Posts Tagged ‘Niner’

תמונות מה DTD 2011

// מאי 31st, 2011 // No Comments » // 4Epic, רכיבה

* צילום: אלעד סגל

 

DTD 2011

// מאי 29th, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי באירוע רכיבה של Dusk till Dawn. רכיבה מהשקיעה ועד לזריחה. עוד אחד מאותם אירועים שהקומונה שלנו (EPIC4) מארגנת.

יש משהו שונה ברכיבת לילה. כאילו באת לשחק בגן הסגור. זהו סוג רכיבה וחוויה שונים מזו של רכיבת היום. יש התמזגות שונה לחלוטין בין הרוכב לבין השטח. סינרגיה אחרת, שאולי גם נובעת מהריכוז הרב יותר אליו נדרש הרוכב ברכיבת לילה.

זו היתה הפעם השנייה בלבד בה עמדתי לרכב בסינגלים בלילה. לא יכולתי לשער איך תזרום הרכיבה ואיך ארגיש שם לבד ביער. אבל החלטתי להתמודד ולא לברוח. הבעיה היתה עם ראשי הקודח. שם הוחלט מבעוד מועד על מספר "סביר" של הקפות אותן יהיה חייב אנוכי לרכב. משהו שאוכל ל"השלים" עמו. חוסר נסיון… כבר אמרנו.

באתי לרכב שישה סיבובים של המסלול ולבסוף רכבתי תשעה. 75 ק"מ ו 1450 מטר של עליות במצטבר. זה נראה מכובד… ולמרות כל זאת אני מסתובב עם הרגשה מעורבת. מאיזושהי סיבה החלטתי ששישה סיבובים של המסלול יהיו מספקים ורק בדרך לאירוע התובנה כי כל המטרה היא לרכב מהשקיעה ועד לזריחה הגיעה גם אלי. לרכב. זה נכון שיש את כל הקטע החברי של העיניין וכו' אבל מעל לכל יש כאן מבחן של התמודדות. אתה, רוכב סולו, למשך כל הלילה. אתה מתמודד בעיקר עם עצמך, מותח את הגבול, מנסה למשוך את זה כמה שיותר למרות עייפות החומר.

בראייה לאחור לא הייתי סגור על איך אני רוצה להתמודד עם האירוע. איך לאזן בין הרכיבה לבין הקטע החברתי. רק אחרכך הבנתי שהקטע החברתי טמון ברובו ברכיבה עצמה. בעובדה שאתה נותן לחזקים ממך לעקוף בלי בעיה, בזה שאתה מתעניין בשלומם של חבריך על המסלול, בזה שאתה דוחף אחרים קדימה, בכימיה המיוחדת של הסובלים (מי יותר ומי פחות)… ולא רק באוכל והבירות שאיזור ההיערכות/מנוחה מציע לך.

הטקטיקה שלי הייתה פשוטה. לא יותר מארבעים דקות לסיבוב, תדלוק של מים ואוכל כל שלושה סיבובים (הפכתי את תא המטען של הרכב ל feeding station שלי). השתדלתי לא להשתולל בהתחלה. לא להתלהב יותר מדי כדי לא לפתוח חזק מדי ובכדי שהרוכבים החזקים לא ישבו לי על הזנב וינסו לעקוף כל הזמן. דבר שלבטח היה יכול להכניס אותי ללחץ מיותר. לכן החלטתי לרכב את ההקפה הראשונה בזהירות ולהגביר את הקצב בהקפות הבאות. הטקטיקה עבדה. את מוחי הקודח הטרידה השאלה כמה זמן יקח למוביל לעקוף אותי בהקפה שלמה. ברגע שזה קרה, לאחר כמעט שלוש הקפות, כאילו ונרגע בי משהו.

