My Writings. My Thoughts.

שלום, פיסטוק

// דצמבר 4th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית

שוב עצוב לי, לנו. פיסטוק שהופיע בסערה בחיינו אי שם ב 1976 (אני יליד 73) שבה את ליבו של כמעט כל ילד באופן מיידי בסדרה ״רגע עם דודלי״. אז בעידן התמימות בו האפקטים המיוחדים בתוכנית היו ההזזה של הידיים והראש של חביתוש בו זמנית התעצבה דמותו התרבותית של הדור שלי. יש פרקים שנחרטים בתודעה שלך ואחד מהם היה ״איפה המפתח״ בו פיסטוק לוקח את המפתח של חביתוש ללא רשות בכדי למתוח את העכבר החדש שלו. שם נטבע בקרבנו משפט הקאלט הראשון, ״לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי״. הייתי בן חמש וקצת.

לפיסטוק הלך קלף משוגע. הוא הוחתם על חוזה של מליוני אגורות לסדרת הספין אוף הישראלית הראשונה ״בבית של פיסטוק״. פיסטוק הקסים את כולנו כי הוא היה מראה לתמימות שכל ילד חווה ולאינסינקטים הקיומיים שכולנו חווים גם כאשר אנחנו מתבגרים (חום ואהבה, הרצון להתנסות, וכו׳). התמימות שבו, יחד עם המשחק המבריק, הפכו את פיסטוק לדמות האהובה על כולנו מכל דמויות הטלוויזיה החינוכית.

(יש לציין שבשתי הסדרות הודגש החינוך לערכים ולידע. ועדיין הן הצליחו להיות מהנות ומעניינות).

יובל המבולבל של שנות השבעים עורר בנו אמפטיה מיידית. כזו שנמשכת ותימשך על כנפי הנוסטלגיה עוד שנים רבות למרות לכתו ללא עת של ספי ריבלין. לפני מספר חודשים קנינו לילדינו את מארזי התוכניות של ״רגע עם דודלי״ ושל ״בבית של פיסטוק״. הקסם עודנו קיים.

אז היכן שאתה נמצא עכשיו פיסטוק שלוחה לך תודתי על שנות ילדות של קסם וצחוק, תמימות ואושר פשוט.

שלום, פיסטוק.

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

יוסף (ספי) ריבלין (7 בנובמבר 1947 – 3 בדצמבר 2013)

4 שנים לבלוג

// דצמבר 1st, 2013 // 4 Comments » // בלוגינג, דיאטה, ללא קטגוריה, מודעות חברתית, משפחה, רכיבה, תזונה

בסוף נובמבר 2009 כתבתי לראשונה בבלוג. רציתי לשתף בתהליך שבו אך התחלתי מתוך אמונה שאם אצור קהל קוראים יקשה עלי להישבר. בתוך שנתיים הפכתי מבטטת כורסא במשקל של כמעט 160 ק״ג לרוכב מרתון ואפיקים במשקל 86 ק״ג. אבל החשוב יותר מכל היה התהליך שעברתי ביני לבין עצמי שהשפיע הן על הסביבה הקרובה שלי והן על זו הרחוקה יותר.

ואז נפצעתי. וזה היה בערך לפני כשנה וחצי. ומשם הדרך למטה הייתה קצרה מאד. חטאתי בכל מה שנשמרתי ממנו. ועכשיו אני מוצא את עצמי עם 27 ק״ג יותר ובעיקר עם טונות של רגשי אשמה.

אבל אז קרה משהו נפלא. התחלתי לקבל אימיילים והודעות מאנשים שבכלל לא הכרתי שסיפרו לי איך הכתיבה שלי וההתמודדות שלי דחפה אותם לעשות משהו דומה עם עצמם. איך הם שינו את החיים שלהם בעיקבות הדחיפה שהבלוג וההתמודדות שלי נתנו להם. ועכשיו זה התהפך. הם אלו שהחלו לדחוף אותי לנער את קורי העכביש ולעלות מחדש על האוכף.

יש באנגלית משפט חכם שלמדתי לפני מספר שנים it is what it is. המהות שלו אומרת שיש דברים שאין לנו היכולת לשנותם. כאן המצב שונה לחלוטין. יש לי הכוח לשנות את כל מה שארצה וזה בדיוק מה שהתחלתי לעשות שוב.

בראש ובראשונה זה חשוב לי ולמשפחתי. מעבר לכך אני מרגיש שאני חייב את זה, שוב, לקוראים שלי.

