Posts Tagged ‘Enduro’

להתראות לך אנדורו (או, לקנות אופניים חלק מי יודע כמה)

// מרץ 8th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה

את האנדורו מכרתי לפני עשרה ימים. יום לפני נסיעת עבודה ארוכה לארה"ב. אבל זה לא הסיפור. אם מסתכלים אחורה על דרכי בעולם האופניים אז די הרבה עבר עלי בחצי שנה. Trek 4300, Gary Fisher Hoo Koo E Koo, Gary Fisher Big Sur, Specialized Enduro Comp ולבסוף Gary Fisher Rosco 2.

אני לא מחפש אשמים. ואין ספק שיש אשמה שנחה גם על כתפי במסע הזה למציאת אופניים מתאימים תחת הגבלת המשקל שלי. זה לא שאנשים אחרים לא עברו דרך דומה אבל לי אישית זה נראה כמו דרך חתחתים מודרנית.

אז איפה צריך להתחיל אדם במשקל של 156 ק"ג? שאלה מצויינת. יש שיגידו שעם אופניים הכי פשוטים שיכולים לשאת את המשקל. ויהיו כאלה שיגידו שעם אופניים שיפנקו יותר את הרוכב המתחיל, למרות המשקל שלו. אלו הן שתי אסקולות שפגשתי לא רק ביחס לרוכב שמן/גדול. ההתלבטות לגבי אופני הכניסה שאדם כזה או אחר צריך לקנות הוא ויכוח ארוך ימים. הוויכוח הזה מעסיק רבים וטובים ממני. נקודה מעניינת במשוואה היא העובדה שישנם מקרים בהם רוכבים מתחילים ינטשו את הספורט רק בגלל שרכשו אופני כניסה ברמה נמוכה ולא אופניים שהיו מקלים עליהם את הכניסה לתחום (ונכון, עולים הרבה יותר). המגמה בעולם בשנים האחרונות היא להשתמש ברמת חלקים שאני לא יכול להתאפק ואקרא לה בשמה האמיתי – זבל  – באופני כניסה. וכל שנה שעוברת החלקים פשוטים יותר ויותר וזולים יותר ויותר אך מחיר אופני הכניסה אינו משתנה.

נכון שתמיד עדיף לנסות בקטן ואחרכך להשתולל. אבל גם צריך לקחת בחשבון שכל השקעה באופני כניסה דינה ברוב המקרים להישחק עד דק. קרי, אל תצפה שתמכור את האופניים ביד שנייה ותקבל איזושהי תמורה הגיונית עבור האופניים הללו.

סגנון רכיבה גם הוא פרמטר חשוב ביותר. אין דינם של אופני All Mountain כדינם של אופני XC. אבל, בשביל להבין מהו הסגנון המתאים צריך נסיון. יש כאן מעין מעגל קסמים. או בלשון אחרים – מילכוד 22.

אבל אם הגיאומטריה של האופניים לא תתאים… לא יעזור שום דבר.

אני רוצה לרכב כמה שיותר מהר כמה שיותר רחוק. נקודה. בסגנון שהוא יותרTrail /XC אין מקום לאופני All Mountain. מצטער לאכזב כמה אנשים אבל האנדורו הם בהחלט לא אופני רכיבה ליום יום הרגיל. לא יודע איזה spin החברה מ – Specialized עשו, אבל עם כל הכבוד, זה ממש לא. אם כבר אזי הסטאמפי (Stumpjumper) מתאימים הרבה יותר.

כך, לאחר דרך ארוכה, מצאתי את עצמי שוב עם גארי. האיש והאגדה. מי שרכב על ה – Rosco יבין מיד. ומי שלא – עד שלא תרכבו לא תבינו. אין מה לעשות בנידון. טס ב – 30 קמ"ש במישור והחיים יפים. רק אל תגידו לי ששמנים לא יכולים לטוס על אופניים.

איזה בוקר

// פברואר 23rd, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, רכיבה

חמש בבוקר והשעון מצלצל. אתמול הלכתי לישון בתשע וחצי עם ג'ט לג עצבני. ניערתי את המחשבה על להישאר לישון במיטה (הרי הולך לרדת גשם ביום חמישי) וקמתי להתכוננן לרכיבה הראשונה על הרוסקו.