תחנת הרענון שלי

היו קטעים סוריאליסטיים ברכיבה. פתאום אתה מוצא את עצמך לבד ביער. אתה וקולות הלילה של הטבע מסביב. השועל שהחליט לחצות את אחד מהסינגלים עליהם רכבתי כמעט גרם לי להתקף לב. הדורבן שהופיע עמוק לתוך הלילה במקום אחר כבר תוייג אצלי כמשהו טבעי. ועוד לא הזכרתי בכלל את המסיבות שהתקיימו ביער לאורך כמעט כל הלילה ואת העובדה שבחלקים שונים של היער היית יכול לשמוע מוזיקה כזו או אחרת, ממזרחית להאוס ודאנס לשקט מוחלט ושוב חוזר חלילה.

ככל שביליתי יותר על המסלול וצברתי שעות אוכף ליליות רבות יותר כך גם גדל הביטחון העצמי שלי. אתה מגיע למצב שאתה מכיר את רוב הפניות ויודע למה לצפות בקטעי הרכיבה השונים. ניצנוצי שני פנסים (ראש וכידון) מלמדים אותך שאתה לא לבד ויש רוכב שיכול להימצא מאחוריך או מלפניך. המצחיק הוא שהחזר האור מהפנס שלי בלבל אותי מדי פעם והיה נדמה לי כאילו יש רוכב מאחורי רק בכדי לגלות שאלו הם תעתועי דמיון והחזרי אור.

אחרי פחות מארבע שעות רכיבה רצופות על האוכף השלמתי שש הקפות. קצת אחרי חצות חציתי את קו 50 הקילומטרים. בנקודה זו החלטתי שהגיע הזמן לעצור כמעה, לאכול משהו, לנוח. בראייה לאחור אני יודע שהייתי צריך להמשיך ולרכב ולא להתעסק בהעבסה של פסטה, נתחי חזה עוף ונקניקיות חריפות (היה טעים!). היה קשה לחזור לאוכף. לא בגלל שרירים כואבים או בטן מלאה, אלה בעיקר בגלל העייפות של הגוף שהחלה לתת בי את אותותיה. לדעתי דווקא בגלל ההפסקה. רכבתי עוד שלושה סיבובים כאשר בתשיעי הרגשתי שמיציתי. הגוף אמר את דברו. בשלוש ורבע בבוקר סיימתי את ההקפה האחרונה שלי, מרוצה ולא מרוצה.

קצת אחרי חצות

אי השפיות הזה שנקרא קומונת EPIC4 הוכיח שוב שאפשר אחרת. אפשר להיות אי של שפיות בים של טירוף מסביב. אי של אחווה בין אנשים שתחביבם הוא לרכב רחוק. לכבוד הוא לי להיות חלק.

עכשיו שהכל כבר נגמר אני מוכן להסתער על האתגר הבא חמוש בהבנה טובה יותר. שש שעות רכיבה השאירו אותי לא מרוצה. כנראה שאני במקום הנכון :)

יוחנן המטביל

// מאי 23rd, 2011 // No Comments » // 4Epic, בלוגינג, רכיבה

אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר רכיבות הלילה שביצעתי.  בקיץ שעבר בירקון על שבילים לבנים. זהו כל הרפרטואר. סטו.

רפרטואר הלילה שלי היה זקוק בדחיפות לחיזוק לפני ה Dusk till Dawn המתקרב. כאן לא מדובר בשבילים לבנים ורחבים אלה בסינגלים זורמים שדורשים ריכוז ושימת לב מירבית. היות וה DtD הוא אירוע קומונרי לא עלה בדעתי לוותר אלה, כדרכי החדשה בקודש, להתמודד. הרבה דברים השתנו מהקיץ שעבר. אופי הרכיבה שלי, המשקל שלי, האופניים, החיים שלי בכללותם… מה גם שהקיץ הבא עלינו לטובה לא יהיה חם פחות מקודמו ולכן, אם ארצה לשמור על כמות הקילומטרז' ברגליים, רכיבות לילה זה דבר שאצטרך לאמץ כדרך קבע. להתמודד… כבר אמרתי.