עכשיו אני מתרכז במה שצריך לעשות ולא בבכי ובנהי על מה שהיה. הפכתי דף.

 

בשבילי ובשבילם

בשבילי ובשבילם

 

איפה ישנם עוד אנשים כאיש ההוא

// נובמבר 29th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, מודעות חברתית, רכיבה

השבוע המציאות בה אנו חיים שוב התנפצה אל מול פנינו. מותו של אריק איינשטיין שב והדגיש את אשר אבד לנו. אין יותר תמימות ונראה כי אין יותר ערכים. תרבות הכסף ומה יצא לי מזה שולטת בכל. עצוב כי היינו צריכים להיאחז במותו של אדם בכדי לשוב ולהתגעגע לכל מה שייצג, לארץ ישראל היפה. זו שנעלמה ממחוזותינו כנראה לבלי שוב. לפחות שיריו של אריק איינשטיין נשארו עימנו לעולמים. לרגע ונדמה היה כי הוא נוגע בכולנו, שוב. מציאות החיים, תרבות המציצנות, המתירונות והאי איכפתיות קפאה לשעות מספר. במקום הזבל שכה מאפיין אותנו כעת (וזה ממש לא מעניין אם הן היו רק בנות 16 ולא 15) נשטפנו בגל של נוסטלגיה מתקתקה. של מציאות שלא תשוב עוד.

ישנם עוד מתי מעט שמזכירים לי שיש תקווה למקום הזה. שיש ישראל אחרת. הם נחבאים. צריך לחפש לאור הזרקור בכדי למוצאם. את התקווה שלי מצאתי על האופניים חולק שעות על האוכף עם אנשים שהם מלח הארץ. כאלה שאיכפת להם ומה שמניע אותם מגיע מהלב ומהנשמה.

בשבילי מותו של אריק איינשטיין היא קריאת השכמה לנסות ולהיות טוב יותר ביני לבין עצמי, ביני לבין המקום וביני לבין האחר. מקווה שתובנה זו תהא נחלתם גם של אחריםוביחד נוכל לפחות לנסות ולשנות.

 

אריק איינשטיין (3 בינואר 1939 – 26 בנובמבר 2013)

אריק איינשטיין (3 בינואר 1939 – 26 בנובמבר 2013)

רוצה להרגיש שוב

// נובמבר 27th, 2013 // No Comments » // בלוגינג, רכיבה

אני רוצה להרגיש שוב את אותה הרגשה של רצון, את אותה הרגשה של חדווה. לדווש במעלה ההר ולהגיע בדיוק בזמן לפסגה בזמן הזריחה. לראות ציפורים נסות על נפשן מפחד רעש הדיווש. לנשום אוויר של שדות שרק עכשיו הושקו. לנשום את הבוקר, הערב, את החיים על אופניים. שוב.

הדברים הקטנים.

לזכור את החדווה של להתמזג עם הטבע. לא לרכוב בשביל להגיע לאן שהוא אלה לרכוב בכדי להיות.

רוצה לעשות את זה יותר טוב מבפעם הראשונה. שישאר הפעם לתמיד.

 

אוגרים חלקים לבנייה

אוגרים חלקים לבנייה

מחר שוב יום חדש

// נובמבר 24th, 2013 // 6 Comments » // בלוגינג, משפחה

והדמעות זולגות להן אחת אחת לאיטן במורד הלחיים. זו לא רק הקריאה של פוסטים ישנים. אולי זו ההבנה שאיבדתי משהו חשוב איפשהו בכמעט השנתיים האחרונות. איבדתי את עצמי.

זה היה לי קשה. אתם יודעים. היה לי קשה למצוא את עצמי. שם חבוי עמוק עמוק מתחת. מפחד לצאת החוצה. הצלחתי לשים סוף לכל אותם רחמים עצמיים שליוו אותי לכל אורך חיי הבוגרים. לזרוק לפח סטיגמה אחר סטיגמה ופשוט לפרוח.

מביט אחורה ומכה על חטא. מבין את הסיבות. מרגיש כמו ילד אבוד. בסחרור. כזה שאתה יודע שיסתיים בכי רע. הסימנים כבר שם אז החלטתי שוב לנסות. מי שהיה שם יודע שצריך לנסות ולהניע את התהליך כמה וכמה פעמים עד שנוצר לך הרצף שאותו קשה אחרכך להפר.