כמעט ופספסתי את זה, אבל לפני שהכנתי את הקפה נזכרתי שהגיע הזמן להישקל שוב. ידעתי שירדתי די הרבה וגם מאד הקפדתי שהייתי בחו"ל (ואפילו הלכתי לחדר כושר). בהתחלה לא כל כך האמנתי למה שראיתי כי לירידה כזו באמת לא ציפיתי – חמישה (5) קילו שלמים בשבועיים וחצי ובסך הכל 22.1 קילו פחות! (בפאונדים זה נשמע אפילו מטורף יותר – 48.6).

איזה מגניב!

בפארק הירקון איזה שעה אחר כך המשיך הבוקר הנפלא שלי. הרוסקו הם אופניים פשוט נהדרות. מה שלא הצלחתי לעשות עם האנדורו ביחס למהירות נעלם כלא היה עם הרוסקו. אז קודם האופניים מהירות. אמרתי מהירות כבר? הגעתי לפרקים למהירות של יותר מ – 30 קמ"ש במישור (ולא אחרי ירידה). ההיגוי מצויין ובכלל הרגשתי שהשליטה שלי על האופניים הרבה יותר טובה. סוף הרכיבה היה מדהים גם כן – רכבתי את הפארק ביותר מעשר דקות מהיר יותר ממה שהייתי עושה עם האנדורו!

רק שהיום ימשיך ככה.

תג יחידה או העצומה למען רכבל בבן שמן

// פברואר 13th, 2010 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

אחרי אינספור נסיעות על כביש, ואי אילו שבילים לבנים מישוריים, הגיעה זמן פורקני. ש' הצליח לשכנע אותי לחבור אליו לרכיבה בבן שמן. טוב אני מודה, לשכנע זו לא בדיוק המילה הנכונה. הוא הזכיר את הרעיון כשסיימנו לרכב באחד מימי השבוע ולקח לי בדיוק עשר דקות לחזור אליו ולאשר.

אז ביום חמישי, אחרי ארבע שעות שינה (חזרתי באותו הלילה מחו"ל) התיצבנו בבן שמן. את האמת? לא בדיוק ידעתי למה לצפות. היתה בי ציפייה גדולה למשהו שונה לחלוטין ממה שהכרתי עד היום.

הגענו בסביבות עשר בבוקר. פרקנו את האופניים, העמסתי את התיק גב ויצאנו לדרך.

התחלנו בט"ו בשבט, המשכנו לשפן סלע, עשינו את יוני פרנקלין ואחרי שישה וחצי קילומטר עצרנו בפעם הראשונה לנוח. זרם לי טוב. אני שהורגלתי במסלולים מישוריים של 20-25 ק"מ התחלתי להרגיש קצת עייף. אמנם רוב המסלול עד לנקודה הזו היה בירידה, אבל אנחנו גם טיפסנו קצת. עוד לא ידעתי מה באמת מחכה לי.

ש' עשה טעות בניווט. במקום להדרים לכיוון סינגל ליגד טיפסנו למבוא מודיעין. הבנו את הטעות רק שהגענו למעלה. נשפכתי. העייפות יחד עם כמה עליות הוציאו ממני המון כוחות. עצרנו. שקית של GU נשלפה, חמש דקות של מנוחה וקדימה.

סינגל ליגד היה חביב. היינו צריכים לעקוף את הבדוואים. אחרי שגמרנו את ליגד רכבנו לכיוון מתקן מקורות וטיפסנו משם בחזרה לחניון. ב – 800 מטר האחרונים כבר ראיתי כוכבים. נגמרו לי המים, הזעתי כמו שלא הזעתי שנים ורק רציתי להגיע בחזרה לאוטו.

הרבה דברים למדתי באותו יום:

  • יש לי עוד המון מה ללמוד. אני חייב להמשיך להשתפשף ולשפר את הטכניקה.
  • להתגלגל ולרדת סלע באפס מהירות אומר שתמצא את עצמך עף קדימה מהאופניים והם יפלו עליך (איך לומדים את זה רק אחרי שזה קורה…).
  • חייב שיפור בכושר האישי. נכון שזה לא יקרה ביום אחד ונכון שהייתי מאד עייף בגלל הנסיעה לחו"ל אבל אלו הם רק תירוצים ותו לו.
  • השלדה שלי גדולה מדי. אני צריך M ולא L (צריך לשבור את הראש מה עושים עם זה).
  • זה נחמד אם היה רכבל בבן שמן אבל זה יותר ריאלי שאני אכנס לכושר כדי שעליות כאלה לא ישפיעו עלי עד כדי כך.
  • להתאמן, להתאמן ולהתאמן.