חיפשתי מטביל. כזה שיהיה סבלני מספיק ולא תהיה לו בעיה עם מתלמד שכמותי. לא יכולתי לאמוד את היכולת שלי ברכיבת לילה בסינגלים היות ולא ביצעתי כזו אף פעם… אתה סוחב איתך הרבה מחשבות, פחד טבעי מהלא נודע ועוד דברים אחרים על הגב ברכיבת הטבלה שכזו. עד שלא תרכב פעם אחת לא תדע. לא תוכל להבין את החוויה.

אז מצאתי מטביל. התחלנו לרכב מעט לפני חשיכה מוחלטת. העובדה שרכבתי את מסלול התחרות כבר שלוש פעמים ביום עזרה לי להתמצא בשטח. התברר לי די מהר כי רכיבת לילה היא אופרה שונה לגמרי. יש חשיבות גדולה לשימת לב לפרטים על הקרקע, גם כי בשל התנאים הסביבתיים זה קשה יותר (כאילו ברור…), אבל גם בגלל שרוב הסיכויים שיהיו דברים פה ושם שתפספס ושאולי "ישנו" במקצת את חווית הרכיבה שלך.

המטביל על אופני הסינגל ספיד שלו נע בשטח כאילו הוא בוגר יחידה מובחרת. הסיירת של EPIC4. אפשר להבחין בהרבה פרטים כשאתה רוכב עם פנס של 1800 לומנס. גם בטכניקה טובה של זה הטס מלפניך.

למרות המחשבות הפולניות המקדימות זה ממש לא היה נורא. להיפך. החלק הראשון של הרכיבה היה במהירות שלא חשבתי שאוכל להגיע אליה בלילה. בעזרת המטביל מהסיירת והפנס המטורף (Exposure Lights Six Pack) צברתי ביטחון ככל שהזמן עבר. התחברתי לשקט האחר שמסביב. הייתי מפוקס ברוב הזמן (חוץ מפעם אחת שהסתיימה בחיבור בין הרגל הימנית שלי לסלע), מנסה ללמוד לפעם הבאה, להבין יותר, להנות ולשאוב כמה שיותר מעוצמת החוויה.

ביום חמישי זה יהיה אני והשטח. יחד עם עוד כשישים רוכבים כמובן, אבל עדיין זו תהיה ההתמודדות שלי עם עצמי. בעצם זה תמיד עם עצמי הלא כן?

 

תודה גדולה לירון כהן ש"הטביל" אותי.

דיפנבייקר

// פברואר 5th, 2011 // No Comments » // בית, בלוגינג, משפחה, רכיבה

דרך דיפנבייקר היא דרך עפר/כורכר בין שער הגיא לנווה אילן על הרכס המקביל לתוואי כביש ירושלים תל-אביב. הדרך עוברת על "רכס המשלטים" ומקשרת בין משלטי מלחמת השחרור שהגנו על קטעי הכביש בתש"ח.

ספוג סיפורי קרבות של אחד מאושיות הקומונה (Epic4) בדבר האתגר שהמקום סיפק לו, השם דיפנבייקר העלה בי צמרמורת בכל פעם שהועלה. למרות שהיה את מי לשאול ואת מי לתחקר העדפתי לא לעשות כן. עדיף לגלות בעצמי על מה ולמה בהזדמנות המתאימה מלשמוע סיפורי אימים כאלה ו/או אחרים. ההזדמנות ניכרה בדרכי יותר מהר משחשבתי. ימי הגשם האחרונים לא השאירו בחירה גדולה מדי של מקומות שאפשר היה לרכב בהם בסוף השבוע האחרון. ואני שבסך הכל רציתי לשמור על רציפות הרכיבות שלי הצצתי בלוח הרכיבות בקומונה. "המסור"…עולים דיפנבייקר יורדים דיפנבייקר… עולים דיפנבייקר יורדים דיפנבייקר… הפוסט של אילןט לא השאיר מקום לדימיון. באים לתת עבודה במסור. על שם מה "מסור"? על שם צורת השיניים הנוצרת על ידי שרטוט המסלול בעזרת GPS כאשר עולים דיפנבייקר ויורדים דיפנבייקר וחוזר חלילה. החלטתי ש"על החיים ועל המוות" ושאסור לעשות בושות. בעיקר לאחר הבעת הדיעה שלי בקומונה לגבי מערכות הילוכים מבוססות ה 10 X 2  (טוב נו, רק של SRAM ורק עם קראנק 26/39) שלפי דעתי מתאימות ל 29" ושאחת כזו מורכבת על האופניים שלי. רק זה חסר לי שאני אתלה את עצמי בחוצות העיר ואצטרך לבלוע את הכובע…