אני קורא פוסטים ישנים והדמעות ממשיכות לזרום. אי אפשר שלא להרגיש את העלבון. זה שגרמת לעצמך.

אז הנה אני מנסה שוב ומגייס את כל האמצעים הקיצוניים העומדים לרשותי.

מחר שוב יום חדש. מחר שוב אני אנסה.

מבורבר, מבולבל ונחוש

// נובמבר 23rd, 2013 // 2 Comments » // בלוגינג, דיאטה, פעילות גופנית

כנראה שאצלי הנדידה היא מקיצוניות לקיצוניות. אחרי שהורדתי כבר 10 ק״ג הייתה אצלי נסיגה די משמעותית במשמעת. חודשיים של ברבור ובזבוז זמן כללי במקום להמשיך ולשעוט קדימה. תירוצים יש למכביר. ברגע שלא אצטרך אותם אדע שחזרתי ולתמיד. כרגע ההצהרות הן חסרות תוכן. אני מנסה ומנסה לשלוף עוד שפן ועוד שפן מהכובע בכדי שסוף סוף אחזור לתלם לתמיד.

השנה האחרונה היתה שנה די מטורפת בשבילי בעבודה. אני עובד על משהו שאני הגיתי וכדי לקדם אותו הייתי צריך להיות על מטוס כל שבועיים-שלושה. ביחד עם הרגל שלא חזרה לעצמה והנהי הכללי משוואת העצלנות שלי מחפירה. נכשלתי לחלוטין בניסיון לשמור על השפיות באוכל (שלא לדבר על רכיבה) ואולי על השפיות הכללית שלי באיזו שהוא אספקט.

בדרכי חזרה הביתה מעוד שבוע בדרכים החלטתי, שוב, לנסות ולבצע עצירת חירום אולי בניסיון כמעט אחרון להכניס את מימד השפיות בחזרה לחיים שלי. אותה שפיות שגרמה לי להוריד במשקל, להינות מרכיבה ומ well being ברמה אחרת מזו שהכרתי אי פעם.

הצעד הראשון היה למכור את שלדת השיכוח המלא שלי, זו שעלתה יותר מדי, וזו שאף פעם לא התחברתי אליה באמת. המעבר מהסנטה קרוז לאפיק היה טעות אחת גדולה. אפשר לסמן ׳וי׳ על זה. הצעד השני היה לקנות שלדת זנב קשיח. אני פשוט מרגיש בבית כאשר סיבובי הרגליים הופכים לכוח תנועה במקסימום יעילות.

עכשיו אני מחכה למזלג ולכמה חלקים אחרים בכדי לבנות את זוג האופניים החדש שלי.

הצעד השני הוא לחזור לאכול נכון. את זה כבר התחלתי ברגע שחזרתי הביתה.

נושם עוד נשימה עמוקה אחת ועומד לקפוץ למציאות אחרת לגמרי.

 

שלדה חדשה

שלדה חדשה

 

ברגשות מעורבים

// אוגוסט 26th, 2013 // 4 Comments » // בית, בלוגינג, דיאטה, רכיבה

אני עייף. בכמעט חודשיים הייתי שלוש פעמים בנסיעות עבודה לחו"ל, שבוע חופש עם המשפחה ושבוע של חופש מעורבב בעבודה. לא זוכר שבוע שלא הלכתי לישון מאוחר, מאד מאוחר. בשורה התחתונה כמעט ולא רכבתי.

מצד שני נהיתי שוב קיצוני ביותר לגבי מה שאני מכניס לגוף שלי. בכמעט חודשיים ירדתי 7.7 ק"ג. 5.2 ק"ג בחודש הראשון ובינתיים 2.5 ק"ג בחודש השני. מההורדה במשקל אני מאד מרוצה. אני מרגיש את זה שוב בכל פרמטר ופרמטר. לבוש, ביטחון עצמי,איכות חיים…

אני מתהלך עם רגשות מעורבים על זה שאני לא מצליח לעשות את מה שעשיתי בעבר וזה לשלב את הכל ביחד בצורה שתאפשר לי לאזן בין הכל. דיאטה, עבודה, אופניים… חיים. אני עובד בשעות הערב והערב המאוחרות. ולכן אני אצטרך לחשוב טוב טוב איך לשלב את הכל שוב… אם אפשר. אחרי 4 שעות שינה אי אפשר לרכוב בעצימות שאני מחפש.

הצעות יתקבלו בברכה.