אחלה חוויה, כבר מחכה לחזור ולתרגל שוב.

לא רכיב

// פברואר 5th, 2010 // 1 Comment » // בלוגינג, רכיבה

25 ק"מ לפני בארי התחיל לרדת מבול. אם עד לנקודה הזו היתה בנו איזשהי תקווה שהעננים השחורים שראינו בדרך יעקפו את המקום ונוכל לרכב אזי התקווה הזו החלה למוש מליבנו.

חניון מפוצץ קידם את פנינו.

לא היינו צריכים יותר מ'רכיב אם תעקפו את…' כדי לרוץ לאוטו ולהוריד ציוד. כמו ילדים קטנים שמחכים לממתקים שלהם ככה גם אנחנו היינו היום בבארי. כנגד כל הסימנים ('ירד גשם אבל…') נסענו בתקווה שיהיה בסדר.

ארבעה קילומטר על הכביש עד לבארי הישנה עוד היה איכשהו בסדר. ירדנו לשטח, עוד הספקנו לעלות עליונת נחמדה של סלעים ואז מטר גשם סוחף החל לרדת. אחרי שיצאנו מהמסתור, כשנספק הגשם, ניסינו לחזור לסינגל. זה היה פשוט בלתי אפשרי. פשוט נורא חבל.

את הזמן שלנו בילנו בלנקות את האופניים שחזרנו לחניון, בשתיית משהו חם במזנון ובמחשבות על ימים חמים יותר. אין ספק ששבט האופניים הוא שבט של שרוטים ולראייה כמות האנשים שהיתה בבארי היום ושלמרות כל האזהרות ניסו כמונו, מי יותר ומי פחות, לקבל את המנה שלהם.

במזנון כשהמתנתי לקפה אמרה לי המוכרת שהיא נהנית לראות את כל הרוכבים באים לרכב ושהנשים שלנו צריכות להיות מרוצות שיש לנו תחביב חיובי כזה. לא היתה יכולה לנסח את זה טוב יותר…  

מתוסכל… אז מה עושים עכשיו?

// פברואר 2nd, 2010 // No Comments » // בלוגינג, דיאטה, רכיבה

כתבו על זה בסקירות האחרונות, ואני חווה את זה כמעט בכל רכיבה – האופניים פשוט לא מתגלגלים מהר במישור. נכון, אלו הם אופני All Mountain ולא Trail אבל בכל זאת הקריצה שלהם לעולם ה – Trail יחד עם המשקל שלי די קיבעו אותי לבחירה מסויימת. כרגע, וכנראה לטווח די ארוך, סגנון הרכיבה שלי הוא יותר Trail מכל דבר אחר. כאשר הגשם והבוץ מנגנים כינור ראשון אני מוצא את עצמי יותר בפארק הירקון מאשר בשטח (בין 25 ק"מ ל – 20 ק"מ לרכיבה). והכל נראה בהילוך איטי… 20 ק"מ לשעה, טיפה יותר, טיפה פחות… כמו צב על הגב… אז מה עושים עכשיו?

עם 14 ק"ג פחות (ב – 8 שבועות), עם קראנק XT (מלא, ללא ה – Bash Guard), קסטה XT, ושרשרת XTR, היה נראה לי שאצטרך לקבל מהמכונה יותר… נכון, צמיגים של 2.35 לא מתגלגלים מהר, אבל לרכב עם צמיג 2.0 או 2.2 נראה לי קצת משונה על אופני All Mountain.

הפסיכולוגיה כאן משגעת אותי. ירדתי במשקל בצורה משמעותית אז אני צריך לצפות לשיפור בנושא הרכיבה… יחס ישר… ואולי זה קצת יותר מדי ליניארי. אולי זה לוקח את הזמן שלו? אולי פשוט היה לי יום מחורבן? הכל אפשרי. מה שברור הוא שהסתובבתי כל היום בתחושת תיסכול שלא יכולתי לנער למרות שאני צריך להיות שמח בחלקי.