אני הולך להצטרף לרכיבה.

סימסתי לאילןט. מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה. כיוונתי שעון ל 4 בבוקר והתפללתי לטוב.

קשה לקום בחורף. עינוי לקום מהמיטה החמה שבחוץ מטפטף וקר. אבל חייו של הרוכב המזוכיסט מחייבים זאת. אין ברירה. אפילו בשביל סיכוי של אחד למיליון לרכב. ובכלל אילן הבטיח שהמקום רכיב בכל מזג אוויר…

היה קשה לקום בבוקר גם בגלל שבמהלך ארבע השעות שהיו לי לישון הילדים עשו ככל שביכולתם ל"הפריע" את מנוחתה של ההנהלה ואת מנוחתי שלי. ביום שישי כולנו ישנים יחד. נוקי בעריסה שלו ואחותו הגדולה איתנו במיטה. מעין שיגרה כזו שמבטיחה שלא נישן כמו שצריך ושמישהו מאיתנו יתעורר בבוקר עם איזשהו סימן כחול זכר לבעיטה שקיבל מהקטנה בלילה. אז בהתחלה זה היה הוא שהתעורר בדיוק כשנכנסתי למיטה ורק עשרים דקות אחרכך נרדם על הידיים שלי ואז זו היתה אחותו שפירקה אותי עם מספרת לאחור (מזל שהייתי עם הגב אליה. ההנהלה רוצה עוד ילדים…).

מזג אוויר נוח יחסית קידם את פני עת יצאתי מהמכונית לפני הרכיבה. 14 מעלות ומעונן. בהחלט שיפור "קיצוני" לעומת ה 5 מעלות שהיו בחוץ כשרכבתי ביום חמישי. להפתעתי התקבצו להם עוד ארבעה (ויותר מאוחר עוד אחד) מזוכיסטים אחרים מהקומונה לרכיבה. שש ועשרה בבוקר, אין עוד אור ואנחנו מתחילים את יום העבודה שלנו…

בהתחלה באמת לא הבנתי על מה המהומה… אבל מייד התברר לי שאנחנו בכלל סטינו מהמסלול לעשות איזשהו חימומון. ואז אתה מבין לאן נפלת… טיפוס מתמשך לאורך כ 3.5 ק"מ של כ 250 מטר גובה לערך. מבחינתי לא הייתה שום אפשרות אחרת חוץ מלרכב את המסלול מתחילתו ועד לסופו. לא פעם אחת, אלה כמה פעמים. בלי תירוצים, בלי קיצורים. פשוט לתת בראש לספקות שבראש שלי ולהוציא אותם מהלקסיקון פעם אחת ולתמיד.

האנשים שרכבו איתי והנוף והפריחה שמתחילה לבצבץ פה ושם עזרו להקהות את המאמץ. לא ירד גשם ואט אט ענני הגשם השחורים החליפו את צבעם לסתם אפור. גם מזג האוויר היה לטובתנו.

ארבע פעמים עליתי דיפנבייקר וירדתי דיפנבייקר (כמה מהאחרים עשו חמש). במצטבר יותר מ 1,000 מטר של טיפוס על 30 ק"מ לערך.

