרץ 2010 ועד לסוף מאי 2010: פחות 12.2 ק"ג

רבעון שלישי: מיוני 2010 ועד לסוף אוגוסט 2010: פחות 8.8 ק"ג

רבעון רביעי: מספטמבר 2010 ועד לסוף נובמבר 2010: פחות 16.1 ק"ג

איך יתכן שירידת המשקל הייתה הכי משמעותית ברבעון הראשון והאחרון דווקא? ההסבר פשוט. בשני הרבעונים הללו כמעט שלא נסעתי לחו"ל מטעם העבודה ולכן הייתי יכול לשמור על שגרת חיים רציפה של דיאטה ורכיבות ללא הפרעה. שגרה שהוכיחה את יעילותה ועוצמתה בעיקר ברבעונים הללו. סיבה נוספת שצריך להזכירה היא שעם חלוף הזמן אינטנסיביות הרכיבה שלי גדלה לאין ערוך. הרכיבה הראשונה שלי היתה בפארק הלאומי ברמת גן באורך של 6 ק"מ עם הפסקה באמצע וללא עליות. כיום כבר ביצעתי מספר רכיבות לטווח של 72 ק"מ כאשר המסלול כלל 1200 מטר של עליות מצטברות לערך. אני רוכב פעמיים או שלוש בשבוע (אנחנו עדיין בהסתגלות לילד השני) כאשר כל רכיבה שורפת יותר מ 750 קלוריות לפחות. בשילוב עם דיאטה של 2,000 קלוריות לערך ותזונה נכונה במהלך, לפני ואחרי הרכיבה, שילוב הרכיבות עם הדיאטה הוא פשוט שילוב מנצח.

בגדי המלך החדשים

// אוקטובר 23rd, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, דיאטה, משפחה

באחד מארונות הבגדים מאחור, מוסתרות מעיני כל, נחו להן שתי שקיות. ארוזים בהם היו חיים אחרים. חיים של אדם לא שמן. לפני כחמש שנים הוכנסו אליהן בגדים במידות שמאז היו רק בגדר חלום. כך הן נחו שם כאבן שאין לה הופכין. עד לאתמול בלילה.

היה בי דחף בלתי מוסבר לפתוח את השקיות הללו. פשוט רציתי להרגיש שוב פעם נורמלי. לאדם שחושב שמן כל ימי חייו יש לכך חשיבות גדולה. היכולת להיות שייך ולא להיות אאוטסיידר. לא להיות זה שרבים מביטים עליו בחמלה או בגועל. פשוט להיות one of many in the crowd. לא שונה, שייך.

מה שחולצה בגודל אקסטרה לארג' (XL) עושה לך.

אני בתהליך הזה בשבילי ובשביל משפחתי. השאר הוא בונוס. לפעמים בונוס מתוק. לפתוח את השקיות הללו היה כמו לגלות אוצר. ממילא כמעט כל הבגדים שנשארו לי כבר יותר מדי גדולים ואני צריך לקנות בגדים חדשים. אבל לגלות שאתה יכול ללבוש בגדים במידות כאלה שוב… priceless.

החיים נראים לי הרבה יותר ברורים ופשוטים היום. אני חי בשלום עם עצמי וזה בתורו מאפשר לי להיות טוב יותר לסובבים אותי. מה שלרדת יותר מחמישים קילו עושים לבן אדם…

הבגדים החדשים/ישנים הללו, גם הם יצטרכו לפנות את מקומם בעוד זמן מה. אני עומד במטרות שהצבתי לעצמי בחודש שעבר לרדת עוד 20 ק"ג בחצי שנה בקצב של 3.5 ק"ג בחודש. כבר ירדתי 6.5 קילו החודש ונשאר לי להוריד עוד 13.2 ק"ג כדי להתייצב במשקל של 90 ק"ג.

אני גאה בעצמי, לא רק בגלל הירידה במשקל אלה בעיקר בגלל האדם אליו גדלתי להיות.