קללת עוזרת הבית

// דצמבר 23rd, 2009 // No Comments » // בית, בלוגינג, רכיבה

יום רביעי הוא אצלנו יום עוזרת הבית. זה היום בו מתהפכות כל היוצרות ומה שלא יהיה אני חייב לצאת מהבית שהעוזרת מגיעה. שעת השין: 7:00. כן ש-ב-ע בבוקר (ולא זה לא קורא 0-0-7 והמבין יבין).

ההיערכות לא תבייש שום היערכות למסדר צבאי. כל הדברים בחדר העבודה שלי צריכים להיות מורמים מהריצפה, צריך להיות נקי (ואני תמיד חשבתי שזו תפקידה של העוזרת… איזה פתי), במקום…מסודר.

גם ככה זה בעייתי בלשון עדינה (אני חייב להתבטא בזהירות/לברור מילים בגלל שאשתי קוראת את הבלוג) ועכשיו שיום רביעי הוא גם אחד מימי אמצע השבוע בו החלטתי שאני רוכב בהם בבוקר…

אז אתמול התלבטתי איפה לרכב היום. די משעמם הסיבוב בשכונה ורציתי לגוון. גם ככה ה'רגילים' נהיו פדלאות וככל שנהיה קר יותר הם פשוט לא יוצאים החוצה. לא רק שאין על מה להסתכל, העירייה גם מכבה את האור ב – 6 בבוקר איזה רבע שעה לפני שהשמש מועילה בטובה להופיע.

10 דקות נסיעה ואני יכול להיות באצטדיון רמת-גן (פארק הירקון) ומשם לרכב לים ובחזרה (15 ק"מ). חישוב מהיר הראה התנגשות בלתי נמנעת באופק עם העוזרת ויותר חשוב עם האישה. ויתרתי.

אני זז לחמישי. מחר בירקון בקצב שלי, בלי עוזרת על הראש, לא צריך למהר לקחת את הילדה לגן (אשתי האהובה עושה את זה מחר), רק אני והעז!

מחובר

// דצמבר 21st, 2009 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

הדבר היחיד שהחלפתי באופניים הם הפדלים. במקום הכלום פדלים שמגיע עם האנדורו הרכבתי פדלים של  Crank Brothers מסוג Mallet 2. למה להתעסק עם קליטים (cleats) שבסך הכל אני רוכב כארבעה חודשים? התשובה פשוטה – הברכיים.

בגלל שאני איש גדול הרגליים שלי היו מונחות בדרך כלל על הפדלים באלכסון. רגל ימין יותר מרגל שמאל. עקב רגל ימין היה אפילו נוגע לפעמים במגן השרשרת. זה גרם באופן ישיר לכאבים בברכיים (יותר רגל ימין מאשר שמאל). זה לא שאני יכול להכריח את עצמי ליישר את רגל ימין כי היא פשוט בורחת שמאלה. הפתרון? קליטים! להכריח את הרגל להיות ישרה על ידי חיבור לפדל.

היום היתה הפעם הראשונה שרכבתי עם הפדלים החדשים. בחנייה של הבית ניסיתי להתחבר… ולא כל כך הלך. אז פשוט התחלתי לרכב ללא חיבור. הצלחתי לחבר את רגל ימין אחרי קילומטר וחצי. פתאום נשמע קליק והתחברתי. עברו עוד שני קילומטרים שבהם אני מחובר עם רגל אחת (הלא בעייתית) ולא מחובר עם הרגל השנייה (הבעייתית). לבסוף התחברתי גם עם רגל ימין. היה אפשר להרגיש את ההבדל די מידית למרות שהרגל בתוך הנעל עדיין רצתה לברוח אבל היות והייתי מחובר…

השימוש בקליטים מכריח את הרגליים להיות ישרות ומוריד חלקית את הלחץ מהברכיים. לא הלחיץ אותי לרכב מחובר מלבד קטע אחד שבו התקרבתי לרמזור שבו היתי צריך לעצור ולא הצלחתי להתנתק. קצת נלחצתי אבל לבסוף הצלחתי לנתק את הרגליים.

אני מאוד מקווה שעם הזמן ושעם התחזקות השרירים (כמו שכולם אומרים\כותבים) והשימוש בקליטים, רוב הכאבים בברכיים יעלמו לחלוטין.