ולא יכולתי שלא לברך על מזלי הטוב שמאפשר לי להינות מיופייה של ארצנו בד בבד עם קצת הגשמה עצמית… גם אם זה כרוך בלקום בארבע בבוקר. מי שאמר מזוכיסט שיקום! :)

הגם אני משוגע?

// נובמבר 2nd, 2010 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

זה זמן רב דמותי הווירטואלית חייה בצללים של קומונת Epic4. קומונת המשוגעים. אלה שרכיבה של 20 ק"מ אצלם זה חימום ל 80 ק"מ הבאים. בערב שבועות ערכה הקומונה רכיבת כניסה או בשמה המקורי, אפיק כניסה. משהו קטן, כמעט זניח. רכיבה של 60 ק"מ עם 1135 מטר של עליות. אני שהייתי בחו"ל (עבודה) לא השתתפתי (למרות שרציתי). בראייה לאחור טוב שכך. הייתי הרבה יותר כבד (23 ק"ג יותר) ובכושר שכנראה לא היה הכי מספק. מאז עבר זמן. המשקל ירד והשתפר הכושר. פתאום רכיבות של 20 ק"מ התחילו להשאיר אותי עם טעם של עוד ובלי להרגיש הגעתי לטווחים של בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ עם מנה מכובדת של עליות לכל רכיבה שאני עושה. היה ברור לי שבשלב מסויים אני אצטרך לקפוץ למים, לאי הוודאות של לרכב כמה שיותר רחוק ויותר מכך, ושאי אפשר לשבת על הגדר עוד. המשמעות בשבילי הייתה שחזור רכיבת אפיק הכניסה. זה שהחמצתי. רק ככה במוחי הקודח אוכל לקבל אישור רשמי שמקומי הוא שם, בין המשוגעים.

אז קבעתי תאריך והכרזתי עליו קבל עם ועדה. למרות שחזרתי לרכב רק בשבועיים האחרונים ועם 4 רכיבות בלבד לאחר שהילד נולד החלטתי שזהו, הגיע הזמן. זה עכשיו או הרבה אחרכך.

6 בבוקר יום שני. חמישה משוגעים התאספו להם בלטרון: שמעון (הידוע בכינויו ש'. שותף להרבה מהרכיבות שאני עושה), אלון (שאני לא יודע מה שוקל יותר, אופניי הקרבון שלו או הוא), יונתן (שהגיע אחרי שיחת ועידה שהסתיימה בשתיים בלילה), מאיר (שתמיד שם לאמר מילה טובה על התהליך שאני עובר) ואנוכי.

כבר בהתחלה, עוד לפני שהתחממתי, קיבלתי תזכורת לאיך שאר היום יראה. טיפוס ארוך על השחור ביער אשתאול, ולפני שהשלמנו 7 ק"מ כבר עלינו 170 מטר במצטבר. מעיל הרוח והשרוולונים עברו לתיק. משם המשכנו לאשתאול 9, דרך הנוף הצפונית, הירוק והכחול כדי לעלות לצובה. לא הייתי צריך עוד הוכחה לאיך משפיע משקל נמוך של רוכב על הרכיבה שלו. אבל כשרואים את אלון, מבינים. מה עוד צריך בן אדם כדי לקבל מוטיבציה נוספת לרדת במשקל? :)

מאיר ליווה אותי בחלק הראשון של הרכיבה וזה הפך את הטיפוס עד לצובה לנסבל יותר. אחרי 25 הק"מ הראשונים הגיע זמן הכיף, גלישה לכיוון נחל סורק והמשך רכיבה במגמה של ירידה למשך 20 הק"מ הבאים.

בקילומטר השלושים התחילו הבעיות. מאיר התפנצ'ר. ואנחנו ששמרנו על רכיבה פחות או יותר בחבורה עצרנו כולנו לעזור. פנימית אחת לא עמדה בלחץ והיינו צריכים להשתמש בשנייה. בקילומטר ה 42.5 מאיר התפנצ'ר שוב. הפעם בשני הצמיגים. אחד למזלנו הסתדר עם חומר והשני טופל.

אחרי טיפוסון קטן ליד נחם, עברנו את הכביש בצומת שמשון והתחלנו לטפס ביער אשתאול. 150 מטר של עליה על פחות מ 3 ק"מ. אחרי כמעט קילומטר של עליות מצטברות מצאתי את עצמי מיחל שהעליה המשמעותית האחרונה תסתיים כבר. מנווה שלום זה כבר היה על auto pilot מהיר בחזרה אל לטרון.

סך הכל 61.60 ק"מ עם 1115 מטר של עליה מצטברת. 4:40 שעות נטו על האוכף, 6:00 ברוטו בעיקר בגלל ארבעה פנצ'רים.

לפני ובמהלך הרכיבה לא היה לי שמץ של ספק בנוגע ליכולת שלי לסיים. אני יכול ואני יודע את זה. אחרי לילה עם מעט שינה (לנוקי יש גזים) לא רציתי להשתולל יותר מדי (אלון עזר לי להבין שלא בדיוק הכנתי את הגוף שלי נכון וגם כאן יש מה לשפר). גם ככה אני לא בין המהירים בעליות (במישור ובירידות אני מסוגל ללחוץ). הרכיבה הזו עזרה לי להבין שעברתי דרך מאד ארוכה, ובאותה נשימה להבין שיש עוד הרבה מקום לשיפור. אם הייתי צריך עוד דרבון ביחס להמשך הדיאטה שלי אזי קיבלתי מלא החופן מזה בשחזור רכיבת האפיק. נכון שחשובה הטכניקה (לא הפסקתי לסובב לרגע בעליות) אבל פחות 10 או 15 קילו במשקלי והעולם יראה אחרת.

רכבו איתי חבורה נפלאה של אנשים וזה אחד הדברים החשובים מכל. תמיד אשמח לרכב איתם, אם הם יסבלו בינתיים את זה שאני איטי בעליות (מיד אגיע). באמת אנשים מזן אחר. אז הרבה תודה לשמעון, אלון, יונתן ומאיר שהיה מעל ומעבר בלוודא שאני בסדר.

רכיבת האפיק הרשמית הראשונה חלפה. צריכים עכשיו למצוא מסלולים שיקחו אותי קבוע את מעבר ל 40 ק"מ לרכיבה לכיוון ה 60 ק"מ. אז כנראה שאני לא באמת צריך תשובה אם אני שייך… הרי זה די ברור, גם אני משוגע!

חזרה לשגרה

// אוקטובר 29th, 2010 // No Comments » // בית, בלוגינג, כללי, משפחה, רכיבה

אור המנורה היכה בי עת פקחתי את עיני. בוקר של יום שלישי. הפעם השעון המעורר, קרי הטלפון שלי, הונח במקום שלא אוכל להגיע אליו בשכיבה והצריך אותי לקום. לקח מיום קודם. במקום להתעורר כאשר הטלפון בידי והשמש כבר במרום (רבע לשש, בו לא נגזים אבל מספיק בשביל להרוס את הרכיבה של אותו יום). מאז שנוקי (ככה קוראת לו הצאצאית. קיצור של תינוקי) נולד אנחנו נאבקים במחסור שינה תמידי שנותן בנו את אותותיו. למרות שההנהלה מפרגנת לי ולא מעירה אותי בלילה למעט מקרי חירום, אני עדיין מרגיש כמו סמרטוט כשאני מתעורר בבוקר. אני פשוט מתעורר כאשר נוקי בוכה. הוא פשוט לא סובל שמוציאים לו את הרגליים מהאוברול כשמחליפים לו ומפעיל את הסירנה מייד.

זה כמו בשמירות בצבא. אתה יודע שאתה שומר בלילה וזה בלתי נמנע. אתה רק שואל את עצמך אם ללכת ולגלות מתי, או שפשוט לחכות ללא נודע. ככה זה עם ההאכלות של התינוק. כל שלוש שעות או שלוש שעות וחצי כמו שעון. אני כבר לא שואל מתי בפעם האחרונה הוא אכל. נתעורר מתי שנתעורר.

הנוקי שלנו כבר בן יותר משבועיים וכל המשפחה מתרגלת שגרה חדשה.

לקח לי אולי עוד 20 דקות של ישיבה בחדר העבודה שלי כאשר אני בוהה במסך המחשב כמו זומבי בכדי לנער את קורי השינה ולהתחיל להזיז את עצמי. הגעתי לקיבוץ עינת בחמש וחצי בבוקר. היה לי קר כמו שרק למישהו עם מחסור שינה רציני קר. השבע עשרה מעלות שהיו בחוץ לא הוסיפו. לא מבין מה יהיה כשהחורף יגיע (?) לכאן. מעיל רוח ושרוולונים עזרו קצת אבל לא יותר מדי. כנראה שאין תחליף לכיסוי אוזניים וכפפות באורך מלא.

התכנון היה לרכב למרחק באזור ה 40 ק"מ. לצאת מקיבוץ עינת ולהגיע עד אחרי יער שוהם. לטפס ולעלות את כל מה שיש בדרך. או כמו שאמר המשורר, לא טיפסת? לא רכבת!

בזמן האחרון הרכיבות שלי הן בין 35 ק"מ ל 45 ק"מ. זה לא היה במכוון. זה פשוט קרה. אני נהנה לרכב רחוק (יחסי) ומנסה מאד לשפר את המהר.

הפעם הרגשתי כמו סמרטוט. העייפות נתנה בי את אותותיה והיו קטעי רכיבה שפשוט לא הייתי מרוכז בהם. אם הייתי צריך משהו שיעורר אותי אזי הוא הגיע בדרך חזרה, בירידה מיער קולה. מאהל הבדויים הוזז בשל החורף ועכשיו הם לא כל כך רחוקים מהדרך הראשית. הבחנתי במישהו רוכב על חמור פונה לכיוון המאהל ומייד לאחריו הופיע כלב שמייד התחיל לנבוח עלי. הכלב לא היווה בעיה. זה שאחריו כן. גורילה של ממש התחילה לרוץ לעברי בפראות שרק כלבים מסוגלים לה. כמה פידולים מהירים, העובדה שהייתי בכיוון מטה והוא מעלה, עזרו לי להתחמק.

נגמר 36 ק"מ עם 550 מטר של עליות מצטברות בקצב ככה ככה (קצת פחות משעתיים וארבעים). הנקודה החיובית היתה שרק 4 דקות לא הייתי על האופניים (אם חייבים אז חייבים. אין פטנט אחר).

חוזרים לשגרה.

יום עבודה או יום שלישי הגדול

// יולי 22nd, 2010 // No Comments » // כללי, רכיבה

כבר הרבה זמן זממתי על איזה חצי יום חופש שינוצל לרכיבה ארוכה ארוכה. אתם בטח מכירים את זה, אתה פשוט רוצה משהו , משכנע את עצמך שאתה חייב את זה, ואז התת-מודע שלך עושה את שאר העבודה בשבילך. החלטתי שבגלל שבשבוע הבא אני שוב בחו"ל בגלל העבודה אז אני צריך לעשות איזה שהיא רכיבה משמעותית. משהו שאני לא עושה כל יום. לגעת בקצה המעטפת. שוב.

לאחר התיעצות קלה עם ש' נבחר הקטע הרביעי והאחרון של מסלול מים-אל-י"ם. ש' ואני משתעשעים במחשבה שאולי בסביבות ספטמבר – אוקטובר אנחנו נרכב את כל המסלול, את כל 125 הקילומטרים. היכרות עם חלקים נבחרים של המסלול תמיד טובה, והיות ואת שני הקטעים הראשונים אנחנו מכירים היטב הגיע הזמן לעשות היכרות עם החצי השני של המסלול. התכנון היה להתחיל מצומת שמשון ולטפס עד כמעט גן החיות התנכי בירושלים ואז להתחבר לשביל ישראל ולרכב עליו בחזרה דרך צובה ונחל כיסלון.

המסלול בדרך הלוך היה קל לניווט. ממש בהתחלה עוברים ליד בית קברות. שלט גדול מכריז "ארץ החיים". כנראה שמישהו לא עשה לאחרונה איזה שהיא בדיקת מציאות. השם נורא הצחיק אותי. אם היו משמיטים את ה"בית קברות" מהשלט עוד היו חושבים שיש כאן פארק שעשועים.

כשהגענו לשמורת הטבע של נחל שורק נורא סקרן אותי לדעת איך זה שיש זרימת מים בנחל? לא זו בלבד אלה גם שהמסלול מחייב אותך לחצות את הנחל בנקודה מסויימת. אז זהו, שתושבי ירושלים אומרים לילדים שלהם שהקקי והפיפי שלהם נסעו לים… זה לא בדיוק… הם נסעו לנחל שורק. ועוד לחשוב שאתה צריך לעבור דרך זה.

כביש 386 מסמן את נקודת המפגש בין נחל שורק ונחל רפאים. כדי לא לסכן את הרוכבים המסלול מוביל אותך אל מתחת לגשרון שעל הכביש. אי אפשר לרכב, חלוקי הנחל והאבנים פשוט לא מאפשרים את זה, אז מעמיסים את האופניים, נזהרים לא ליפול ורוקדים על האבנים עד לצד השני.

ואז מגיע גולת הכותרת של הדרך הלוך בפיצול הדרכים שמוביל לגשר קובי מצד אחד וליד קנדי מצד שני. בהתחלה אתה לא רואה את זה אבל די מהר אתה מרגיש. אם עד עכשיו היתה מגמת טיפוס סבירה במסלול (משמורת הטבע ועד כמעט סוף המסלול מגמת הרכיבה היא טיפוס) הרי שעכשיו העיניינים מתחילים להיות רציניים יותר. במשך השניים וחצי קילומטרים הבאים מטפסים כ – 165 מטרים. קריעת תחת אמיתית. וזה לא שיש לך אפשרויות נסיגה או חלופות. זה או למעלה או למעלה. הנחמה היחידה היא הנוף עוצר הנשימה, פשוט מרהיב.

מתחת לעץ, 680 מטר מעל פני הים, בנקודת פיצול שבין המשך המסלול בכיוון הכללי של גן החיות התנכי (ימינה) וטיפוס ליד קנדי (שמאלה), אחרי כ – 24 ק"מ של רכיבה, עשינו עצירה. יש משהו בנוף ההרים הזה, משהו מיוחד ובייחוד שאתה יכול להסתכל על הגיא שלמטה ולהבין מה את מה הרגע גמרת לטפס.

לקחנו שמאלה לכיוון יד קנדי. קיבלנו בונוס מיידי של טיפוס נוסף של 135 מטר לאורך 2.4 הקילומטרים הבאים שהובילו אותנו לאנדרטה (815 מטר מעל פני הים) נכנסנו לשביל המעיינות וכמעט הגענו לאן שהיינו אמורים רק שטעינו באחת הפניות ובמקום להמשיך לכיוון הסטף חזרנו על עקבותינו. וכן, מה שרק לפני רגע ירדנו היינו צריכים לחזור ולעלות שוב מצידו השני של ההר. מויי כיף. שהבנו מה קרה החלטנו לחזור בדרך שהגענו. היינו צריכים כמה שבילי אש וקצת מזל שיאפשרו לנו לרדת מטה מטה חזרה לשביל. משם היינו על טייס אוטומטי. זה פשוט מדהים כמה עוצמת רכיבה יש בך שאתה אוכל ושותה כמו שצריך במהלך רכיבה שכזו. כדי לקנח עשינו עוד איזה 60 מטר טיפוס ועוד קטעון עם 40 מטר ובא לציון גואל.

יום עבודה. 62 ק"מ, 925 מטר של טיפוס. ממש אפיקון.